סיפורי סקורפיו

סקורפיו לא זכר מליה הרבה. הוא ידע שהיא אהבה אותו מאוד, ושמע מאביו שהיא רצתה להעניק לו ילדות נפלאה של פינוק ושפע שאביו די התנגד לה. הוא לא רצה שסקורפיו יגדל להיות ילד מפונק ותמים שיחטוף את השוק של החיים שלו כשהבועה הזאת תתפוצץ בבת אחת - כפי שקרה לו עצמו.
"אולי החמרתי איתך מידי," אבא של סקורפיו היה אומר, אבל סקורפיו לא הצליח לזכור אותו אף פעם בתור אבא קשה וקשוח. לא.
לסקורפיו היה אבא פשוט עצוב.
"אבל אמא שלך צדקה, אני בעצמי כל הזמן ניסיתי להוכיח את עצמי לאבא שלי. אתה צריך לדעת שאני אוהב אותך תמיד, לא משנה מה תעשה ומה יקרה." אבא שלו היה אומר ומחייך את החיוך העצוב שלו, מעביר אצבע אחת על לחיו החיוורת והמחודדת של בנו, בחיבה.
סקורפיו לא רצה לזכות בחיבתו של אביו, הוא רק רצה לשמח אותו.

הם גרו בדירת שלושה חדרים, בבניין של אנשים מוגלגים ברובם. למזלם לסבתא נרקיסה כבר היה אלצהיימר והיא לא היתה מודעת למצב בכלל, אבל לפעמים היא קצת קיללה פה ושם והיו כמה תסבוכות עם משרד הקסמים בגללה. פרסי וויזלי תמיד היה בא, מצקצק בעליונות ורושם דוחות בזמן שקוסמים זוטרים יותר מתקנים ומכשפים את כולם מסביב, שישכחו.
"יש בית אבות נהדר בקדוש מנגו, תוכלו לאשפז אותה שם. היא תהיה בחברה טובה יותר ויהיה לה טוב יותר. היא תחיה בתנאים טובים יותר ממה שתוכלו לספק לה אתם." הוויזלי היה מרים את גבתו הג'ינג'ית הדקיקה מעל למשקפי החרמש המתועבים.
"כן, זה היה יכול להיות נחמד אם אחרי כל התרומות שבית החולים הזה קיבל מאבי הוא היה מוכן לסבסד את השהות של אימי שם." אבא מאלפוי היה אומר בקול יבשושי משהו, והשניים היו יורים אחד בשני מבטים מצמיתים וזהו, עד לפעם הבאה.
אז היה צריך לשמור שסבתא נרקיסה לא תצא מהבית במיוחד, לדאוג לה ולטפל בה. אבא מאלפוי היה רוב היום בעבודה, וזאת היתה המטלה של סקורפיו. הוא גם היה מנקה ומבשל. השכנים היו נחמדים מאוד, היתה להם שכנה מוגלגית שמנמנה אחת בשם אילנה שבישלה להם לפעמים. פשטידת הרועים שלה בהחלט היתה טעימה יותר מהדגים השרופים של סקורפיו. היא היתה נחמדה, חייכנית עם לחיים ורדרדות כאלה, שסקורפיו הבטיח לה שאחרי שהסבתא המשוגעת שלו תמות אבא שלו בטוח ירצה להתחתן איתה. היא ציחקקה ואמרה לו שלא יפה לדבר ככה על סבתא, אבל מאז היא התחילה לבשל להם יותר. אבא שלו לא ידע על השיחה ההיא ומה השכנה הזאת חושבת עליו, הוא נשאר רשמי וקר כלפיה וזה לא מנע ממנה להמשיך לבשל. אולי היא אהבה את זה.

בלילות אבא היה מכשף את סבתא נרקיסה, כדי שתרגע. כשהיא היתה ישנה היא נראתה כמעט יפה. כשהיא רק התעוררה ועוד היתה ישנונית סקורפיו מצא בליבו רחמים כלפיה, הנסיכה האצילה שאיבדה הכל. לפעמים, רק בפעמים האלה, כשהיא רק התעוררה - הוא אפילו היה רוכן ומנשק את ידה בעדינות כפי שאביו היה נוהג לעשות.
"בואי, סבתא, יש לנו פשטידת רועים ממש טעימה מאתמול." הוא היה אומר.
"דובי?.." היא היתה שואלת. מי זה דובי, לעזאזל? היא היתה מדברת לדובי הזה הרבה. כנראה היא היתה קשורה אליו מאוד. סקורפיו עצמו נאלץ כמה וכמה פעמים להעמיד פנים שהוא דובי, כי זה הרגיע אותה, והוא עוד היה קטין ולא יכול היה לכשף אותה כמו אבא שלו.
"כן, סבתא." הוא אמר.
"כן, גברתי." תיקנה אותו סבתא.
"כן, גברתי." אמר סקורפיו. סבתא נרקיסה החלה לצחקק. "הו, תפסיק להגיד 'גבירתילי'! תנסה פעם אחת לדבר כמו בן אדם!"
"כן, גבריתילי." אמר סקורפיו בלי למצמץ.
"הו, אתה קולט מהר."
"רוצה לטעום מפשטידת הרועים, גבירתילי?"
"אתה בישלת אותה, אני מקווה,"
"כן, גבירתילי."
"ולא הרעלת אותי, אני מקווה,"
סקורפיו מצמץ. מה לעז... מאיפה היא ידעה על הפנטזיה הסודית שלו להרעיל אותה?! הוא התנער.
"לא, גבירתילי."
"הו, דובי! אתה תמיד מצחיק כל כך!" סבתא נרקיסה פרצה בצחוק מתגלגל. סקורפיו הזיז את הכיסא, וכשהתיישבה עליו הכניס אותו חזרה לשולחן, ואז הביא את הפשטידה לשולחן יחד עם צלחות וסכו"ם לשניהם והתיישב מולה.

"באמת, דובי! זה לא יאה! אתה יודע שגמדונים לא אמורים לאכול יחד עם האדונים שלהם!" נזפה בו סבתא חצי בצחוק.
"כן, גבירתילי." סקורפיו קם ממקומו ופרס לסבתא שלו פרוסה מהפשטידה, ואז גם לעצמו. הוא התכוון לאכול במטבח.
"דובי!" היא קראה לו לפני שהספיק להתיישב.
"כן, גבירתילי!" סקורפיו חזר לפינת האוכל בריצה.
"עוד, בבקשה." היא אמרה. סקורפיו נאנח ופרס את כל הפשטידה, והניח את אחת הפרוסות בצלחתה של סבתא נרקיסה.
"בבקשה, אם תרצי עוד תקחי בעצמך - פרסתי את הפשטידה בשבילך. עכשיו תתני גם לי לאכול, טוב? ניקיתי כל הבוקר בזמן שאת ישנת לך!" לסקורפיו נמאס מהמשחק הזה, הוא כבר התחיל להתרגז והרעב הציק לו.
"באמת, דובי! זה כבר ממש עובר כל גבול! אתה מוכרח להעניש את עצמך על זה!" סבתא נרקיסה החלה לאבד את עשתונותיה. לעזאזל. אבא הסביר לסקורפיו מליון פעם שאסור לו להביא את סבתא למצבים כאלה, אבל לפעמים היא פשוט בלתי נסבלת! נראה אותו מנסה להתמודד איתה במקומו! סקורפיו בכיף היה מתחלף איתו!
"תסתמי!" סקורפיו היה צועק.
"בושה וחרפה! אני פשוט לא מאמינה! אם אמא שלך היתה יודעת איך הבן שלה מתנהג... היא היתה מתאבדת מרוב צער! בעצם, כך בדיוק היא מתה! אני זוכרת! כשהיית בן חמש וסירבת לנקות את השירותים באגף המזרחי של הקומה השלישית! עד אז היא עוד הצליחה להתמודד עם המרדנויות הקטנות שלך, אבל היא כבר היתה גמדונת זקנה! לך לא היה אכפת ממנה בכלל! חתיכת... איפה השרביט שלי? מגיעה לך כווית עכוז בדרגה שלוש עכשיו! ללא ספק!"
סקורפיו שבר את השרביט של סבתא נרקיסה מזמן, בעצמו. הוא חשב שכך זה בטיחותי יותר, גם לשכנים המוגלגים וגם לו עצמו. הוא לא סיפר על זה לאביו וגם לא לפרסי וויזלי הארור. הוא קצת שנא את עצמו על שהיה בצד של וויזלי בעניין הזה, אבל כנראה שהוא שנא את סבתא שלו יותר מששנא את וויזלי.
"תחזרי לחדר שלך, סבתא! עכשיו!" סקורפיו צרח, והשניים החלו להאבק עד שנפלו לרצפה בערבוביה של איברים ופשטידה שסקורפיו לא הספיק לאכול ממנה. סבתא נרקיסה נראתה פתאום חיוורת ומיוזעת מהרגיל והחלה להתנשם ולהתנשף.
"לא! אל תמותי לי עכשיו!" סקורפיו נבהל, ופחד להתקשר לאבא שלו, אז הוא התקשר לצלב האדום ולקחו את סבתא שלו לבית חולים של מוגלגים.
היא החלימה עוד לפני שהאמבולנס הגיע לבית החולים והספיקה לקלל את כל החובשים והפרמדיקים באמבולנס. זה לא היה אפקטיבי במיוחד בלי השרביט שלה. הם רק חשבו שהיא משוגעת שמקשקשת מילים חסרות פשר.

אילנה עזרה לו לנקות.

הפרק הקודם		הפרק הבא