ג'יימס סיריוס פוטר

סוף מעשה במחשבה תחילה

ג'יימס ניסה לא להתחרפן.

אבל קצת קשה להשאר רגוע כשעכבישים ענקיים ורצחניים עומדים להרוג אותך.

היה גם את הקטע עם אלבוס. שהוא... איך לומר? די גסס. וזאת הייתה אשמתו, שוב.

אם הוא לא יקרה איזה נס שיציל אותם איך שהוא, שניהם מתים.

ואם הם יצאו מזה בחיים, רוב הסיכויים שיקבל צרחן על הבוקר מאימא שלו.

פתאום האפשרות הראשונה נדמתה הרבה יותר מנחמת.

למרות זאת, הוא המשיך לירות קללות.

שלא היו מגוונות במיוחד, למען האמת. חבל שהוא לא מקשיב בשיעור לחשים.

מעכשיו מקשיבים לפרופסור ולריאן, הבטיח לעצמו.

למזלו או שלא כול כך למזלו, ההתחייבות שלו תתגשם.

חץ שוגר מאחוריו ופגע בעכביש הקרוב ביותר.

האקרומנטולות הופתעו לרגע וקפאו.

קול מאחורי ג'יימס צעק "נו! בוא כבר! למה אתה מחכה?"

הוא הסתובב וראה את החבר הותיק של אביו, שומר הקרקרעות, האגריד. שכיוון וירה עוד כמה חצים.

האגריד לקח את אלבוס בידיים הענקיות שלו והתחיל לרוץ, ג'יימס לא חשב פעמיים ומיהר אחריו.

"תגיד לי, מה שניכם אתם עשיתם פה?" שאל האגריד תוך כדי ריצה.

המבט שלו ניסה להיות מלא תוכחה, אבל רק דאגה השתקפה בהם.

"אה… אנחנו…" ג'יימס התחיל לגמגם לפני שהצליח למצוא תירוץ משכנע.

הוא התאמץ להדביק את צעדיו הענקיים של הענק שהיו רחבים פי חמש משלו.

הם המשיכו לרוץ עד שאור קלוש הסתנן לאפלה, ואז התחילו להאט.

האגריד עדיין הלך מאוד מהר, כך שג'יימס היה צריך לרוץ כול כמה זמן כדי להדביק את הפער.

"אני יודע שאתה דומה לסבא שלך קצת, אבל חשבתי שאתה טיפה חכם!"

כעס מעורבב עם חרדה השתקף בעיניו.

ג'יימס ידע על מי הוא מדבר. הוא דמה מאוד לסבא שלו, ג'יימס פוטר. אבא של אבא שלו.

סיפרו לו שהוא אהב מאוד לעשות צרות ובלגן,ושהוא היה שחקן קווידיץ' מעולה והיה אחד התלמידים הכי מקובלים.

כן, הם היו מאוד דומים. בעיקר בחלק של ה'לעשות צרות ובלגן'.

לרוב הוא מצליח להתחמק מעונשים, אבל הוא בהחלט נתפס לפעמים.

הבקתה של האגריד נגלתה מרחוק, והם פנו אליה במהירות.

הלב של ג'יימס פעם במהירות בחזו, חובט שוב ושוב בצלעותיו. אבל לא מהריצה.

האגריד פתח את הדלת בבעיטה ונכנס פנימה.

הוא הניח את אלבוס על המיטה הענקית שלו והתחיל לחפש משהו בין צנצנות ובקבוקוני שיקויים.

"מה אתה מחפש?" שאל ג'יימס וניגש לאלבוס.

הענק רטן "משהו שיציל את החיים של אחיך. איפה זה?"

"אתה לא יכול להשתמש בלחש זימון?" הוא ניסה להזכר את בת הדוד שלו, רוז קראה לזה.

היא הייתה חננה כזאת, שהייתה תמיד כמה רמות לפני כולם, למרות שזאת רק השנה הראשונה שלה.

"אציו? לא?" נזכר.

האגריד הנהן בעצבנות, כאילו כועס שלא חשב על זה בעצמו. הוא הושיט את ידו אל מטריה ורודה ופרחונית.

הוא כיוון את המטריה שלו ותוך שניות בקבוק קטן עם נוזל שקוף התעופף לעברו.

הוא הכניס את החומר המסתורי לתוך מזרק והתקרב לאלבוס.

"מה זה?" שאל ג'יימס כשהחומר הוזרק למקום בו הרעל התפשט.

האגריד מחה את מצחו בהקלה. "תלמד את זה בשיעור שיקויים עוד כמה שנים."

"אה… טוב. אם סיימנו כאן…" התחיל לומר.

"שלא תחשוב שאני הולך לוותר לך. מה עשיתם שם?"

בלי ברירה, הוא סיפר לו את כול הסיפור. הענק הזדעף. ג'יימס נזכר שהוא פרופסור בהוגוורטס.

"אל תדאג. אני לא הולך להוריד לך נקודות." הרגיע אותו "אני הולך לשלוח לאימא שלך ינשוף."

"מה?!" נבהל "אתה לא יכול להוריד לי נקודות או לתת לי עונש או משהו?"

"זה אולי ילמד אותך לא להתגרות במזל."

או להתגרות באחיך… דרך אגב, נראה שהיפייפיה הנרדמת צריכה את שנת היופי שלה.

אלבוס קם באיטיות, אוחז בידו המתרפא בהדרגה. "אפשר לחזור לטירה עכשיו?" הוא נשמע מנומנם.

האגריד הנהן לעבר ג'יימס "זאת תופעה של התרופת נגד. הוא צריך לישון."

ג'יימס נאנח "בוא, אל. נחזור לחדר המועדון של גריפינדור."

שניהם הלכו במדשאות חזרה לטירה.

בעוד אחיו הקטן מנדנד לו, וכמו תמיד- גורם לג'יימס להרגיש כאילו דווקא אלבוס הוא האח הגדול.

הפרק הקודם		הפרק הבא