המסע המכושף

שריקה קטנה. או אולי היתה זו זעקה?

דפיקות וצרחות החלו להשמע באוזניה של אלמוג ככל שהתקרבה לחורשת הטכנולוגיה. נשמעו נהימות קלות, צווחה נוספת, ואחר כך דממה כבדה ומלחיצה מעט.

אלמוג דידתה, לבדה, לעבר מקור המהומה. היה שם חתול קטן שליקק את פרוותו. הוא נראה כחתול רגיל, מלבד בטנו שריקדה והוציאה שריקות.

"שלום, חתולי!" אמרה אלמוג והמשיכה לחפש. אך ברגע שהסבה את מבטה, התנפח החתול לגודל של דוב, ושיניו התארכו. בשל רגלה הכואבת, לא יכלה אלמוג לרוץ ולברוח ממנו יותר מהר.

"מיאו, מיאו, מיאו!" שאג החתלתול-דוב.

"מיאו גם לך," אמרה אלמוג, מנסה להתחבר איתו, שלא יטרוף אותה.

ה'דוב' הזה התכווץ וחזר להיות חתלתול.

"מ – מה זה?" שאלה אלמוג בבהלה.

"אם שמעת שריקות וצעקות מקודם, את לא צריכה לדאוג – זה היה רק עכבר שטרפתי..." אמר החתול בחיוך זדוני. הוא הצביע על קבוצת עצים, ואמר: "עליך לעבור שם כדי להמשיך במסלול, מיאו, מיאו,"

"אממ – " אמרה אלמוג, "ומה אני אמורה לעשות שם? להלחם בך?"

"לא, לא, לא," פיהק החתול, "לא אותי. את צריכה לעבור את החידה."

"והיא?" שאלה אלמוג, מפחדת מהבאות.

החתלתול כחכח בגרונו והסיט את פרוותו מעל עיניו בגנדרנות. "לא התכוונתי להגיד 'את החידה', אלא: 'את אחי – דא', זהו שמו של אחי."

"ו... מה אני אצטרך לעשות אצלו?" שאלה אלמוג.

"כלום, טיפשונת!" צחקק החתול וחבט בראשו, "הוא פשוט יראה לך את הכניסה לחורשת הטכנולוגיה, כי זו התחנה הבאה שלך, מיאו... !"

"אוו," אמרה אלמוג בחשש, "ואיזו... איזה יצור זה אח שלך?"

"אה, הוא דווקא חמוד," אמר החתול תוך כדי התמתחות, "הוא נחש."

"נחש?!"

"קלטת מהר."

אלמוג פסעה בהיסוס לכיוון העצים. 'דיאנה,' חשבה בלבה, 'למה את לא כאן, איתי?'

היא הגיעה לתוך סבך העצים, ולפתע שמעה קול חרישי: "פסס... איפה את?"

אלמוג צלעה לאזור שממנו הגיע הקול. והקול נשמע שוב: "סססליחה אם הבהלתי אותך, בואי אלי..."

לבסוף ראתה נחש עבה וארוך בצבעים ירוק כהה ואפור, שבאפלה, בצל העצים, נראה מפחיד עוד יותר.

"זזזו את?" שאל הנחש והתרומם.

"כ... כן," לחשה אלמוג בפחד.

"אזזז בואי."

הוא הוביל אותה לפתח צר, שממנו חדרו קרני שמש זהובות.

"להתראוסס..." לחש הנחש, "תהני בחורשת הטכנולוגיה!"

ואלמוג ברחה כמה מהר שרגלה הפצועה יכלה לשאת אותה.

לפתע ראתה אלמוג נמלה קטנה עם אנטנות חשמליות במקום מחושים. מה זה? הו, כמובן – הרי זו חורשת הטכנולוגיה!

"שלום," אמרה אלמוג לנמלה.

"ש – לום," אמרה הנמלה בקול רובוטי.

"מה שמך?" שאלה אלמוג.

"שמי טֶלֵ – וִיז."

"שם מעניין," צחקה אלמוג.

"תו – דה."

היא המשיכה לטייל בחורשה, וראתה כלבלבים מנגנים בתופים, ולידם ישבו כמה ציפורים, שזמרו בקול גבוה: "חורשת הטכנולוגיה, הגשר הסירה..."

היא הלכה צדים נוספים, וראתה שני איילים עומדים אחד מול השני, במרחק של בערך חצי מטר, אבל מדברים בפלאפון.

"שלום, אינטר," אמר אחד לתוך הפלאפון.

"שלום גם לך," אמר השני.

"איך היה בעבודה?"

"היה מצויין. כמעט גמרנו לייצר אייפון 6."

"אה, יופי. האייפון 5 אס כבר נמאס עלי," אמר האייל הראשון.

"כן, גם עלי," אמר השני, "אה, בעצם לא היה לי אייפון 5 אס."

ובעוד באיילים ממשיכים לפטפט, הלכה אלמוג לחפש דברים מעניינים נוספים. ואלה לא חסרו.

היא ראתה שיירה של סוסים שמאוזניהם יוצאות אנטנות, בדומה לנמלה.

סוס אחד צהל בקול חלוש, ואמר לחברו בצרידות: "אני חושב שנגמרה לי הבטריה..."

רק כשסיימה אלמוג להתפעל, היא התחילה לחשוב: 'איך יוצאים מכאן?'

בקשר לדיאנה אלמוג כבר התייאשה; היא פשוט ניסתה לא לחשוב עליה.

לפתע ראתה קיר אבן לבן וגדול, שעליו מודפס בשחור הסמל של אָפֶּל. הקיר היה בוהק ומצוחצח, עשוי משיש לבן. אלמוג כאילו התהפנטה למראהו וניגשה אליו.

אלמוג הניחה את ידה על הסמל, ובו ברגע נפער בקיר חור בצורתו, בצורת תפוח.

היא החליטה להכנס לתוך החור, יודעת ששם, מאוחרי החומה הזאת, יהיה המשך מסעה.

הפתח בקיר היה גבוה מאוד, ולכן אלמוג התכוונה לקפוץ אליו.

אך לפתע ראתה דבר שהסיח את דעתה; דיאנה עמדה ליד עץ, נתמכת בגזע הרחב.

אלמוג לא ידעה מה לעשות: לטפס ולברוח מכאן, או ללכת לדיאנה? אלמוג הסתכלה לעבר דיאנה, ואחר לעבר הפתח בצורת תפוח, שהחל להסגר באיטיות.

'אם אני לא אצא עכשיו, יתכן כי לא אוכל לעשות זאת שוב,' חשבה, 'אבל אני חברה של דיאנה, ואני חייבת לדאוג לה!' וזאת היתה החלטתה הסופית.

כשפנתה לכיוונה של דיאנה, שמה לב שהסמל של אפל נהיה מטושטש. הוא דהה, עד שנעלם.

אלמוג התקרבה לדיאנה ואחזה בידה. דיאנה נבהלה לרגע, אך כשהבחינה באלמוג – הפך מבט הבהלה שלה למבט אחר...

"מ.. מה את רוצה?" שאלה, מנסה לעצור את בכיה.

"זו אני, אלמוג!" אמרה אלמוג, תמהה על קבלת הפנים שקיבלה.

"אני יודעת שזו את!" מלמלה דיאנה ברוגז, "את חושבת שהפכתי למשוגעת בגלל הזבוביות?"

"מה?" שאלה אלמוג, "ואגב, אומרים זבובים, לא זבוביות."

"תאמיני לי שאני יודעת איך מדברים!" דיאנה קראה בכעס.

"טוב..." אמרה אלמוג ונסוגה צעד לאחור, "אז מהן בדיוק זבוביות?"

"זבוביות הן פיות בגודל של אצבע," פתחה דיאנה, מנסה להשתלט על כעסה התמוה, "והן פשוט מרושעות. ראיתי זבובית בוכה, אז באתי לעזור לה. מיד כששאלתי אותה מה קרה, בערך מאה זבוביות ריחפו לקראתי: חמישים ליד ימין וחמישים לשמאל. אולי הן פצפונות, אבל כשהן הרבה – הן חזקות מאוד."

"אווו," אמרה אלמוג בקול נמוך, "זה נשמע מפחיד!"

"נכון."

"תמשיכי"

"אז איפה הייתי?" שאלה דיאנה בפיזור, "אה. אז הזבוביות הביאו אותי לחדר אדום כזה, ושם הן הטילו עלי המון משימות לבצע. לסדר, לשטוף, לצחצח... ועוד המון. והן אמרו שלא יתנו לי לצאת משם, אלא אם אסיים את כל המשימות עד השעה שלוש." היא הביטה לרגע בשעונה, ואז צעקה: "עכשיו 2:55!"

דיאנה החלה לרוץ, מבלי אפילו להפרד מאלמוג. "נשאר לי לכבס ולקפל כביסה!" צעקה.

אלמוג רצה אחרי דיאנה, עד שהשיגה אותה. "דיאנה! את לא הולכת לשום מקום," אמרה בחומרה.

"את לא תגידי לי מה לעשות!" מצב רוחה של דיאנה חזר להיות עצבני.

"אני – דווקא – כן!" אלמוג תפסה את דיאנה וסרבה לתת לה ללכת.

דיאנה שוב החלה לבכות, "כבר דקה לשלוש!" קראה בלחץ, "ולמען השם, אולי תעזבי אותי?!"

"לא! אני רוצה שנברח. ומהר."

"אי אפשר!" התייפחה דיאנה, "נו, בבקשה תעזבי אותי!"
"ממש לא."

"אלמוג!"

"מה?" שאלה אלמוג, "בואי נברח. יש לנו עוד בערך עשרים דקות."

"אבל..." אמרה דיאנה, "אבל יש להן מכשיר שמגלה אותי!"

"איך?"

"הזבוביות נתנו לי צמיד ואמרו לי לא לברוח כי הן יגלו אותי. אני חושבת שיש להן מכשיר שמאתר את הצמיד."

"אז תוציאי את הצמיד!" אמרה אלמוג.

"אבל אני פוחדת שלא ימצאו כאן אף אחד בשלוש!" אמרה דיאנה, "הן אמרו שאם ימצאו אותי ללא הצמיד... אממ – אני אקבל עונש 'ראוי'."

"אז..." אמרה אלמוג, ודלת אדומה החלה להפתח, "אז תביאי לי אותו!" ובלי להתייחס אליה, בלי להתייחס למאמציה למנוע זאת, משכה אלמוג את הצמיד מידה של דיאנה, וענדה אותו על ידה שלה.

"אלמוג, אני לא יכולה להרשות לך לעשות את זה... הן יענישו אותך על ש..." דיאנה ניסתה לקחת לאלמוג את הצמיד, אבל הדלת האדומה כבר נפתחה כמעט עד הסוף.

"תזכרי: אני דיאנה ואת אלמוג!" קראה אלמוג רגע לפני שחבורת הזבוביות עטתה עליה ומשכה אותה לתוך החדר האדום.

דיאנה הביטה באלמוג המתרחקת, וחשבה: 'למה התייחסתי אליה כל כך באכזריות קודם? למה לא חייכתי אליה וחיבקתי אותה כמו שהיא עשתה לי?'

הפרק הקודם		הפרק הבא