אשליה

"באמת?" הוא ענה בתקווה. "אהה, זאת אומרת, למה?"

חבל שלא מרגישים תחושה דרך ההולוגרמה. אחרת האף שלו כבר היה מדמם. "אל תדאג, בפעם הבאה שנפגש...." סיננתי אליו.

-"שלא תחשבי על זה אפילו, כי את יודעת מה יקרה אם..." הוא איים. כן, אני יודעת בדיוק מה יקרה אם. אם אני אעז. אעז להרוג אותו.

אתם רוצים לדעת מה יקרה? אני אספר לכם מה קרה לאחד מאיתנו:

הוא היה סוכן במעמד גבוהה מאוד. הסוכן A+. + בגלל הסוכן. + בגלל מעמדו. + בגלל ההצלחה שלו. + בגלל כולו. כול הסוכן.

אבל אז, הוא הרס לעצמו. העל סוכן Y עצבן אותו (כמו את כולם, אפילו לא הופתעתי כששמעתי את זה.), וכמה אפשר לספוג ממנו?! בעיקר לסוכן עם פתיל כול כך קצר.

אז הוא רצה נקמה מתוקה (הגיוני, לא?). ביום ישבות, הסוכן A+ הלך למשרד של העל סוכן Y. העל סוכן Y היה במשרד שלו, יושב וממיין ניירת ענקית. A+ ראה בתוכנייה הדיגיטלית (מסך בגודל מסך מחשב שתלוי על הקיר, ומציג את התוכניות לאותו יום לפי שעה.) של העל סוכן Y מה התֹכניות של Y לאותו היום. ב-13:00 יש לו פגישה ארוכה מאוד, עד 16:00. A+ חזר לביתו, וחזר לבניין המשרדים בשעה 12:55, וחיכה ש-Y יצא לישיבה. אחרי ש-Y הלך לישיבה, A+ הצית את המשרד של Y, ויאללה הביתה.

עשן החל לעלות מבניין המשרדים. מחלון המשרד של העל סוכן Y.צוותי כיבוי הגיעו להשתלט על האש.

A+ היה בהלם. זה מה שהוא עשה. הוא רצח כמה פועלים שבאו לכבות את האש. הרס משרד. הרס סוכן. ולא רק את Y, אלה גם את עצמו. הוא הסגיר את עצמו לשוטרים-סוכנים, שלחו אותו לכלא (דאא) והוא שהה שם 10 שנים שהיו פשוט סיוט בשבילו: אין לא משפחה שתבקר אותו, הוא תמיד היה סוכן בודד ללא חברים.... הוא החל להתלונן שיוציאו אותו מהכלא. אבל לא לחופשי, הוא לא רצה לחיות עם התחושה הנוראה המכבידה על המצפון. הוא בקש שיהרגו אותו, שיוציאו אותו להורג. אך לא בפומבי, וגם שזה יגמר מהר. אז קשרו אותו בתא הכלא שלו, ממש הדקו אותו לקיר. בום ראשון. בום שני. בום שלישי. נשמעו רק דפיקות לב של שני שוטרים. הלב של השלישי כבר לעולם לא יפעם. כי הוא היה לב של רוצח. רוצח שמת. במקור, הוא היה אמור למות בתלייה פומבית-כבר אבדנו רחמים- אחרי 20 שנות מעצר, בתלייה עם תייל. אבל, בגלל שהוא מת מוקדם יותר, פשוט תלו את הגופה שלו לראווה על הגרדום. רק אחרי זה נזכרו לקבור אותו.

הסתכלתי על Y. הוא כבר לא היה על סוכן. הורידו אותו בגלל התעללות נפשית בסוכנים. בהחלט אין רחמים.

ובגלל שהוא סתם עצבן את כולם. לפחות חוש ההומור שלנו נשאר, אבל גם כן בקושי...

הוא הסתכל עלי במבט גאוותני. "את כבר לא יכולה לעשות לי כלום. אחרת את יודעת שתחטפי." הוא שמח. פשוט זרקתי את הדסקית הזהובה שלי למי הביוב. אני אבוא לחלץ אותה אחר כך. ככה עדיף.

הפרק הקודם