חיים רק פעם אחת. או שלא?

ה-4.5 (עוד פעם, אם עוד לא קלטתם), שעה 10:24, בית משפחת וויזלי.

התעוררתי בקפיצה בהמיטה שלי. כשקלטתי שהחלום שאני נופלת, היה אמיתי, נזכרתי ששוב פעם ה-4.5 היום.

קמתי לאט לאט מהמיטה. 'כבר מתחיל להימאס לי מזה' רטנתי לעצמי.

התלבשתי וירדתי למטה. הייתי עייפה, למרות שהשעה הייתה רק 10:30. 

נכנסתי בחשש למטבח. פחדתי, שכמו אתמול, אמא תעלם כשאכנס. למזלי, היא נשארה שם. נשמתי לרווחה.

"בוקר" חייכתי אליה וכרגיל, התחלתי לערוך את השולחן.

"בוקר טוב, ג'יני מתוקה" היא חייכה אליי.

מצד אחד, חשבתי 'מזל, היום אני לא הופכת לאנשים אחרים. אני עדיין אני.'

אבל מצד שני חששתי 'מה יקרה אם הכוח שלי יתגלה מול אנשים, מה אם הם יחשבו שהשתגעתי וידרשו הסבר? ואז מה אם הם יהיו בטוחים שהשתגעתי ולא יאמינו אחרי שאספר להם? אני יודעת שאני לא הייתי מאמינה.'

בינתיים כבר כל המשפחה ירדה אל המטבח והתיישבנו לאכול. לא הייתי רעבה, בעיקר שיחקתי עם האוכל שלי וחשבתי על תוכניות שונות להימלטות או הסברה במקרה שהכוח שלי יתגלה ליד אנשים.

כשקמתי מהשולחן הרגשתי סחרחורת. הלכתי (או יותר נכון, דידיתי) בחזרה אל החדר שלי. 

ואז שמעתי בום. והרגשתי כאילו נחתכתי לשניים.

"ג'יני! ג'יני! את בסדר?" רון ניער אותי. נפלתי. לא משהו רציני, אבל הרגשתי פשוט נורא. כאילו באמת נחתכתי לשניים.

עדיין הייתי מסוחררת מהנפילה ולא ממש ידעתי מה אני אומרת, רציתי להרגיע אותו, לומר שאני בסדר. במקום זה פלטתי "לא. ממש לא" ונאנחתי.

הוא הסתכל עליי במבט מודאג. ניסיתי לקום, אבל אז הסחרחורת תקפה שוב, ונפלתי בחזרה על הרצפה. שכבתי שם כמה דקות בעיניים עצומות, מחכה עד שכאב הראש והתחושה שהרגע הכו אותי במחבט ובמקום למות התפצלתי לשניים, יעברו.

בסופו של דבר הכאב ראש נעלם אבל התחושה שהתפצלתי לשניים נשארה. החלטתי לנסות לקום עוד פעם. הפעם (למזלי) הצלחתי. "אני בסדר עכשיו" הרגעתי את רון אחרי שפקחתי את עיניי וגיליתי (להפתעתי) שהוא עדיין שם, מביט בי במבט מודאג אפילו יותר משהיה מבטו כשנפלתי בפעם הראשונה. "אני בסדר" חזרתי, מנסה לשכנע אותו, אבל בעיקר מנסה לשכנע את עצמי.

הוא לא הסכים לעזוב אותי עד שהגעתי לחדר. נכנסתי לחדר והוא התחיל להיכנס אחריי. 

לא האמנתי למראה עיניי. 

"הכל טוב-" רון התחיל לשאול, כנראה בגלל שפשוט קפאתי במקום. אבל הוא לא הספיק לגמור את השאלה וכבר דחפתי אותו אל המסדרון וטרקתי את הדלת.

"ג'יני!" הוא קרא וניסה לפתוח את הדלת. השענתי את כל משקלי על הדלת ובהיתי בה, בהלם.

היא החזירה לי מבט. היה ברור שגם היא לא ציפתה לזה. 

אני בהחלט לא ציפיתי שזה מה שאני ימצא בחדר. יכולתי להעלות על דעתי מליון דברים שהיה הרבה יותר הגיוני שהייתי מוצאת בחדר. למעשה, היה הגיוני יותר אם היה לי בחדר מוגל, או חד קרן, או אפילו דרקון.

בחדר שלי נמצאה לא אחרת מאשר ג'יני וויזלי. זאת אומרת, אני. פשוט הבטתי בעצמי. ולא, לא במראה. היא עמדה ממש מולי.

אוטומטית בדקתי את עצמי במראה, לראות אם השתניתי למישהו אחר. אבל לא, נשארתי אני. ומאחורי נעמדה ג'יני וויזלי. היא נראתה בדיוק כמוני, העתק מדויק שלי. ואז הכתה בי ההבנה- היא שכפול שלי.

היום הכוח שלי הוא לשכפל את עצמי.

לרגע פשוט בהינו אחת בשניה. נדהמות, בטוחות שעניינו מתעתעות בנו. הושטתי יד לגעת בה, והיא הושיטה יד לגעת בי, כאילו כדי לוודא שאף אחת מאיתנו לא הולוגרמה או משהו. אבל לא. שתינו היינו אמיתיות לגמרי.

היא (זאת אומרת, אני. וואו הדבר הזה מבלבל) הייתה הראשונה שהתעשתה בינינו. "וואו, את פשוט מהממת" היא אמרה בציניות וצחקקה.

אחרי רגע של הלם והפתעה גם אני חזרתי לעצמי. צחקתי גם אני "אני מניחה שגם את יודעת שהיום הזה חוזר על עצמו ושאני, זאת אומרת אנחנו, צריכות למצוא את זה שהכי יתגעגע אלינו" אמרתי לבסוף. היא הנהנה.

"הו לא!" אמרתי כשנזכרתי בעולם שמחוץ לחדר "כולם מחכים שאני יתארגן כדי שנצא להוגוורטס!" הסברתי. אני כזאת מטומטמת. איך יכולתי לשכוח הכל? 

"מה נעשה? אנחנו שתיים" היא אמרה.

"טוב בואי ננסה לשחזר מה קרה כששכפלתי אותך בטעות" אמרתי.

"תודה רבה באמת. כל כך נחמד לדעת שאני נוצרתי בטעות." היא מלמלה וגילגלה את עיניה.

התעלמתי ממנה. "הרגשתי סחרחורת, עליתי במדרגות, נפלתי והרגשתי שמישהו חתך אותי לשניים, ואז עליתי עם רון לחדר ומצאתי אותך כאן" אמרתי בניסיון למצוא רמז כלשהו איך לחזור להיות רק ג'יני אחת.

"אולי את צריכה ליפול עוד פעם" היא אמרה כהד למחשבותיי.

"אפשר לנסות." אמרתי. אני לא נלהבת במיוחד ליפול עוד פעם. הראש שלי עדיין פועם מכאבים מהפעם הקודמת.

ניסיתי ליפול באמצע החדר, אבל זה לא עבד.

"אני לא יכולה להפיל את עצמי." הסברתי "האינסטינקטים שלי מנוגדים לזה."

"טוב אז אני יכולה להפיל אותך" היא הציעה וחייכה חיוך שבעיניי היה בו משהו מעט מרושע.

היא התקרבה אליי והפילה אותי בשיטתיות. הייתי נאבקת בה, כדי להוכיח לה שהיא לא יכולה להביס אותי, אבל זה לא היה מוביל אותנו לשום מקום.

נפלתי בחבטה על הרצפה וראשי התפוצץ מכאב. התרוממתי באיטיות "זה לא עבד" אמרתי כשהצלחתי להסדיר את נשימתי ומחשבותיי.

כעבור כמה רגעים של מחשבה הג'יני האחרת הציעה "אולי את צריכה ליפול באותו מקום".

הייתה לי הרגשה שהיא אומרת את זה רק כדי להפיל אותי שוב ולחוש את תחושת הסיפוק שהיא בטח חשה כשהפילה אותי לפני רגע, אבל לא היו לי ממש ברירות אחרות. הזמן עבר ועוד מעט היו מתחילים לחפש אותי ולקרוא לי לרדת למטה.

"בסדר" נכנעתי. יכולתי לראות את החיוך מלא הסיפוק שהתפשט על פניה.

"אבל רק אני יוצאת" אמרתי, היא הזעיפה את פניה " אסור שמישהו יראה אותך" הוספתי.

"נו טוב." היא נכנעה והציצה לעבר המסדרון. "השטח פנוי" היא הודיעה.

יצאתי מהחדר, שקטה ככל שיכולתי. אחרי שכבר נפלתי כמה פעמים, הייתה לי סחרחורת רצינית, ככה שלא הייתה לי בעיה להפיל את עצמי במדרגות.

נפלתי (ואני חייבת לומר שאני חושבת שהתחלתי להיות די טובה בליפול. לא שזה משהו שצריך להתגאות בו) וניסיתי להישאר בהכרה. תזכורת עצמית: לא ליפול יותר מפעמיים ברציפות. תסמינים: סחרחורת, בחילה וכאב ראש רציני.

זחלתי (כן כן, אני באמת זחלתי. פחדתי שאם אני יעמוד אאבד את ההכרה, אז הכי בטוח בשבילי היה לזחול. גם ככה ראיתי כל מדרגה כפול שלוש.) בחזרה אל החדר. "זה לא עבד" אמרתי חלושות אל ג'יני האחרת. 

ראיתי על פניה (למרות שראיתי הכל מטושטש) שהיא משתדלת לא לפרוץ בצחוק כשהיא ראתה אותי זוחלת.

היא ניסתה לשמור על חזות רצינית "אולי את צריכה ליפול שם כשגם אני באותו מקום" היא הציעה.

זה מוצא חן בעיניה הרבה יותר מידי.

"ניסיון אחרון" אמרתי בייאוש, היא חייכה מאוזן לאוזן.

יצאנו אל המסדרון בשקט והלכנו אל המדרגות. הנפילה הזאת הייתה הרבה יותר קלה מקודמות. גם ככה הייתי על סף איבוד ההכרה.

עצמתי את עיניי בחוזקה, נאבקת בטשטוש ובכאב הראש שגברו עכשיו. 

פקחתי את עיניי לאט, מחפשת את ג'יני האחרת.

היא לא הייתה שם. היא נעלמה.

'הו, תודה לאל' חשבתי לעצמי 'לא עוד נפילות. לא עוד כפילה שנהנית כשאני סובלת'

כאילו מישהו הודיע לו שעכשיו זה זמן מתאים, רון הופיע במסדרון "בואי כבר, כולנו מחכים רק לך. אנחנו נאחר לרכבת בסוף" הוא זירז אותי.

ההצלחה התגברה על הסחרחורת והבחילה ומלאה את כולי. הצלחתי. הצלחתי להעלים את ג'יני האחרת בזמן. קמתי, מעדתי, נאחזתי במעקה כאילו הוא ישמור עליי בחיים והלכתי בעקבות רון.

הגענו לרכבת בדקה התשעים. הלכתי לקרון עם הארי, רון והרמיוני וניסיתי לגבש תוכנית להמשך היום.

אוקיי, יש לי שני חשודים עיקריים (טוב, הם לא ממש נחשבים לחשודים, הרי הם לא עשו שום דבר רע) - הארי והרמיוני.

ובזכות הכוח שלי היום, אוכל לחקור את שניהם בו זמנית.

אחרי שהגענו להוגוורטס, אכלנו, ופרקנו את המזוודות שלנו, אני, הארי הרמיוני ורון טיילנו בטירה.

כשהחלטתי שזה הרגע המתאים, ביקשתי שיחכו לי רגע, ונכנסתי לשירותים. 

שכפלתי את עצמי פעמיים והסברתי לשכפולים שלי את התוכנית שלי בקצרה. אחת תלך לחקור את הרמיוני (החלטתי לקרוא לה "עצמי"), והשניה תעסיק את רון (החלטתי לקרוא לה אנוכי). הם הנהנו והשכפול שאמורה לחקור את הרמיוני, יצאה מהשירותים- מבצע "אני,עצמי ואנוכי" יוצא לדרך.

חיכיתי עד שהייתי בטוחה שהשכפול שלי בטח כבר לקחה את הרמיוני לחקירה, ואז יצאתי בחזרה אל הארי ורון, שולחת הנהון אחרון אל השכפול השניה, שאמורה להעסיק את רון. "אפשר לדבר איתך רגע?" שאלתי את הארי.

"בטח" הוא חייך חיוך שובר לבבות.

"אבל, השניה לקחתי את הרמיוני לשיחה." רון מלמל "איפה הרמיוני?"

"אוו אתה מתגעגע אליה? זה כל כך מתוק" אמרתי בציניות, רון האדים.

"תירגע היא בסך הכל אמרה שהיא הולכת רגע לספריה" אמרתי.

"טוב אז אם אתם הולכים לשיחה אני ילך למצוא אותה" הוא מלמל "ניפגש אחר כך בסיפריה".

"ניפגש" אני והארי מלמלנו לעברו ופנינו אל החצר.

הסברתי לשכפול שלי שאני רוצה שהיא תיקח את הרמיוני ולחצר גם כן, כדי שנוכל להשגיח אחת על השניה, לראות אם משהו משתבש.

אני והארי התקדמנו לכיוון האגם והתיישבנו ביחד מתחת לאחד העצים. התיישבתי בזווית כזאת שאני אוכל לראות את השכפול שלי ואת הרמיוני, אבל הארי לא.

"אז.. על מה רצית לדבר?" הארי שאל בסופו של דבר.

ידעתי שאם אביט בעיניו הוא יבלבל אותי לגמרי, אז הסתכלתי לצדדים, למעלה, למטה- רק לא עליו.

"טוב אני פשוט יגיע ישר לעניין" אמרתי במהירות. ידעתי שאם אמשיך להיות כל כך קרובה אליו -במרחק של שניים שלושה סנטימטרים- לא אצליח לזכור איך נושמים. מה שאני כבר מתחילה לשכוח. תזכירו לי רגע, שואפים ואז נושפים, או נושפים ואז שואפים?

"אהה כן. טוב. זאת השאלה." אמרתי וניסיתי למצוא ניסוח לשאלה שעמדתי לשאול. לבסוף פשוט פלטתי "מה היית עושה אם הייתי מתה?".

הוא נראה מופתע. "אה טוב. זאת שאלה מוזרה. הממ אני מניח.. ש.." הוא התחיל לומר. הסתכלתי בו בציפייה, אבל זה לא מנע ממני לראות את הדמות שיצאה עכשיו אל החצר.

מזווית העין שלי ראיתי את שיימוס פיניגן. הוא נראה מבולבל. הוא הפנה את מבטו שוב ושוב. ממני, אל מקום אחר, בצד מרוחק יותר של החצר.

לקח לי כמה שניות לקלוט שהוא מסתכל עליי, ואז מפנה את מבטו אל השכפול שלי, שישבה עם הרמיוני.

הפניתי אליו את מבטי בחדות. 

אוי לא. מזה בדיוק חששתי. מה הוא יעשה עכשיו? כבר שמעתי מהרמיוני שכשהיא השתמשה במחולל הזמן, היא הייתה כל הזמן צריכה להסתתר, כדי שלא יראו שיש שתי הרמיוני, או שהיא לא תראה את עצמה. היא סיפרה לי המון סיפורים על אנשים שחזרו אחורה בזמן ואז ראו את עצמם והרגו אותם, מפני שהם חשבו שאולי זה אחד מאויביהם.

לפני שהספקתי להגיד משהו, להסביר לשיימוס, להזהיר את השכפול, לנסות להבהיר את העניין, ראיתי את שיימוס מכוון את השרביט שלו אליי ואל השכפול שלי, אומר משהו, ואור ירוק יוצא מהשרביט שלו היישר לכיווני.

הכל הפך להיות ירוק, הרגשתי שאני מתעוורת מהירוק הבוהק הזה. ואז, בבת אחת, הכל החשיך.

ושוב פעם, מתתי לפני שיכולתי לחלץ תשובה אחת קטנה מהארי.

 ______________________________________________

פרק שלישי, אשמח לתגובות ^^

הפרק הקודם		הפרק הבא