Don't Look Down

תודה רבה על כל התגובות לפרק הקודם!

אני יודעת שהרבה אנשים מחכים שאני אעדכן את הפאנפיקים האחרים, אבל לצערי אני לא מצליחה להתקדם איתם. אני מקווה שהעבודה הקלילה יחסית על הפאנפיק הזה תעודד את המוזות שלי ואני אוכל להמשיך לכתוב את ימים של חשכה וכוכב השחר (:

בנוגע לדין - הפאנפיק הוא לא באמת המשך ישיר לRabbit Heart. הדמויות הואירועים שהתרחשו שם לא קשורים לפאנפיק הזה. זה יותר כמו המשך רוחני, אם זה הגיוני בכלל ^^"

אני יודעת שזה פרק קצר, ובכל זאת אשמח לתגובות כמו לפרק הקודם (;

פרק 2:

לזריחה היה זוהר גרעיני אדום מעל האגם הגדול והעצים העבותים בעלי הצמרות השפופות, כנגד השלוליות הרדודות העמוסות צמחי מים מכוערים שליחכו את חלוקי הנחל האפלים, כמו בריכות של דם יבש כנגד המעמקים.

זיעה קרה וטל דבקו בעורו של הארי בעודו רץ על שפת האגם, קצב נשימותיו ופעימות ליבו קוצבים את המהירות הקבועה של רגליו. האוויר שבקע מפיו תפס צורה של אדים דמויי עשן סיגריה, והקור הפך את עניו מחוסרות המשקפיים למזוגגות. הוא היה עשוי לפספס איזה סלע או בור ולהיפצע, אבל זה היה שווה את תחושת החופש שבלא להיות חייב לראות דבר מלבד צללים וכתמי צבע.

ריאותיו הרגישו מכווצות, אבל הוא לא וויתר לעצמו. הוא עישן בשרשרת בנסיעת הרכבת להוגוורטס. גם אחרי שחזר לתא של רון והרמיוני (בלי ג'יני) הוא יצא להפסקה בשירותים כל חצי שעה כדי להדליק עוד סיגריה, למרות שכבר הספיק לקבל עונש מהמורה החדשה להתגוננות מפני כוחות האופל עוד לפני שהסמסטר התחיל. כמו אדם חרד המתעורר תריסר פעמים בלילה כדי לוודא שהוא ישן, הוא פחד לשחרר את ההרגלים המבודדים שרכש בחודשים האחרונים בבית שירש מסנדקו ולטבוע בחייו הישנים. מעמקיהם לא היו מוכרים כמו שנראו פני השטח שלהם. יותר מידי השתנה.

הוא גמע את המדרגות המובילות אל חצר הטירה בנחישות, ורק כשהגיע לרחבה שלמעלה הרשה לעצמו להנמיך את הקצב ולקפץ מעט במקום כדי ששריריו לא יתפסו. מבין קשתות האבן היער האסור היה כתם שחור- ירקרק שנבלע בערפילי השחר. הוא עורר בהארי תחושת דה- ז'ה- וו מציקה, שאת מקורה הוא ידע היטב. כמו בכל לילה מאז הקרב האחרון, הוא חלם על היער הזה בשנתו.

במקום לתת למחשבות לחלחל לליבו הוא נפל קדימה על ידיו ופתח בסדרה של שכיבות שמיכה.

ביקורה של אנדרומדה בכיכר גרימולד מספר 12 ביום שלפני עורר בו פחדים כמו גם תקוות. הוא פחד שיותר מידי ישתנה בהוגוורטס אם הוא יחזור, אבל האמת הייתה שהוא הבין שלא מספיק השתנה.

הוא דחף את עצמו מעלה, מטה. הוא וחבריו יושבים בקרון הרכבת בדרכם לטירה. מעלה, מטה. ההתרגשות המעורבת בפחד, כאילו פתאום לא היו בטוחים שהמלחמה נגמרה, אבל עדיין חשבו – ידעו – שהוגוורטס היא המקום הכי בטוח בעולם.

מעלה, מטה. התלמידים הצעירים יותר שתוקעים בו מבטים, מלחששים – "זה הארי פוטר?" – מעלה, מטה. לונה מטביעה את כאבה בחלומות – מעלה, מטה – רון והרמיוני מאוהבים ורבים בלי הפסקה – מעלה, מטה – נוויל חסר ביטחון לנוכח השגרה שמאז ומתמיד גרמה לו להרגיש כמו מפסידן – מעלה, מטה – מאלפוי שקוע בעצמו בקצה שולחן סלית'רין הנטוש למחצה בסעודת הפתיחה – מעלה, מטה – הניאום של מקגונגל – "הוגוורטס בטוחה עכשיו. עולם הקסמים בטוח. ביחד, אני וסגל המורים מלאים תקווה שתחזיר את בית הספר להיות מה שהיה לפני האפלה ששיתקה אותו..." – מעלה, מטה – ג'יני –  ג'יני – ג'יני – ג'יני –

הוא התיישב על ברכיו ואיבק את ידיו על מכנסיו. הוא עדיין עטה את הכפפות האפורות הבלויות שהיו שייכות לסיריוס, אותן הוא מצא בביתו הישן. הן סייעו לו להסתיר את החבלות שעל פרקי ידיו, להן זכה בכבוד במספר קטטות רחוב מכובדות הרבה פחות.

הוא נשאר לשבת כמה דקות, לנוח. זה היה די נעים. הוא מזמן לא הרגיש את הרוגע שהוגוורטס תמיד סיפקה לו. הניחוח הנישא של האגם, של הצמחים המטפסים והוורדים שבערוגות, העשן העולה מהארובות. ציוץ הציפורים שלא ניתן היה לשמוע בלונדון. כדור השמש המטפס מתוך להבה וצובע את העננים בוורוד, בלי גורדי שחקים שיעצרו בעדה מלהאיר את העולם.

הארי הסתנוור ונתן לרוח הקרה לצנן אותו. הוא עדיין כאב. הוא עדיין זעם. הוא עדיין שנא. אבל לפחות עכשיו הוא היה בבית. הבית היחיד שהוא אי פעם ידע, למרות כל מה שעבר בין כתליו. הרע במיעוטו.

הוא קם וחזר פנימה, מנווט במיומנות באכסדרות ובמסדרונות המרוצפים שיש סדוק, בחזרה אל מגורי האורחים שבמקומה הרביעית – המגורים אותם חלקו תלמידי "השנה השמינית".

הוא הרגיש קצת כמו צל, חומק בלא מרגיש על פני דיוקנאות מנמנמים וחליפות שריון קפואות ששרדו את הקרב, עניים מתות של פסלים וחלונות צרים הצופים כולם אל היער שרדף את חלומותיו. אבל הוא אהב את התחושה הזו, עד כמה שלאדם אחר זה היה נשמע לא נעים. הוא אהב להיות לא- קיים לפעמים.

חומק משדה ראייתו של ניק כמעט- בלי- ראש בקומה השלישית, הוא טיפס בגרם מדרגות נסתר והופיע מאחורי שטיח קיר בדיוק מול דלת הזכוכית המחופה ווילונות של אגף האורחים.

בפנים היה טרקלין אותו חלקו כל דיירי המקום, עם אח פשוטה, כורסאות בצבע כחול עמוק רקומות חוטי זהב, וכמה שולחנות כתיבה בצד השני של החדר.

לאור הגחלים הגוועות שנותרו מהלילה הקדום היה ניתן לראות את שאריות המסיבה המצומצמת שדיירי המקום ערכו – או ניסו לערוך – בלילה הקודם. בקבוקי ברצפת ריקים, קלפים מחנות התעלולים של האחים וויזלי, עטיפות ממתקים. בין כל אלה נוויל היה שרוע בפיג'מה על אחת הספות, עם שמיכה וכרית מהחדר שלו. כשהארי יצא לפני הזריחה הוא נחר באפלה, אבל כעת שכב מפהק.

"הארי – איפה היית?" הוא שאל אותו, מופתע לראות אותו ער בבגדי אימונים.

"ריצת בוקר. מה קורה איתך? לא נוח לך בחדר?"

נוויל נראה מיואש. "מאלפוי מדבר תוך כדי שינה. אי אפשר לישון ככה."

הארי הרגיש רע בשבילו. בכל חדר בצד הימני של הטרקלין, שם ישנו הבנים, היו שתי מיטות. בין הארי ורון שחלקו חדר, ודין ושיימוס, נוויל נאלץ לחלוק חדר עם מאלפוי, שלא פצה את פיו אפילו פעם אחת, והסתגר בחדרו כדי להימנע מאי הנעימות הצורם ששרר בחדר כשהוא נמצא בו.

הארי התיישב באחת הכורסאות. "מה הוא אומר?"

נוויל נראה נבוך. "יש לו די הרבה סיוטים..."

הארי לא היה מופתע.

"הוא אמיץ להגיע לפה, לא?" נוויל שינה את הנושא, נשכב על הצד כדי להסתכל בהארי.

"כן. מאד." הוא היה האדם האחרון שהארי ציפה לראות שם בשנה הזו. "אבל הוא בעצם לא באמת בחר צד, בסופו של דבר. לא באופן רשמי."

"אבל... יש לו את האות האפל..."

הארי משך בכתפיו. הוא יכול היה לספר לנוויל על סנייפ, אבל הוא לא רצה להיכנס לזה.

הוא הלך לחדר שחלק עם רון והציץ פנימה בזהירות לפני שנכנס. רון ישן, לבדו, בחדר חשוף הקירות שהם עוד לא מילאו בחפצים שלהם. הארי ידע שהרמיוני יותר מידי אוהבת חוקים כדי לבלות את הלילה במגורים הבנים, גם אם דיירי החדר היו בן זוגה וחברה הכי טוב, אבל הוא לא יכול היה להיות יותר מידי זהיר.

מוודא שוב שרון שקוע בשינה עמוקה, הוא פתח את המזוודה שלו – שהייתה מלאה בציוד שאנדרומדה סיפקה לו – וחיטט עמוק כדי למצוא את המחברת שהטמין עמוק תחת חפציו. כאילו פחד שמישהו עשוי למצוא אותה, למרות שאף אחד לא ידע על קיומה.

הוא העביר את אצבעותיו על האותיות הטבועות בכריכת העור הרכה: 'ליבר סומניה'.

רון פלט נחרה חזקה ונע בין הסדינים. הארי נבהל ודחף את המחברת לתיק הספרים שלו, סוגר אותו רגע לפני שרון השמיע גניחה ופקח את עניו לעבר הארי.

"הי," הוא קרקר והתהפך. "מה השעה?..."

"עשרה לשבע," הארי השיב בשמץ אשמה. רון היה החבר הכי טוב שלו – החבר הראשון שלו – אבל אפילו בפניו הוא לא התכוון לחשוף את סוד המחברת הזו.

הוא נכנס למקלחת הפרטית שלהם, לשטוף מעליו את הזיעה. להתכונן להתמודד עם מה שהיום טומן בחובו.

הוא מצא מפלט תחת אחת הקשתות בחצר הטירה עם עותק בלוי של 'עולם חדש מופלא' וסיגריה. הוא לא חיכה לאף אחד לפני שירד לארוחת הבוקר. לא הייתה לו סבלנות לפטפטת, להעמדת הפנים.

"ככה אני יודעת שלא השתנית," הרמיוני אמרה לו כשהיא מצאה אותו שם, מתיישבת לצידו על ספסל האבן ומושיטה לו ספל תה מהביל אחד ביד עטויה כפפה. הוא כיבה את הסיגריה בשמץ אי נעימות, למרות שהיא לא אמרה לו כלום על כך. "זה עדיין הספר האהוב עליך?"

"לא הייתי פה בסך הכל כמה חודשים, לא חיים שלמים," הארי השיב, אבל מייד התחרט על טון הדיבור העצבני שלו. "אני מצטער."

"זה בסדר," הרמיוני סלחה לו מייד. שיערה היה קלוע בצמה עבה ופנייה היו סמוקות מהקור. היא ורון – שניהם השתנו מאד אחרי המלחמה, אבל בו בזמן נשארו בדיוק אותו הדבר. הארי לא ידע כיצד זה אפשרי. "פשוט מרגיש לי כאילו לא דיברנו המון זמן..."

"אני יודע." הארי כרך זרוע אחת מסביב לכתפיה בחצי- חיבוק. "גם על זה אני מצטער."

הרמיוני רק הנהנה בענווה. הארי לא ידע אם זה בגלל שהיא עצובה מכדי לדבר או בגלל שזה בעצם לא היה בסדר. לשמחתו, באותו הרגע רון הופיע עם כריך חביתה בידו ואפשר להם לשנות נושא.

"כמעט שכחתי," הרמיוני נזכרה והוציאה מכיס גלימתה עותק של מערכת השעות שלהם. "אנחנו לומדים את כל השיעורים עם הכיתות של השנה השביעית."

הארי לקח את פיסת הקלף, דוחק את המחשבה על ג'יני מחוץ לראשו בעודו מעיין בסדר היום הצפוי לו. גילוי עתידות, שיקויים, לחשים, שינוי צורה, התגוננות... הוא נזכר שהיה אמור להיות בעונש אצל המורה החדשה. עם ג'יני. זה היה מדהים, כמה דברים טיפשיים וחסרי חשיבות לחלוטין יכולים להעסיק אותך בהעדר דברים חשובים באמת לדאוג לגביהם.

אולי בגלל זה אנדרומדה התעקשה שיחזור להוגוורטס – כדי שידאג בגלל עונשים, שיעורי בית וחברים ולא בגלל הדברים שעשה ומה שעשו לו אנשים ואירועים שהיו רחוקים ממנו אלפי שנות אור.

"אז אתה תיבחן לנבחרת של גריפינדור ביום שבת?" רון שאל אותו בזמן שהרמיוני זרזה אותם להגיע לשיעור הראשון שלהם.

"לא יודע," הארי התחמק. "מותר לנו בכלל?"

"למה לא? אנחנו אמורים להיות תלמידים, לא?" משום מה נראה כאילו זה משעשע את רון.

"כי זה לא הוגן," הרמיוני אמרה ממקומה לפניהם, בטון שהבהיר שהם כבר דנו בנושא. "כמו שאני לא יכולה לקחת חובות של מדריכה. זה נותן לגריפינדור יתרון לא הוגן על הבתים האחרים..."

רון הדביק את המרחק ביניהם בצעד גדול אחד וכרך את זרועותיו סביב כתפיה מאחור בהפתעה. "את חושבת שאני עד כדי כך מדהים?"

הרמיוני השמיעה מן צחקוק. האוזניים של רון היו אדומות מאד אבל הוא חייך חיוך ענק.

הארי הסיט את מבטו כדי לאפשר להם רגע של פרטיות, לא מצליח להשתלט על חיוך בעצמו. אולי לא הכל השתנה לרעה.

הפרק הקודם		הפרק הבא