אבל לא הפעם

"אילו מן עונשים הם מתכוונים אליהם?" חזרה ג'יימי על שאלה.

"בפעם המיליון, אני לא יודעת!" אמרה ניקי. 

ניקי החזירה את מברשת השיניים שלה לתיקה, נכנסה למיטתה ואמרה: "כבר מאוחר ג'יי. לכי לישון".

"אני רק אסיים את הפרק" אמרה ג'יימי וחזרה לקרוא.

לבסוף התמתחה, טמנה את הספר בתוך תיקה והלכה לישון. 

בבוקר ג'יימי התעוררה והעירה את ניקי.  

שתי הבנות התכוננו לבית הספר והלכו לכיתה.

הזקן המוזר עמד בכיתת השיקויים ואמר: "שלום תלמידים! תמצאו מקומות ישיבה ונתחיל".  

ניקי וג'יימי התיישבו ביחד, אולם קת'רינה באה ואמרה אל ג'יימי: "קומי, זה המקום שלי".

ג'יימי הייתה תמיד ילדה שקטה ומופנמת. לא היו לה חברים בעבר, והיא ארזה את חפציה וקמה, אבל ניקי משכה את ידה ואמרה: "זה לא המקום שלך. ג'יי רוצה לשבת לידי והיא לא תפנה לך רק כי את רוצה. מי את חושבת שאת?" 

קת'רינה, שנעלבה, אמרה: "לא צריך. במילא לא הייתי צריכה להשקיע בך, ניקי".
 
השבוע עבר כרגיל, אך תלמיד לא העז להפר אף חוק.

בימי שבת וראשון לא למדו, ולכן, ביום שישי בלילה ג'יימי קראה המון פרקים.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

כריסטן לא ידעה כיצד לצאת מהמסדרון החשוך. הקירות רק הלכו והתקרבו אליה. 
כל הילדים שלא דיברו איתה ואף לא הסתכלו עליה רצו מסביבה. 
"למה פתאום עכשיו אתם מסתכלים עליי?" שאלה. 
היא ישבה על הרצפה וחיבקה את ידיה ולחשה לעצמה: "לא הייתי צריכה לבוא לכאן. במילא חוץ ממישהי אחת שמדברת איתי אין לי כאן אף אחד. והחוקים המוזרים האלה... שיהיו בריאים". 
היא הצליחה לברוח ממעגל הילדים ופתחה דלת חומה ומאובקת בקצה המסדרון. כפות ידיה החיוורות נגעו בלחייה הלבנות והיא לחשה לעצמה: "אני קפואה". 
היא נעלה את הדלת. 
ליד מראה ישנה מלאה באבק היה בקבוק קטן עם טיפת נוזל שקוף. 
"מים יועילו לי עכשיו" אמרה ולגמה מן המשקה. 
לפתע פתחה את הדלת, והצטרפה למעגל הילדים. 

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

ג'יימי שמה את הסימנייה שלה והלכה לישון. היא תהתה מה קרה לכריסטן, מה היה הנוזל ולמה הצטרפה לילדים. 
"האם הנוזל לא היה מים?" שאלה את ניקי.
ניקי, שהייתה חצי ישנה הביטה בג'יימי במבט מנומנם ושאלה: "מה?"
"לא משנה" אמרה ג'יימי והלכה לישון.

החלומות הם קורים בתת מודע שלנו, בגלל זה לרוב אנו לא זוכרים אותם. הם סוחפים אותנו למקומות רחוקים... אבל לא רק החלומות, נכון? 

הפרק הקודם		הפרק הבא