לוחמי האגדה

מי שלא קרא את השורה הראשונה בפרק הקודם שהסבירה על כותבי הפנאפיק מוזמן לעבור לפרק הקודם לרגע ולקרוא אותה:)

פרק מנקודת המבט של סיון (נוצת עוף חול):

אני לא מאמינה על עצמי. איך יכולתי לתת לחברי להילחם בלעדי? הייתי צריכה להקסים שורה אחת, לא להתעלף ככה.

 ועדיין, כמעט התעלפתי שוב, כשראיתי את עומר גורר את יובל כמו גופה.

 שפכתי אמברוסיה לפיה, ניגבתי את הזעה ממצחה, והשכבתי אותה על אלונקה. "מה זה גאון מעופף?" שאלתי, מנסה לבדוק אם נגרם נזק מוחי.

 "דאון..."

 "טוב מאוד. עומר, מה היא עשתה לעזאזל?"

 "נלחמה בנבחר אלים?"

 "מה?!"

 "אממם..."

 רדפתי אחריו עם סכין שלופה."תגיד לי. עכשיו." אמרתי כשהסכין שלי צמודה לגרונו.אמנם אי אפשר להקסים נבחר אלים אלא עם קסם חזק מאוד, אבל סכין תמיד פועלת נאמנה.

 "היא תקפה בברק שורה של חיילים. אחד מהם לא מת. הוא גרם לה להתעלף. תקפתי אותו." אמר בקול רגוע. עומר מתפקד היטב במצבי לחץ.

 "מה הוא אמר? האם הוא אמר משהו שמסגיר את האל שבירך אותו? אולי משהו שמסגיר את זהותו?"

 "הוא צעק 'בשם גאיה!' "

 הרפיתי מהגרון שלו. לזמן מה. ואז ראיתי מה הוא מחזיק."החרב שיאיר נתן לי! תחזיר לי את זה!"

 הוא חייך חיוך מרושע. ואז הוא הרים את ידו השניה.

 "היומן שלי!" עכשיו הוא הגזים. הוא נהנה לענות אותי מדי פעם, אבל כשאני באמת כועסת, זאת סכנת נפשות.

 ככה, שכשיובל התעוררה, היא מצאה אותי חונקת אותו, כשהנעל שלי בתוך פיו.

 "סיון!!!!!" זעקה יובל. היא שונאת כשאנחנו רבים. כנראה היא מעדיפה עומר חי ולא עומר מת. היא הפרידה את ידי מגרונו, והוציאה את נעלי מפיו. הלכתי להחביא את מה שהוא גנב טוב יותר בזמן שהוא מתעורר. פעם הבאה שהוא גונב לי  דברים, הוא יחשוב פעמיים. במיוחד בזמן שמלכודת החומצה החדשה שלי מעכלת אותו. כשחזרתי, עדיין היה חיוך מרושע על פניו. טעמה של הנעל שלי לא היה חדש לו. פעם הבאה שאפגוש אותו, הוא יצטט קטעים מיומני.

 והוא יצטער על זה.

עוד שורת אויבים מתה.

 עומר עומד להשוויץ על ביצועיו, ידעתי. ועדיין, נהיניתי מהרגע. אי אפשר שלא, כשהיחס הוא אחד למאה, נגדנו. עומר לפתע עמד לידי. אני לא סובלת שהוא עושה את זה, אז הוא עושה את זה הרבה. אבל הפעם, לשם שינוי, הוא היה רציני."זה הוא." הוא הצביע על אחד החיילים.

 "תתפוס אותי אם זה קורה שוב?"

 "מה? כלומר שאת מתעלפת?" לעג לי. אבל לא כדאי ללעוג לי כשיש לי חרב ביד. "אני אתפוס אותך."

 התרכזתי. הוא בחיר אלים, ולכן הכישוף כנראה יהיה זמני, אבל הוא יהיה מספיק ארוך בשביל לעזור לנו מאוד. ריכזתי אנרגיה שהייתה מספיקה לי בשביל להרוג צבא שלם (או ליתר דיוק, לגרום לו להרוג את עצמו) ויריתי אותה אל החייל. עכשיו שלטתי במוחו. גרמתי לו לחשוב שכל הצבא שמיסביבו הם אויביו, ושהוא צריך להרוג את כולם (חוץ מאיתנו, כי גרמתי לו לחשוב שאנו לא קיימים) במהירות, ואז לברוח, כשהוא חושב שהדבר שהוא הכי פוחד ממנו בא להורגו. ככה, כשהוא קולט מה באמת קרה, אנחנו כבר נהיה מחוץ לתחום השפעתו. הצבא שמיסביבנו התפורר לעפר. הבחור כשל, ובפחד וחולשה, החל לימוג לתוך האדמה. ועכשיו, כשהאנדרנלין שלי נגמר, התעלפתי.

" 'אם הוא יחשוב אפילו על לספר לה על זה, הוא ימצא את הראש שלו תלוי על דלת חדרי.' " ציטט עומר מיומני בזמן שאני מתעורררת, זרועותיו מזוויעות לאחר פגיעות החומצה.

 נאנחתי. אני לא יכולה לומר שזה הפתיע אותי, אבל זה עדיין היה מכעיס. פתחתי את התא הסודי שממזמן הכנתי בספה (שעליה ישנתי) בדיוק למקרים כאלה, הוצאתי דלי חומצה, ושפכתי עליו. לצערי, זה היה חלש מכדי להיות קטלני, אבל זה בטוח כאב.

תגובות?

הפרק הקודם		הפרק הבא