קייטלין נלסון

תודה לכולם, 3 תגובות וממשיכה(:


"חמודה שלי. זה המנהל שלי מעבודה חדשה שלי. מהיום אני לא אהיה בבית הרבה, ואת תדרגי לכל המטלות, אוהבת, אמא."
זה הפתק שגברת קופר השאירה על השולחן.
קייטלין ירדה ואמרה: "זה מוזר מאוד. לא ידעתי שאמא עובדת... ואני צריכה לעשות הכל? אולי אני אשקר...?" חשבה לעצמה.
ואז היא התיישבה על הספה והדליקה את הטלוויזיה.
"מצויין. שלב א' הושלם" דיווח האיש עם הגלימה.
כשגברת קופר חזרה היא התחילה את שלב ב' וצעקה: גרייסי! לא ניקית את הבית? לא נצמדת לרשימה?!"
-"את לא יכולה להכריח אותי לדאוג להכל!"
-"אני לא מאמינה עלייך. את תצטרכי לעזור בבית יותר. תעשי את המטלות שלך. חשוב! את לא רוצה שאני אשלח אותך לפנימייה, נכון?"
-"את לא באמת תשלחי אותי".
-"אם לא תשאירי לי ברירה, זה המעשה שאעשה".
-"אז תשלחי, אני לא מתכוונת לעשות כלום".
גברת קופר לקחה את הטלפון ועשתה את עצמה מחייגת ומדברת.
"אני שונאת אותך אמא! אני שונאת אותך! את באמת תשלחי אותי? תשלחי את הילדה שלך?! ככה את מוותרת עליי! אני שונאת אותך! הלוואי שלא היית!" צעקה קייטלין על גברת קופר וברחה לחדרה בבכי.
גברת קופר ניתקה.
למרות שהיא לא אמה האמיתית של קייטלין, דברים אלה הכאיבו לליבה.
"לא. אסור לי לשכוח את הקורס קור רוח שעשיתי. אסור לרחם ובטח שלא להתחבר אליה. אסור לי לאהוב אותה..." חשבה לעצמה גברת קופר.

"מי זה התינוק הארור הזה?!" חשב לעצמו אדם, מהרהר לו.
הוא הסתכל בשידה שליד מיטתו של אביו, מלאה בתמונות של גברת נלסון, שלו, וכמובן, של התינוק המיסתורי.
הוא הוציא מהמדף אלבום תמונות משפחתי והסתכל בו. התמונה הראשונה הייתה של מר וגברת נלסון מחובקים עם תינוק.
"זה לא אני בתמונה.... זה התינוק ההוא! אני חייב לדבר על זה עם אבא! למרות שהוא יכעס שנכנסתי! אני חייב לברר מי זה ולמה לא ידעתי עליו קודם?!"  חשב לעצמו אדם.
הוא ראה את אביו, שנמנם על הספה, וריחם עליו.
"אבא... אני שוב חייב לדבר איתך על משהו" לחש, מרכין ראשו.
"אני מקווה שלא נכנסת שוב, נכון? שאל בטון כועס אביו.
"האמת שכן אבא... אבל אתה חייב להבין! הסתכלתי באלבום וראיתי אותך ואת אמא מחובקים עם התינוק הזה! מי זה בכלל? ולמה הסתרת את זה ממני?!" שאל אדם.
מר נלסון התחיל לבכות.
"מה קרה אבא? הכל בסדר?" התרכך אד ושאל את אביו מדוע הוא עצוב.
"אני אצטרך להעניש אותך. אמרתי לך לא להיכנס! ואל תשאל אותי שוב, ואל תיכנס לשם יותר. לעולם! אתה מבין?!" שאל האבא, כעוס.

"טוב אבא" אמר אדם בצער והלך.

"את כבר חודשים לא מדברת איתי. ועכשיו זו הזדמנות אחרונה למשך המון זמן. אני לא יכולה שאת כועסת עליי, תגידי משהו!" אמרה גברת קופר לקייטלין בדרך לתחנת הרכבת.
"אני לא מדברת איתך אמא. את לא רוצה אותי ולא אוהבת אותי. את מוסרת אותי לפנימייה" אמרה קייטלין. כועסת ומסתירה את דמעותיה. גם היא התגעגעה לדיבורים איתה. אך הכעס שלה מנע ממנה מלהבין את זה. עצם המחשבה שתהיה רחוקה כל כל מהבית בלי אף אחד העבירה בה צמרמורת והיא בכתה. היא לא דמיינה את זה קורה. היא לא רצתה לעזוב.
לבסוף, כשגברת קופר הורידה אותה בתחנה, היא רצה ונקשה על החלון. "אני אוהבת אותך אמא! אני יתגעגע אלייך! שמרי על עצמך וגם אבא, תדברו איתי ותבקרו אותי! אני לא רוצה ללכת!" צעקה קייטלין לגברת קופר שרצתה להגיב, אבל צפרו לה והיא הייתה חייבת להמשיך. היא רק הספיקה לנופף ולצעוק: "שמרי על עצמך!" וקייטלין ניגבה את דמעותיה ונכנסה לתחנת הרכבת.

הפרק הקודם		הפרק הבא