חשוך מרפא

פרק 3- הילד בסרבל הכתום

מינרווה חיכתה, וחיכתה. היא מצאה את עצמה בעמדה שהיא לא הייתה רגילה אליה- היא הייתה מעורערת ולא בטוחה, ותחת לא מעט לחץ ועצבים. היא הרגישה שהיא חייבת לפגוש את הילד לפני שתיקח אותו איתה להוגוורטס, אבל היא לא יכלה שלא לקחת אותו לשם, כך שלא הייתה נקודת מוצא. אבל איפה הם הולכים לשים אותו? לא היה לה לאלבוס ולסוורוס שום מושג למה הם נכנסים. הם מעולם לא שיכנו בעלי עבר פלילי בהוגוורטס - הבעיות הגדולות ביותר שהיו להם, היו בדרך כלל ילדים מפונקים שעדיין לא למדו לחלוק או לקחת לא כתשובה. תמונה של הראש הבלונדיני של דראקו מאלפוי ריחפה על פני מחשבותיה, דועכת לתמונה דומה של אביו לפני שלושים שנה. היא מלמדת הרבה זמן, חשבה לעצמה - אולי הגיע זמן לשינוי.

עם זאת היא לא הייתה מוכנה לילד שנכנס לחדר, שהובל על ידי שני שומרים מגושמים. אחרי מנהל המוסד. בצעד שהיה מפחיד תלמידים לדורות, מינרווה הסתכלה למטה על  מנהל המוסד וכחכחה בגרונה.

"אני רוצה לדבר איתו לבד," היא אמרה בחומרה.

המנהל נראה מופתע. "אה – אז את בטוחה? ללא שומרים? "

מינרווה הביטה שוב בנער. הוא לא הגיב להיסוס הניכר של המנהל להשאיר אותם לבד ביחד, ולא הביט בה או הרגיש כל הפתעה או בלבול מנוכחותה. הוא היה הרבה, הרבה יותר קטן ממה שהיא דמיינה - היא, שראתה את בנים בני חמש עשרה- על בסיס יום-יומי. על גובה ממוצע, אולי קצת גבוה לגילו, אבל די רזה וכל כך חיוור מאוד שהוא נראה כמעט שביר. אולי זה היה רק בגלל הניגוד לעומת רעמת שיער שחור כהה, ומאוד מבולגן והסרבל התקני בצבע הכתום הבהיר שלבש. והוא לבש משקפים! היא לא תארה לעצמה שהוא יהיה עבריין צעיר עם משקפים. הוא הביט בה, והיא ראתה, שהוא נראה קצת כמו ג'יימס פוטר בזמנו.

"אני רוצה לדבר איתו לבד."

************

האדם האחרון שהארי ציפה לראות מאחורי הדלת של המנהל היה אישה מבוגרת, חמורת סבר עם שיער אפור כפלדה שמשוך בחוזקה לתוך פקעת על עורפה ופה כל כך חשוק שזה נראה כאילו היא בדיוק אכלה לימון. הוא נרגע באופן רגעי. זה לא היה הוא-. אבל הוא לפת את חצאי העיפרון בכפות הידיים המזיעות שלו, עדיין לא בטוח מה היא רוצה.

היא דחתה את המנהל והשומרים, והוא הרגיש את כתפיו משתחררות קצת יותר.

"מר פוטר," היא אמרה.

הוא הנהן פעם אחת ולא הסיר את עיניו מנקודה קצת ימינה מעל ראשה. היה שם ציור- לא אחד אמיתי, אלא הדפסה. הוא ראה את זה לעתים קרובות, והשתמש בו כדי לא להתמקד בכאב כאשר המנהל הצליף בו. זו הייתה סצנה של כמה בניינים, ורחוב, וכמה אנשים על הדשא מול הרחוב, אבל הצבעים היו חמים וכמעט נמסו. זה נראה כמו שקיעה בתמונה, והוא אהב לדמיין איזה סוג של יום יכול להסתיים כך. הוא לא ראה את שקיעה כבר למעלה משנה, הוא הבין למה בתאו לא היו חלונות, אם כי בחלק מהתאים היו, והם נתנו לו להיות בחוץ רק פעם אחת בשעת בוקר מוקדמת ושוב בשעתי אחר הצהריים. בכל מקרה, הוא לא באמת מאמין ששקיעות נראות ככה באנגליה. הוא קרא את הכותרת פעם, הלך במהירות לידו כדי לקרוא את האותיות הקטנות לפני שהמנהל הבין מה הוא עושה - זה התקיים במינכן וצויר על ידי אדם בשם קנדינסקי. אבל הוא לא באמת חושב שמינכן נראתה ככה גם היום, וחוץ מזה, קנדינסקי צייר לפני מאה שנה או משהו, והוא היה אחד מאותם ציירים אימפרסיוניסטים שבהם שום דבר לא באמת נראה כמו שזה באמת היה. אבל הארי אהב את זה בכל מקרה.

***********

מינרווה נתנה לשקט להמשיך, בתקווה שהילד עשוי להירגע קצת; הוא נראה כאילו הוא עשוי לעמוד שם ולהימנע מקשר עין חודשים בלי להראות שום מתח.

"השם שלי הוא מינרווה מקגונגל," אמרה לבסוף. "פרופסור מקגונגל, מאקדמיית הוגוורטס ." אין תגובה. "בסקוטלנד. ההורים שלך היו תלמידים שם. "

הוא נבהל בעליל והעיף את מבטו אליה. היו לו עיניים ירוקות בהירות שעדיין היו מדהימות מאחורי משקפים במסגרת שחורה.

"יש לך את העיניים של אמא שלך," היא אמרה, והופתעה מהדמיון. הוא הסיט את מבטו שוב ושתק, אבל היא ידעה שהיא מקבלת את תשומת ליבו, לפחות קצת. זה היה ברור לה - הוריו היו נושא רגיש בשבילו.

"הם - ההורים שלך - לילי וג'יימס - רצו שתלמד בהוגוורטס. הם שילמו את הכסף עבור שכר הלימוד בקרן נאמנות עבורך.  היא הרגישה נבוכה. "אנחנו התכוונו לבוא אלייך כאשר היית בן  אחת עשרה - זה הגיל שתלמידים בדרך כלל מגיעים להוגוורטס. אבל לא היה פיקוח." מינרווה הרגישה מגושמת, אם כי כמובן שזה לא היה באשמתה, וקיוותה שהוא לא ישאל יותר מדי שאלות על זה.

"שלי - ההורים שלי דאגו לקרן נאמנות בשבילי?" הוא שאל לבסוף, במבט מבולבל.

"אה, כן," היא אמרה בהקלה. "אחת די גדולה. קרובי המשפחה שלך שולטים על הרבה יותר מזה לטיפול שלך מאז שהיית קטן. חלק מהכסף הזה משלם על הנוכחות שלך כאן. "

"אה," הוא אמר, לועס את שפתו. הוא תהה מדוע הדרסלים לא רק זרקו אותו בבית יתומים, או בעצם בכלא. "הם אמרו לי שההורים שלי היו מובטלים." למעשה, הם ספרו לו - שוב ושוב - שהם עצלנים, שיכורים, טובים לשום- דבר, בין היתר – הם סיפרו לו שאביו היה הומו ואמא שלו הייתה זונה. האחרון, שתואר בפירוט מחליא, הוא זה שגרם לקרב האחרון עם דודו. הארי מעולם לא הרגיש כל כך כועס בחייו ותפס את הסכין לפני שהוא ידע מה הוא עושה.

"הם לא היו מובטלים בכל דרך או צורה" אמרה פרופסור מקגונגל, "אבל בכל אופן, המשפחה של אבא שלך הייתה עשירה למדי." היא החליטה לנצל את יתרונה. "האם אתה רוצה לשבת, מר פוטר?"

הוא נראה מופתע, אבל התיישב בצייתנות.

"אקדמיית הוגוורטס היא בית ספר טוב מאוד," היא אמרה. "ונודעת גם בגלל אנשי האקדמיה והספורט שלה. שנמצאת בטירה בעיר בשם הוגסמיד, "היא הוסיפה.

"טירה".

"אכן." היא חיכתה.

"ואני מניח שכולם שם עשירים?"

"ובכן. לא מעט מהתלמידים שלנו באים ממשפחות עשירות, חלקם תחת הכותרת הזו, אבל יש לנו מספר אפשרויות שונות למלגה לסטודנטים מבטיחים שלא יכולים להרשות לעצמם את שכר הלימוד באופן סביר. "

"ואת רוצה שאני אלך לשם?"

היא הנהנה. "כן. וכך גם ההורים שלך. יש - מספר פרטים שעדיין צריך לטפל בהם וכמה סידורים, אבל זו הזדמנות טובה. כמעט כל התלמידים שלנו רוצים ללכת לאוניברסיטה. "היא השתתקה. "האם תכננת תוכניות לעתיד שלך?"

הארי הרגיש המום. אוניברסיטה! הוא מעולם לא חשב על זה אפילו, או הרבה על העתיד שלו בכל מקרה. כמה אנשים בסנט ברוטוס חשבו על העתיד, שהוא ידע עליהם. כשחשב על זה, הוא הבין שהוא ישוחרר בגיל שמונה עשר וללכת לעבוד בעיר ולמצוא עבודה במפעל, או איזה סוג של עבודה שלא דורשת מיומנות. הרעיון היה לאכול, להישאר ברחובות, ולהישאר מחוץ לכלא. תחת מבטה של הפרופסור מקגונגל, הוא הניד בראשו תוך זמן קצר.

"האם אתה אוהב את בית ספר? האם אתה נהנה מהשיעורים שלך כאן? "

הוא משך בכתפיו בשקט, אבל בסופו של דבר אמר, "זה בסדר. קצת משעמם. אני אוהב מתמטיקה זה בסדר." למען האמת, לא ממש היה לו אכפת מבית הספר, אבל כנראה שלמורים היה אכפת אם הנערים יגיעו לרמות בסיסיות של ידע כללי, כישורי חשבון וכלכלה. ובבית הספר שלפני סנט ברוטוס, כאשר הוא היה עם דאדלי, הטוב ביותר היה לא לחשוב על זה. הוא היה צעיר ונפגע אז בקלות  על ידי כל התגרות והצקה - והוא התבגר מתוך זה, הוא חשב, אפילו כשהוא נזכר שישב בפינת במגרש המשחקים לבד בין לחישות של "פריק", שאיזה שמועה יזמה מתקפה של דאדלי. הוגוורטס לא יהיה כמו שהוא חשב אז, ואפילו אם זה יהיה, טוב, הוא היה מבוגר והוא פשוט יכול להעמיד פנים שהוא היה בתא שלו או בארון שלו, והקולות מחוץ לא יכולים להגיע אליו , והוא היה לבד. זו הייתה השיטה שעצרה אותו כל פעם מלתקוף שוב את הדוד ורנון, או להתחיל כאן קרבותצ בסנטו ברוטוס. אם כי, הוגוורטס לא יהיה כמו זה. זה נשמע, אם הוא היה כנה עם עצמו,אפילו נחמד. לחיות בטירה.

הוא העיף מבט אלכסוני מרופרף. "ואת רוצה שאני אלך לשם?" הוא שאל שוב.

פרופסור מקגונגל נתן לו חיוך בשפות קפוצות. "כן", היא אמרה בתקיפות. היא ידעה שהיא מתנהגת בחיפזון  - היא ידעה שהיא צריכה לשאול אותו הרבה יותר שאלות על ההתנהגות שלו - אבל - כל זה לא באמת חשוב, נכון? היא בהחלט לא הולכת להשאיר אותו כאן, במקום הנורא הזה. זה לא מגיע לילד של לילי וג'יימס, לא משנה מה הם אמרו שהוא עשה, והיא התקשתה להאמין שילד צעיר והשקט- מדי הזה. הוא יתבלט בהוגוורטס, היא חשבה בזעף, אבל אולי דמבלדור ידאג לזה. הילד בהחלט לא היה "נער שנקלע לקשיים התנהגותיים חמורים ביותר", וכמו כל השאר - לא היה שום דבר שצריך לגרום לזה.

היא אמרה לו שהיא תחזור בשבועות הקרובים לאסוף אותו ולקחת אותו להוגוורטס לפגוש את המנהל ולקבל מדים וציוד. כשהוא יצא מהחדר, היא הביטה בו בחשאי כשהוא זרק משהו לפח.

"אז החלטת לקחת אותו בסוף?" שאל אותה מנהל המוסד, חוזר למשרדו ומתיישב בכבדות מאחורי השולחן.

"כן. אני אחזור בחמש עשרה, "היא אמרה בקצרה.

"את תרצי עותקים של הקבצים שלו והרישומים הרפואיים. הם כוללים רישומי משטרה ", הוא אמר בזעף. "הטוב ביותר זה לדעת למה אתה נכנס."

היא הנהנה והתכוונה לעזוב. כשהיא עברה את הפח, היא השפילה את מבטה. על גבי האשפה שכבו שני חצאי עיפרון. היא לא הבינה - אבל אז – מה היה ערכם ככלי נשק בעבורו? היא בלעה בקולניות, פתאום קצת פחות בטוחה במושג שהיה לה בנוגע למה היא נכנסת.

הפרק הקודם		הפרק הבא