לא כל כך יפה ולא בת שש עשרה

פרק שני

"נכון שזה מדהים?" שאלה ג'יני באושר.
טירת הוגוורטס הייתה בהחלט מחזה מרהיב. מרין הוציאה את ראשה דרך חלון הכרכרה, צופה במחזה בעיניים נוצצות. הכול היה שקט ושלו – ענפי העצים ביער נעו ברוח והשוו לו מראה של כתם שחור ומרצד. אורות הטירה השתקפו באגם הגדול, והמדשאות היו חלקות וריקות מאדם. מרין שאפה את האוויר הקר של הלילה והחזירה את ראשה לתוך הקרון.
"זה יפהפה." היא מלמלה בשקט ונאנחה לעצמה.
"תארי לעצמך מה זה לראות את זה בתור ילדה בת אחת עשרה, שלא מבינה בכלל מה רוצים מחייה." העירה לילי אוואנס. היא ישבה ליד ג'יני שהגדירה אותה בתור "החרשנית המתבודדת".
"זה בגלל שההורים שלך מוגלגים, רוב הילדים כבר יודעים מה מחכה להם." העירה ג'יני בקור.
לילי גלגלה את עיניה ומשכה בכתפיה. גשם התחיל לרדת ומסך של טיפות הסתיר את הטירה מעיניהן.
"העיקר שהיא זכתה לראות את זה, לא כולם זוכים." אמרה ושקעה שוב בתוך אחד מספרי הלימוד שלה.
ג'יני החוותה בידה על לילי ועשתה פרצוף חמוץ, אך מרין התעלמה ממנה. באותו הרגע היא העדיפה להתבונן בטיפות הגשם מאשר באחד מהפרצופים המקנטרים של חברתה החדשה.
כשנכנסו לאולם הגדול, מנערים את שערם ומעיליהם מטיפות הגשם, הרושם שהטירה השאירה על מרין לא השתנה – הנרות הצפים באוויר, התקרה המהפנטת, ההוד וההדר.
"מרין ג'ונס?" שאל קול מאחוריה.
מרין מיהרה להסתובב למשמע שמה. השואלת הייתה אישה חמורת סבר. שיערה השחור היה אסוף בקפידה לפקעת הדוקה והיא הרכיבה משקפיים מרובעות. מרין הנהנה בראשה.
"אני פרופסור מקגונגל, סגנית המנהל. בואי בבקשה למשרדי."
מרין סימנה לג'יני להמשיך ללכת ועקבה אחרי פרופסור מקגונגל עד למשרדה. משרדה של פרופסור מקגונגל היה מרוהט ברהיטים חדי פינות, חלקים ומבריקים. אש בערה באח והאירה את החדר באור עמום ומרצד. פרופסור מקגונגל סימנה למרין לשבת על אחד הכיסאות ומרין צייתה, מקגונגל לא נדמתה בעיניה בתור האישה איתה היא מעוניינת להסתבך.
"המנהל חשב שיהיה עדיף אם המיון שלך יתבצע בנפרד מתלמידי השנה הראשונה." אמרה פרופסור מקגונגל בזמן שהניחה חפץ מרופט וישן על השולחן מול מרין, "זאת מצנפת המיון. חבשי אותה ותוך זמן קצר תמויני לבית המתאים לך." אמרה מקגונגל והתיישבה בכיסא שמאחורי השולחן, "ישנם ארבעה בתים. גריפינדור מתאים לאמיצים ורבי התושייה, להפלפאף מתמיינים טובי הלב ובעלי אורך רוח, רייבנקלו מיועד לילדים נבונים שאוהבים ללמוד, ובסלית'רין נמצאים השאפתנים והערמומיים." היא החוותה למרין על המצנפת, "עכשיו, חבשי אותה."
מרין חבשה את המצנפת. היא התאימה בדיוק לראשה ומרין חייכה למחשבה שעלתה בראשה, תלמידי השנה הראשונה הזעירים חובשים על ראשם את המצנפת הגדולה, שהחלה לדבר כעת. "אז מה יש לנו כאן, עולה חדשה? בואי נראה. יש בך טוב לב, ולא מעט תבונה, אני רואה," הקול צחקק, "אוה, אבל אפשר למצוא כאן גם אומץ ושאפתנות. מעניין, מעניין... כנראה שהבית המתאים לך ביותר יהיה גריפינדור!"
המילה האחרונה הדהדה באוזניה של מרין והיא הסירה את המצנפת מראשה.
"ברוכה הבאה לגריפינדור, מרין, אני אהיה ראש הבית שלך." חייכה מקגונגל והוסיפה ברצינות, "ברצוני להזכיר לך שמעשים טובים והתנהגות נאותה יוסיפו לביתך נקודות, ואילו עבירה על החוקים תוריד ממנו נקודות."
מרין הנהנה נמרצות ומקגונגל ליוותה אותה בחזרה אל האולם הגדול. מרין מיהרה לכיוון שולחן גריפינדור והתיישבה על יד לילי, שכבר לא עיינה באחד מספריה הרבים. כשהתיישבה השולחן פרץ במחיאות כפיים והריע לה. מרין הסמיקה. זאת הייתה הפעם הראשונה שכל כך הרבה אנשים הריעו לה, הפעם הראשונה שהיא הרגישה באמת מיוחדת.
"אז את בגריפינדור, כמה נחמד!" אמרה לילי בחביבות לאחר שקריאות השמחה דעכו מעט.
מרין חייכה ופנתה לבחון את שאר יושבי השולחן. לשמחתה, ג'יני ישבה שולחן אחד מימינם.
"השולחן שמימיננו הוא השולחן של רייבנקלו," הסבירה לילי כשהבחינה במעשיה של מרין "אחריו נמצא השולחן של סלית'רין, ואחריו הפלפאף. פרופסור מקגונגל כבר הסבירה לך על הבתים, נכון?"
מרין הנהנה ופתחה את פיה לדבר, אך אז נפתחו שוב דלתות האולם ופרופסור מקגונגל נכנסה. אחריה השתרכו תלמידי השנה הראשונה, רטובים ומבוהלים. פרופסור מקגונגל נעצרה והתלמידים עמדו בטור מאחוריה. באמת מעניין איך זה להיות תלמיד שנה ראשונה שאין לו מושג מה קורה כאן, או ליתר דיוק – מה קורה בכלל... הרהרה מרין בזמן שהמצנפת החלה לשיר, אך מרין לא הקשיבה לה, היא הייתה שקועה במחשבות. היא חשבה על חבריה שבוודאי אוכלים עכשיו את הארוחה הראשונה בבית הספר בדרום אפריקה. המחשבות פסקו כמה דקות לאחר מכן, כשתפוחי אדמה, צלי, פשטידות בקר ועוד מאכלים רבים ומגוונים הופיעו בכלי הכסף הריקים שהיו על השולחן. מרין חייכה ומיהרה להעמיס אוכל על צלחתה.

"הוגוורטס, הוגוורטס, הוגי הוגי הוגוורטס! כולנו רוצים ללמוד!" צרחו סיריוס וג'יימס ושמו את ידיהם אחד על כתפו של השני. כשסיימו לשיר פיטר הריע ומחא כפיים, ורמוס חייך ונענע בראשו, ספק כועס ספק משועשע.
"אתם יודעים, יש פה כמה אנשים שבאמת רוצים ללמוד," אמר בחיוך, "או ללכת לישון כדי שהם יוכלו לקום מחר בזמן לארוחת בוקר."
"מה קרה רמוס, לא מצא חן בעיניך קולו הערב של ג'יימס?" שאל סיריוס ברצינות וזכה לכרית בפנים. פיטר פרץ בצחוק ורמוס גיחך והתכסה בסמיכה.
"לילה טוב" אמר והתהפך לצד השני.
"טוב, אני מניח שבאמת הגיע הזמן." מלמל סיריוס ופיהק, "נוקס."
האור שבקע משרביטו כבה ובחדר השתרר חושך.
"לילה טוב סיריוס, ג'יימס." אמר פיטר בזמן שנכנס גם הוא למיטתו.
"לילה טוב." אמרו שניהם יחד.

הפרק הקודם		הפרק הבא