הקונדסאים קוראים הארי פוטר - מושהה

כמעט עשר שנים עברו מאז אותו יום שבו התעוררו הדרסלים לגלות את אחיינם הפעוט על סף ביתם, אבל דרך פריווט כמעט שלא השתנתה.

רמוס – זה לא נראה לי כמו מקום שיכול להשתנות, אני חייב לציין.

השמש זרחה על אותם הגנים המטופחים, והעירה את לוחית המספר ארבע על דלת הכניסה של בית משפחת דרסלי; היא חמקה אל תוך הסלון שלהם,

ג'יימס – היא חמקה פנימה? אז היא לא הייתה רצויה?
סיריוס – הם ערפדים! *מתפרץ בצחוק*
פיטר – אבל הארי הוא איש זאב, זוכר? התאונה בבית החולים?
רמוס/ג'יימס - *נועצים בו מבט נוקב*
סיריוס – כן, טוב עכשיו הוא איש זאב ערפדי.
רמוס – ממשיכים הלאה במהירות...

שכמעט לא השתנה מאז אותו הלילה שבו מר דרסלי צפה באותה ידיעת חדשות גורלית על הינשופים.

ג'יימס/סיריוס/פיטר - *מתמוטטים בהיסטריה*
רמוס - *נאנק*

רק התמונות שעל המדף מעל האח הראו כמה זמן עבר באמת. לפני עשר שנים היו שם המון תמונות של משהו שנראה כמו כדור גומי מנופח וורוד, חבוש מגוון צבעוני של כובעי פונפון שונים – אבל

רמוס – הדרסלים התפכחו עכשיו והם כבר לא חושבים שכדור החוף הוא הבן שלהם.

דאדלי דרסלי כבר לא תינוק ועכשיו ראו בתמונות ילד רחב ובלונדיני רוכב בפעם הראשונה על אופניים, על קרוסלה בלונה-פארק, משחק משחק מחשב עם אביו, מחובק ומנושק על ידי אימו. לא היה זכר בחדר לכך שעוד ילד מתגורר באותו בית.

סיריוס – ידעתי! משרד הקסמים אף פעם לא מבצע נכון את העברת האופוטרופוסות! אף פעם!
ג'יימס – מה לגבי ההעברה שלך אלינו?
סיריוס – זה לא נעשה דרך משרד העברת האופוטרופוסות, לא?
ג'יימס – נכון...

אולם הארי פוטר עדיין היה שם. הוא אמנם ישן ברגע זה, אבל לא לאורך זמן. דודתו פטוניה היתה ערה, וקולה המצווח היה הצליל הראשון ששמע באותו יום.
"קום! צא מהמיטה! מיד!"

ג'יימס – התחלה מקסימה כל כך ליום.

הארי התעורר בבהלה. דודתו דפקה שוב על הדלת.

"קום!" היא צווחה. הארי שמע אותה הולכת לכיוון המטבח, ואז שמע את הרעש שהשמיע מחבת הטיגון כששמים אותו על הכיריים. הוא התגלגל אל גבו וניסה להיזכר בחלום שחלם. זה היה חלום טוב. היה בו אופנוע מעופף.

סיריוס – היי , הארי!

הייתה לו תחושה מוזרה שכבר חלם את החלום הזה בעבר.

רמוס – ובכן, נכון. כשהוא היה תינוק. רק שזה לא היה חלום.

דודתו שוב עמדה בדלת.
"קמת כבר?" היא דרשה.
"כמעט," אמר הארי.

פיטר – ופתח את הדלת בתנופה, מוחץ את דודתו אל תוך הקיר.
ג'יימס – קדימה הארי!

"נו, אז קום כבר, אני רוצה שתדאג לקוטלי החזיר, ואל תעז לתת להם להישרף. אני רוצה שהכל יהיה מושלם ביום ההולדת של דאדלי."

הארי פלט אנחה.

"מה אמרת?" שאלה דודתו מבעד לדלת.

ג'יימס – *במקום הארי* אמרתי *אנחה*

"כלום, כלום..."

פיטר – חלשלוש. תחזיר לגברת!
סיריוס – אה-אה. זה רק יגרום לו להיענש. ותאמין לי, אני מכיר כמה וכמה עונשים מאוד יצירתיים.

יום ההולדת של דאדלי – איך היה יכול לשכוח?

פיטר – מסתבר שכן יש לו בעיית אמנזיה.

הארי קם באיטיות מהמיטה והחל לחפש את הגרביים שלו. הוא מצא זוג מתחת למיטה שלו, ואחרי ששלף מתוך אחד מהם עכביש הוא גרב אותם. הארי היה רגיל לעכבישים, מפני שהארון שמתחת למדרגות היה מלא בהם, ושם הוא ישן.

ג'יימס – ממזרים!
סיריוס – לא הייתי הולך רחוק כל כך. הוא בדיוק כמו הקוסם היתום הממוצע, זה הכל.
רמוס – היית יכול לחשוב שדמבלדור יוכל לסדר את זה, לא?
סיריוס – לא.

אחרי שהתלבש הוא יצא אל הפרוזדור שהוליך את המטבח. שולחן המטבח כמעט שלא נראה מתחת לערמת המתנות של דאדלי. נראה שדאדלי אכן קיבל את המחשב שביקש, שלא לדבר על הטלוויזיה השניה ואופני המרוץ.

פיטר – פרחח מפונק.

בשביל מה בדיוק דאדלי רצה אופני מרוץ, זו הייתה תעלומה בעיני הארי, כי דאדלי היה שמן מאודו שנא כל פעילות גופנית – אלא אם כן, כמובן, הפעילות כללה להכניס למישהו אגרוף. שק האגרוף האהוב עליו היה הארי, אבל בדרך כלל הוא לא הצליח לתפוס אותו. אולי לא ראו עליו אבל הארי היה זריז ביותר.

רמוס – נשמע כמו ג'יימס.
סיריוס – האב כמו הבן.
פיטר – לאאאאאאאאא!

ייתכן שהיה לזה קשר לעובדה שהוא חיי בתוך ארון אפלולי, אבל מאז ומעולם היה הארי קטן ורזה לגילו.

סיריוס – לא, זה פשוט בגלל הגנים של משפחת פוטר. הם תמיד קטנים ורזים.
ג'יימס – אני גדל! ...לאט.

והוא נראה קטן ורזה עוד יותר בגלל שכל הבגדים שלו היו פעם בגדים של דאדלי, ודאדלי היה גדול ממנו בערך פי ארבעה.

סיריוס – זה מוזר. אצלי הם בדרך כלל קטנים ממני. אפילו הבגדים.
ג'יימס – אתה פשוט גדל מהר מדי.

להארי היו פנים רזים, ברכיים בולטות, שיער שחור ועיניים ירוקות בוהקות.

רמוס – חוץ מהעיניים שלו, נשמע שהוא נראה בדיוק כמו אביו...
פיטר – ילד מסכן. *נחבט על ידי ג'יימס*

הוא הרכיב משקפיים עגולים שהיו עטופים בהמון נייר דבק בגלל כל הפעמים שדאדלי הכניס לו אגרוף באף.

ג'יימס – פשוט 'שתמש בקסם כדי לתקן 'תם.
רמוס – הם מוגלגים. ואני לא חושב שהוא יודע שהוא קוסם.

הדבר היחיד שהארי אהב במראה שלו היתה צלקת דקיקה על מצחו, ולה צורה של מכת ברק. הצלקת הייתה שם מאז שהוא זכר את עצמו. והשאלה הראשונה שזכר את עצמו שואל את דודתו הייתה איך הוא קיבל את הצלקת.
"בתאונת הדרכים שבה נהרגו הוריך," היא אמרה.

ג'יימס – חשבתי שוולדמורט הרג אותי?
רמוס – זה היה הוא. היא מסתירה את זה.

  "ואל תשאל שאלות."
אל תשאל שאלות – זה היה הכלל הראשון לחיים שקטים עם משפחת דרסלי.

סיריוס – חיים שקטים? חיים משעממים!

הדוד ורנון נכס למטבח בזמן שהארי הפך את קוטלי החזיר בתוך המחבת.
"סרק את השיער שלך," הוא נבח כברכת בוקר.

ג'יימס – הוא צומח ככה!

אחת לשבוע היה הדוד ורנון מציץ מעל לעיתון שלו וצועק שהארי זקוק לתספורת. הארי וודאי הסתפר יותר פעמים בחייו מכל שאר הבנים בכיתה שלו גם יחד, אבל זה לא שינה כהוא זה, השיער שלו פשוט צמח ככה - לכל הכיוונים.

ג'יימס – כן! רואים? רואים? הבן שלי מסכים איתי! הוא צומח ככה!

כשדאדלי נכנס אל המטבח עם אימו, הארי כבר עמד וטיגן את הביצים. דאדלי היה דומה מאוד לדוד ורנון.

פיטר – האב כמו הבן, שוב, הא?

היה לו פרצוף גדול וורוד, מעט מאוד צוואר, עיניים כחולות קטנות ומימיות, ושיער בלונדיני סמיך ששכב בקו חלק על ראשו השמן, הרחב.

סיריוס – רק לשמוע את זה גורם לי לרצות לחבוט בו.
פיטר – למה לא לקלל אותו?
סיריוס – אתה משיג הרבה יותר סיפוק כשאתה משתמש באגרופים.

הדודה פטוניה הרבתה לומר שדאדלי נראה כמו תינוק של מלאכים – הארי הרבה לומר שדאדלי נראה כמו חזיר עם פאה.

רמוס – ג'יימס, אני חושב שאני אוהב את הבן שלך.
ג'יימס – גם אני.

הארי הניח את הצלחות עם קותלי החזיר והביצים על שולחן האוכל – משימה לא פשוטה, כי לא היה שם הרבה מקום פנוי. בנתיים דאדלי ספר את המתנות שלו. פניו נפלו.

פיטר – מהצוק, גורם לעולם להיראות כמו מקום יפה הרבה יותר.

"שלושים ושש," אמר, מביט אל אמו ואביו. זה שתיים פחות מבשנה שעברה."

רמוס – של מי התור לומר את זה?
פיטר – של סיריוס.
רמוס - *אל סיריוס* אז לך על זה.
סיריוס – פרחח מפונק.

"חמודי, לא ספרת את המתנה של הדודה מארג'. הנה, היא מסתתרת כאן מתחת לחבילה הגדולה הזאת מאמא ואבא."
"טוב נו, אז שלושים ושבע," אמר דאדלי ופניו האדימו – הארי, שראה שדאדלי עומד לעשות הצגה גדולה,

פיטר - אלוהים אדירים. בן כמה הילד הזה?
רמוס – עשר או אחת עשרה. כנראה עכשיו אחת עשרה.

התחיל לזלול את קותלי החזיר בשיא המהירות לפני שדאדלי יהפוך את השולחן.
גם הדודה פטוניה הרגישה כנראה בסכנה,

פיטר – גם היא אשת זאב ערפדית!!! אהההההההה!
רמוס/ג'יימס - *נועצים מבטים*

כי היא מיהרה לומר: "ונקנה לך עוד שתי מתנות כשנצא היום. מה דעתך, בובילה? עוד שתי מתנות. ככה טוב?"
דאדלי חשב על זה רגע. נראה היה שזה מאמץ גדול בשבילו. לבסוף אמר לאט: "ואז יהיו לי שלושים... שלושים ו..."

רמוס – ורק כדי לשפר את העניין, הוא לא יודע לספור. פששש.
סיריוס – גדול, שמן, עצלן, מפונק וגם טיפש.
פיטר – אל תשכח שהוא בריון.
סיריוס – וזה.

"שלושים ותשע, פוצקי," אמרה הדודה פטוניה.

כולם – שלושים ותשע מתנות?!?!

"אה," דאדלי התיישב בכבדות ותפס את החבילה הקרובה אליו, "אז בסדר."

סיריוס – בסדר? יש לו שלושים ותשע מתנות מזורגגות והוא אומר בסדר?
ג'יימס – ממזר מפונק.

הדוד ורנון צחקק. "הקטנצ'יק רוצה תמורה לכסף שלו, בדיוק כמו אבא. איזה ילד, איזה ילד!" הוא פרע את שיערו של דאדלי.

רמוס – אלוהים, אני תוהה איך הוא הפך כל כך מפונק...
סיריוס – ושמן, ועצלן, וטיפש...
פיטר – ובריון...
סיריוס – וזה.

באותו רגע הטלפון צילצל  והדודה פטוניה הלכה לענות, בזמן שהארי והדוד ורנון הסתכלו איך דאדלי מוריד את העטיפות מאופני מרוץ, ממסרטה, מטיסן עם שלט רחוק, משישה עשר משחק מחשב חדשים

פיטר – אין מצב שהוא יתקין את כל אלה למחשב אחד.
ג'יימס – איך אתה יודע?
פיטר – חצי מוגל, זוכר?
ג'יימס – הו כן...

וממכשיר וידאו. הוא בדיוק קרע את העטיפה מעל לשעון זהב כשהדודה פטוניה שבה מהטלפון עם מבט מודאג ונרגז.

ג'יימס – היא בדיוק גילתה שאני חיי ועומד להגיע כדי לבועט בתחת שלה?
סיריוס – היית רוצה.

"חדשות לא טובות, ורנון," אמרה. "גברת פיג שברה רגל. היא לא תוכל לקחת אותו," היא הורתה בראשה לכיוונו של הארי.

פיטר – אותו? מי זה אותו? הכלב?
סיריוס – לא, הילד. אחד קטן ורזה. נהגו לקרוא לו הארי.

פיו של דאדלי נפער בבעתה, אבל ליבו של הארי זינק.

רמוס – על מטאטא, והוא עף משם יחד עם שאר גופו כדי להתחיל חיים חדשים במקום בו ידעו להעריך אותו.

כל שנה, ביום הולדתו של דאדלי, הוריו לקחו אותו ועוד ידיד ליום כיף בלונה-פארק, למסעדות המבורגר

פיטר – איך הם יכולים לבזבז יום שלם במסעדת המבורגר? כל מה שעושים שם זה לאכול!
ג'יימס – ובכן, עם הילד השמן הזה שפה, הם כנראה יכולים.

או לקולנוע. בכל שנה השאירו את הארי אצל גברת פיג, זקנה מטורללת שגרה במרחק שני רחובות.

ג'יימס – אני חייב לומר, איש צעיר, שהגברת ארבלה פיג היא אישה נחמדה מאוד, שהיא משגיחה עליך בכלל!
סיריוס – נשמעת בדיוק כמו אבא שלך, ידעת?
ג'יימס - *מוציא לשון אל סיריוס*

הארי שנא להיות שם.

ג'יימס – אוקי, אני נכנע. הוא צודק, היא משוגעת.

הבית כולו הסריח מכרוב מבושל, וגברת פיג היתה מכריחה אותו להסתכל על תמונות של כל החתולים שהיו לה אי פעם.

ג'יימס – אני מרגיש את הכאב שלך, בני, אני מרגיש את הכאב שלך... האישה הזאת היא בייביסיטר רקובה, והחתולים האלה מרושעים.

"ועכשיו מה?" אמרה הדודה פטוניה, מביטה בהארי בזעם כאילו הוא תכנן את כל זה.

רמוס – אולי הוא באמת תכנן את זה.

הארי ידע שהוא צריך להצטער על כך שגברת פיג שברה את רגלה, אבל לא היה קל להצטער כשהוא נזכר שתעבור שוב שנה שלמה לפני שיאלץ להתבונן במיצי, פיצי, מאמי, ופוצ'פוצ'ון.

ג'יימס – זה לסי עכשיו, פיצי בדיוק מתה...

"אפשר לצלצל למארג'," הציע הדוד ורנון.
"אל תדבר שטויות, ורנון, היא שונאת את הילד."

פיטר – כך גם אתה!

הדרסלים הרבו לדבר כך על הארי, כאילו שהוא לא שם – או בעצם, כאילו הוא איזה יצור מגעיל, שבכל מקרה לא מסוגל להבין אותם, כמו תולעת.

סיריוס – אולי הוא לא יכול להבין אותם.
ג'יימס - *משתעל בזעם*
סיריוס/רמוס/פיטר – אהההההההההה!

"ומה עם מה-שמה, החברה שלך – איבון?"
"בחופשה בקפריסין," סיננה הדודה פטוניה.

רמוס – הוו, קפריסין!

"אולי פשוט תשאירו אותי כאן," הציע הארי בתקווה

סיריוס – אין סיכוי.

(אולי סוף סוף יוכל לבחור את התוכניות שהוא אוהב לראות בטלוויזיה, ואפילו לשחק קצת במחשב של דאדלי).
הדודה פטוניה עשתה פרצוף כאילו הרגע בלעה לימון.

פיטר – זה טוב. מגיע לה.

"וכשאחזור אמצא חורבה במקום בית?" גערה בו.
"אני לא אפוצץ את הבית," אמר הארי,

ג'יימס – למה לא? אתה הדור הבא של הקונדסאים!
רמוס – הו אלוהים.
סיריוס – כן, קדימה! תפוצץ את הבית האידיוטי שלהם!
רמוס – (לפיטר) אולי זה דווקא טוב שהוא גודל בידי דודו ודודתו.
פיטר - *מניד בראשו*

אבל אף אחד לא הקשיב.
"אני מניחה שאפשר לקחת אותו לגן החיות," אמרה הדודה פטוניה באיטיות, "... ולהשאיר אותו באוטו..."

ג'יימס – כשמשאירים חייה במכונית החלון צריך להישאר פתוח.
רמוס – מרשים ביותר. אולי תהיה אב טוב ביום מן הימים.
סיריוס – כן, אבל אלה חיות. מה לגבי ילדים?
רמוס – אותם החוקים תקפים.
פיטר – חוקים נועדו כדי לשבור אותם.
ג'יימס – אתה רוצה לחנוק את הבן שלי?!?!

"האוטו חדש, את לא תשאירי אותו שם לבד..."

ג'יימס – למה לא? הוא יכול לפוצץ גם אותו.
רמוס - *נאנח*

דאדלי התחיל לבכות בקול.

פיטר – חלשלוש.

למען האמת, הוא לא בכה באמת.

סיריוס – אז למה הספר אמר שהוא בכה?

עברו שנים מאז בכה באמת, אבל הוא ידע שכשהוא מכווץ את פניו ומילל, אמא שלו נותנת לו כל דבר שהוא מבקש.

סיריוס – הו, זה מסביר את זה. התור של מי?
פיטר – של רמוס.
רמוס – ממזר מפונק.

"קושקוש, פושפוש,

כולם - קושקוש, פושפוש! *צוחקים בהיסטריה*
סיריוס – ה'פושפוש' לבדו מצדיק צחוק.

אל תבכה.

ג'יימס – אל תדאגי, הוא לא.

אמא לא תיתן לו לקלקל לך את היום המיוחד!" היא קראה, מתנפלת עליו בחיבוקים.

סיריוס – מצויין... מלודרמה. מה עוד אנחנו יכולים לרצות?
ג'יימס – איך בדיוק הארי תכנן לקלקל אל היום המיוחד שלו?

"א-אני לא... רוצה... שהוא... י-י-יבוא!" צעק דאדלי בין יללה ליללה מעושה, "הוא תמיד מ-מקלקל הכל!" מבעד לזרועותיה של אמו הוא חייך חיוך מגעיל לכיוונו של הארי.

פיטר – הילד הזה מרושע!
רמוס – סלית'ריני על בטוח.

בדיוק באותו רגע צלצל פעמון הדלת – "אוי, ריבונו של עולם, הם כאן!" אמרה הדודה פטוניה בבהלה – ושניה אחר כך נכנס לבית חברו הטוב ביותר של דאדלי, פירס פולקיס, בלוויית אמו.

רמוס – הילד של אמא.

פירס היה ילד רזה עם פרצוף כמו של חולדה.

פיטר – התנגדות! אתה גורם לזה להישמע כמו משהו רע!
סיריוס – אם לדבר באופן כללי, פיט, זה נחשב דבר רע.
רמוס – בכל מקרה, אני רק קורא את מה שכתוב פה.

בדרך כלל הוא היה זה שהחזיק לאנשים את הזרועות מאחורי גבם בזמן שדאדלי הכה אותם.

ג'יימס – הווו, זה קראב!
פיטר – או גוייל.
ג'יימס – קראב וגוייל התכווצו לתוך חבילה אחת גדולה ומטומטמת. פיט? רוץ.
פיטר – אל תדאג, התכוונתי לעשות את זה.

דאדלי הפסיק מייד להעמיד פנים שהוא בוכה.

סיריוס – אה-הא! מצאנו את נקודת החולשה שלו!

כעבור חצי שעה - הארי, שלא היה יכול להאמין למזל הטוב שנפל בחלקו,

רמוס – מזל לא נמשך לנצח. תנקוט באמצעי זהירות כל עוד יש לך מזל, בשביל הזמן שבו לא יהיה לך מזל.
ג'יימס – אלוהים, אתה כזה פסימי!
רמוס – אני בטוח בזה, לא פסימי.

ישב במושב האחורי של המכונית לצד פירס ודאדלי

פיטר – הוא קורא לזה מזל? אני לא...

בדרך לגן החיות בפעם הראשונה בחייו.

פיטר – אה, זה באמת מזל...

דודתו ודודו לא הצליחו לחשוב על תוכנית טובה יותר,

סיריוס – זאת הדרך בדרך כלל.

אבל לפני שיצאו הדוד ורנון לקח את הארי הצידה.
"אני מזהיר אותך," אמר, מקרב את פרצופו הרחב והסגלגל ממש עד לפניו של הארי,

ג'יימס – מסיבה כלשהי עולי לי לראש תמונה של סלק אדום וגדול במיוחד.
רמוס – מממ... אני יכול לראות למה אתה מתכוון...

"אני מזהיר אותך, ילד – אם תעשה צרות, אם אפילו תחשוב לעשות צרות – אתה תישאר בתוך הארון הזה עד סוף השנה."

ג'יימס – מקסים!
פיטר – זה נשמע בערך כמו אבא שלי...
רמוס – אני לא יודע איך האמא המסכנה שלך שורדת איתו.
פיטר – גם אני לא.

"לא התכוונתי לעשות כלום," אמר הארי, "מבטיח."

סיריוס – אה, כולנו אמרנו את זה!
ג'יימס – כן, אבל הוא מתכוון לזה.

אבל הדוד ורנון לא האמין לו. אף פעם לא האמינו להארי.

סיריוס – אז מי אומר שהוא מתכוון לזה?
ג'יימס – אוממממ...

הבעיה הייתה, שדברים מוזרים קרו תמיד בסביבה של הארי, והוא פשוט לא הצליח לשכנע את הדרסלים שהם לא קרו באשמתו.

פיטר – אם אלה דברים קסומים, הם כנראה כן קרו באשמתו.

פעם, אחרי שנמאס כבר לדודה פטוניה מזה שהארי חוזר מהספר ונראה כאילו בכלל לא הסתפר, היא לקחה זוג מספריים מהמטבח וקצצה כל כך הרבה שיער מראשו עד שהוא נראה כמעט קירח,

ג'יימס – בבקשה, אלוהים, אל תתנו לאמא שלי להשיג את הספר הזה...

חוץ מהפוני שלו – שאותו השאירה כדי שיסתיר את "הצלקת האיומה הזאת".

סיריוס/רמוס/פיטר - *מסתכלים על ג'יימס ומתפרצים בצחוק*
ג'יימס – אני בטוח שהוא לא נראה עד כדי כך כמוני.

דאדלי צחק עד שיקדו לו דמעות,

סיריוס/פיטר - *עדיין צוחקים בחוסר שליטה. רמוס נאלץ לעצור.*

והארי התקשה להירדם בלילה מרוב מחשבות על איך יהיה למחרת בבית הספר , שם כבר לעגו לו ממילא על בגדיו הגדולים מדי ועל משקפיו המודבקים. אבל למחרת בבוקר הוא התעורר וגילה ששיערו נראה בדיוק כמו שנראה לפני שהדודה פטוניה קצצה אותו.

פיטר - *מפסיק לצחוק סוף-סוף* מגניב! הצמחת-שיער!
רמוס - *מגלגל עיניים* זה לא טוב עד כדי כך. להצמיח אותו חזרה זה דבר אחד, אבל לגלח את האוזניים בכל בוקר זה משהו אחר...

בגלל זה נעלו אותו בארון לשבוע, למרות שניסה להסביר להם שהוא לא יכול להסביר איך השיער צמח בחזרה כל כך מהר.

פיטר – כמו שאמרתי, קסם.
ג'יימס – סיריוס, אולי תפסיק לצחוק עכשיו?
סיריוס - *מנסה להפסיק, אבל מביט שוב בג'יימס ומתפרץ בצחוק נוסף*

בהזדמנות אחרת הדודה פטוניה ניסתה להכריח אותו ללבוש סוודר ממש מבחיל שהיה פעם של דאדלי (חום עם פונפונים כתומים).

כולם – איכס!

ככל שהתאמצה למשוך את הסוודר מעל לראשו, כך נראה היה כאילו הסוודר הולך ומתכווץ, עד שבסוף בקושי יכול היה לעלות על בובה, ובטח שלא על הארי.

סיריוס – אבל, לפי ההיגיון, אם בהתחלה זה היה גדול עליו, מתישהו בדרך זה אמור להיות מתאים...

הדודה פטוניה החליטה שהסוודר כנראה התכווץ בכביסה, ולשמחתו של הארי הוא לא הענישה אותו.

ג'יימס – הדודה שלו לא חכמה במיוחד, נכון?
רמוס – נופ.

מצד שני, הוא קיבל עונש כבד על כך שעלה על הגג של בית הספר. החבורה של דאדלי רדפה אחריו כמו תמיד,

ג'יימס – תילחם בחזרה! אתה תפסיד, אבל לפחות עמדת על שלך!

כשלתדהמתם של הארי ושל כולם הוא מצא את עצמו יושב על הארובה.

רמוס – חכה רגע... זאת התעתקות, לא?
ג'יימס - *מתעלף*
פיטר – הו יקירי...

הדרסלים קיבלו מכתב כעוס ביותר ממנהלת בית הספר של הארי שכתבה כי הארי מטפס על מבני בית הספר. אבל בסך הכל (כפי שצעק אל הדוד ורנון מבעד לדלת הנעולה של הארון) הוא ניסה לקפוץ מעל לפחי האשפה הגדולים שמאחורי הבניין.

רמוס – עדיין התעתקות...

הארי חשב שאולי הרוח תפסה אותו באמצע הקפיצה.

פיטר – לא נכון!

אבל ביום כזה שום דבר רע לא יכול לקרות.

ג'יימס – המילים המפורסמות האחרונות...

לא נורא אפילו לשבת עם דאדלי ופירס בשביל התענוג לבלות את היום במקום אחר מלבד בית הספר, הארון שלו, או הסלון של גברת פיג עם ריח הכרוב.

סיריוס – עולם קטן.

בזמן שנהג, הדוד ורנון התלונן באוזניה של הדודה פטוניה. הוא אהב להתלונן:

רמוס – גילינו את זה בפרק הראשון.

אנשים בעבודה שלו, הארי, העירייה, הארי, הבנק והארי – אלה היו כמה מן הנושאים החביבים עליו לתלונות.

פיטר – נראה שהוא נהנה להתלונן על הארי.
ג'יימס – איך שהוא, אני לא מופתע.

הבוקר הוא התלונן על אופנועים.
"... דוהרים להם כמו מופרעים, הפושטקים האלה," הוא אמר כשאופנוע עקף אותם.

סיריוס – היי! אני לא פושטק!
ג'יימס/רמוס/פיטר - *מתחילים להשתעל בפתאומיות*
סיריוס – אוי!

"היה לי חלום על אופנוע," נזכר הארי לפתע. "הוא עף באוויר."

סיריוס – הייה, הארי!

הדוד ורנון כמעט נתקל ברכב שלפניו. הוא הסתובב במושב שלו וצעק על הארי בפרצוף שנראה כמו סלק ענקי עם שפם:

רמוס - *מצטמרר* התמונה הזאת תרדוף אותי לנצח... סלק אדום ענקי עם שפם...

"אופנועים לא עפים באוויר!"

סיריוס – כן הם כן!

דאדלי ופירס גיחכו.

ג'יימס – השניים האלה נראים כמו קראב וגוייל יותר ויותר בכל רגע.

"אני יודע שלא," אמר הארי. "זה היה רק חלום."
אבל הוא התחרט שבכלל אמר משהו. אם היה משהו שהדרסלים שנאו יותר מהשאלות שארי שאלף היו אלה דברים שאמר כל חפצים שהתנהגו באופן בלתי שגרתי, אפילו אם זה קרה בחלום או בסרט מצויר בטלוויזיה – הם חשבו שזה עלול להכניס לו רעיונות מסוכנים.

סיריוס – מסוכנים? הם לא מסוכנים! אני משיג את הרעיונות הכי טובים שלי מחלומות!
רמוס – אולי זה למה השניים האלה מרחיקים את הארי מחלומות וסרטים מצויירים...
פיטר - *מניד בראשו*

זאת הייתה שבת שטופת שמש, וגן החיות היה מלא משפחות מבלות. בכניסה לגן קנו הדרסלים לדאדלי ולפירס גביעים ענקיים של גלידת שוקולד, ואז – בגלל שהגברת הנחמדה באוטו גלידה שאלה את הארי מה הוא רוצה לפני שהם הספיקו להסתלק משם – הם קנו לו קרטיב לימון זול.

ג'יימס – כשאני אפגוש את הארוסה שלי, אני אבעט בתחת של אחותה בהזדמנות.

בעצם די טעים, חשב הארי לעצמו וליקק אותו. בעוד כולם מביטים בגורילה שהתגרדה בראש. הגורילה נראה די דומה לדאדלי, חוץ מזה שלא הייתה בלונדינית.

פיטר – איך שהוא, זה נשמע כמו תיאור הולם.
סיריוס – ובכן, כבר הבנו שאנחנו אוהבים את הארי.

זה היה הבוקר הכי נחמד שעבר על הארי זה זמן רב.

רמוס – שימו לב לניסוח. זה היה הבוקר הכי נחמד שעבר עליו, הם יצאו ליום שלם. מה יקרה בצהריים?

הוא נזהר ללכת במרחק מה מהדרסלים, כדי שדאדלי ופירס, שלקראת ארוחת הצהריים כבר התחילו להשתעמם מהחיות, לא יוכלו לחזור אל השעשוע האהוב עליהם – להרביץ לו.

ג'יימס – ילד חכם.

הם אכלו במזנון של גן החיות, וכשדאדלי עשה שם הצגה גדולה בגלל שהקינוח המיוחד שלו היה קטן מדי,

פיטר – ממזר מפונק.

הדוד ורנון קנה לו עוד אחד, והרשה להארי לגמור את הראשון.

סיריוס – כי אף אחד אחר לא רוצה לאכול משהו שיש בו את הרוק של דאדלי.
ג'יימס/רמוס/פיטר – איווו...

מאוחר יותר, במבט לאחור, הארי חשב שהיה עליו לדעת שהכל היה טוב מכדי שיימשך כך. 

הפרק הקודם		הפרק הבא