יסמין

הסתכלתי במראה. עיני הכהות השיבו לי מבט חודר. פיזרתי את שערי השחור כמראה בנות הכפר, לבשתי שמלה גסה בצבע קש, בניגוד מוחלט לשערי ונעלתי נעלי בד. לדעתי נראיתי כפרית להפליא אבל הייתי נקייה מידי. טוב נו, חשבתי, אני לא מתכוונת להתגלגל באפר אז מוטב שאלך ככה. יצאתי ונעלתי מאחורי את הדלת, ואת שלושת מכתבים מג'ף שנאספו ולא קראתי.

הלכתי בחובות ההומים, המומה מגל הסירחון ששטף אותי. היו שם איכרים שחזרו מהשוק, נפחים מיוזעים, עגלות עם קש, סוסים וכרכרות, שני חמורים שחזרו עם חלבן ועגלה מלאה בקבוקים ריקים, ואין סוף אנשים שונים ומגוונים. לבסוף, אחרי כברת דרך, הגעתי לפונדק של אלפרד בדיוק בשקיעה. התעכבתי לרגע, מתפעלת מהנוף שנשקף מהגבעה ונכנסתי. המקום באמת היה מפוקפק. היו שם אנשים קטנים, וגדולים יתר על המידה, היו שם אנשים עם ברדסים וגלימות, אנשים שהתלבשו מכף רגל עד ראש ואנשים שלבשו פחות מידי. נכנסתי וברגע שתפסתי שולחן נכנס אדם רזה והתיישב מולי. הוא היה מקריח ונראה מבוגר. הוא לבש סחבות והיה מורעב. ואז בפעם הראשונה הבזיקה בי המחשבה, אוי אני מטומטמת! כרגיל לא חשבתי יותר מידי כשבאתי לפונדק מפוקפק, להיפגש עם כומר לא קיים שככל הנראה, הסקתי שלא היה כל כך כומר. זיהיתי אותו. הכומר השמן מאתמול היה האיכר העני שישב מולי.

"אין זמן, מסוכן כאן" הוא לחש לי בצרידות.

"אתה, נבל מרושע, גרמת לי לבוא הנה!" עניתי לו בתקיפות.

"אני מתנצל על עוגמת הנפש" הכומר אמר לי ולרגע נשמע כמו כומר חלקלק ולא כמו איכר מורעב, " אבל אי אפשר לדבר כאן, בואי איתי."

"תן לי סיבה אחת"

בתגובה הוא שלף דבר מה מהכיס, ואני פערתי את פי לרווחה.

*****

"איך, בשם כל הקדושים הזקנים שבשמים, זה הגיע אליך?!" אני אזהה את זה בכל מקום. הרגשתי את לבי פועם בעוז.

"אימא שלך נתנה לי את זה."

הוא החזיק חפץ קטן. טבעת. היא הייתה עשויה זהב, והייתה משובצת בה אבן שחורה גדולה. על האבן נחרט סמל מוזר של משולש ובתוכו עיגול, שקו חוצה אותו לשניים. קצת דומה לעין חתול. לא ידעתי מה משמעות הסמל, אבל זכרתי את הטבעת היטב. זו הייתה הטבעת שאבי נתן לאמי כשנפגשו.

"בואי" הוא אמר.

לא התווכחתי. 

*****

הלכנו בעיר החשוכה, לאור הנרות שהחזיקו אנשים אחרים. היה לי קר, אבל לא התכוונתי לומר את זה לכומר הקריח. באיזשהו שלב כבר רעדתי בלי שליטה. הוא מלמל משהו והוציא גלימת מסע שחורה מהתיק. מוזר, עד עכשיו לא ראיתי שיש לו תיק. הוא נתן לי אותה והוציא אחת לעצמו. הוא הורה לי לחבוש את הברדס. זה לא חדש שאנשים הולכים עם ברדס ברחוב, זה סימן שאומר- אל תתקרבו אלי! אני מסוכן!

אחרי שעה של הליכה בה בעיקר תהיתי שמא אני משתגעת הגענו לבית הרוס, או יותר נכון אוסף אבנים מתפוררות. הברנש נכנס בין האבנים ואותת לי לבוא אחריו. נדהמתי. היו שם שמיכות ונרות, שטיחים ארוגים ומקלות שבערו למדורה, היו שם ספסלי עץ מגולפים והכל נראה כל כך חמים ובטוח שלרגע שכחתי איפה אני נמצאת.

הבחור הקריח הוריד את הגלימה ונאנח. הוא התקפל, פרכס ונאנק מכאב. נבהלתי ומיהרתי לעזור לו אבל פתאום נכנסו למעגל האור עשרה אנשים, לבושים שחור. נפלתי. זהו, זה הסוף שלי, חשבתי, לבוא אחרי זר זקן ומקריח לאמצע שום מקום, התברר כלא רעיון חכם מידי.

לפתע, הזדקף מי שחשבתי שהוא הכומר וחייך, זו הייתה אישה.

"ברוך הבא, ליה, אני ביאטריס."    

לא יכולתי לעשות שום דבר מלבד לצרוח.

הפרק הקודם		הפרק הבא