המשאלה של הלב

חג המולד. דראקו מאלפוי לא אהב את חג המולד. הוא לא שנא אותו, רק לא אהב. או בעיקר את הסביבה בה חגג את החג בדרך כלל; אחוזת מאלפוי.

אחוזת מאלפוי הייתה גדולה, ריקה, קרה וחשוכה בחג המולד, כמו בכל שאר ימות השנה. אבל בחג זה היה שונה. בחג הבדידות הורגשה באופן חריף יותר, כאשר הסבו לשולחן בארוחת החג, רק הוא, אביו המפחיד ואימו. גם כאשר פתחו את מתנותיהם ליד העץ הגדול הורגשה הבדידות. לכן כאשר הייתה לו ההזדמנות להישאר בחג המולד בטירת הוגוורסט הוא נרשם מיד ברשימת הילדים שמתכוונים להישאר.

פוטר וחבורת הוויזלים אמנם נשארו בהוגוורסט, אבל זה לא הפריע לו. הוא הקפיד להימנע ממפגשים איתם, ועד כה החופשה שלו הייתה בסדר גמור.

אבל עכשיו... עכשיו הוא הסתתר בתוך כיתה ריקה בקומת הקרקע, משום ששמע את התאומים לבית וויזלי בקצה המסדרון ולא רצה לפגוש אותם. הוא העדיף לא להתעסק איתם. נדמה היה שהשניים הולכים לאט מתמיד, ודראקו, שנהיה משועמם, פנה לחקור את הכיתה בה הוא נמצא.

ממבט ראשון הכיתה נראתה כמו כיתה נטושה רגילה בהוגוורסט, אבל כאשר התקרבת אל קצה הכיתה יכולת להבחין בברק מוזר ולא רגיל. דראקו, שהיה ילד סקרן וחד אבחנה הבחין בברק המוזר וניגש לבדוק מה יש באותה פינה חשוכה של הכיתה הנטושה. להפתעתו הרבה הוא גילה שם מראה גדולה. באחד החדרים באחוזת מאלפוי היו מראות גדולות, אבל המראה הזאת הייתה יותר גדולה. והדבר הכי מוזר היה שלא רק הוא נראה בהשתקפות, אלא גם הארי פוטר ורון וויזלי.

דראקו הסתובב, מבוהל. הכיתה הייתה ריקה. הוא פנה שוב אל המראה, מופתע. רק עכשיו הוא הבחין בכיתוב על המסגרת. "ראי ינפתא" היה כתוב שם. לדראקו לא היה מושג מה זה אומר ולכן הוא עבר להתבונן במראה, סליחה, ראי.

הוא עמד שם, ולצידו הארי פוטר ורון וויזלי. שלושתם עטו צעיפים אדומים ונופפו אליו, מחייכים, על רקע טירת הוגוורסט המושלגת.

דראקו הסתובב במהירות ומיהר להתרחק מהראי. רק לפני שפתח את הדלת בתנופה נעצר פתאום והקשיב. לאחר שבדק שהתאומים לבית וויזלי הסתלקו יצא במהירות מהכיתה ורץ למדשאות, לשלג. הקור עזר לו לחשוב. הוא ידע שמה שהוא ראה בראי היה מה שהוא רוצה להיות. מוקף חברים ואהבה, אמיץ ומוערך. לא להיות מוקף בבדידות, ריקנות ופחד באחוזת מאלפוי.

אבל הוא ידע גם שהוא לא יקבל את זה, גם אם זה מה שהוא רוצה. כי הוא בסליתרין, וכי עליו לעשות את מה שאביו אומר לו לעשות.

דראקו המשיך לחיות, מתעלם מחלומו ופועל לפי הוראות אביו, כאשר כל צעד שהוא עושה מרחיק אותו מרצונו האמיתי. אבל עם הזמן הוא למד להדחיק את רצונו, חלומו וזיכרון הלילה ההוא בחג המולד הראשון והאחרון שלו בין כותלי הוגוורסט. הוא למד להמשיך לחיות, לא משנה מה קורה. זה היה השיעור הכי חשוב שלו בשנתו הראשונה בהוגוורסט.

קצר, אני יודעת. אבל בכל זאת, תגובות? 

הפרק הקודם		הפרק הבא