כששתי משאלות מתגשמות

 קפצתי בכל הבית כשראיתי את כמות התגובות. אתם מדהימים, באמת.

_____________________________________________

לילי הביטה בקיר הלבנים המוצק שמלפניה, ותהתה איך הם יגעו לצד השני.

אבל האגריד רק נקש במטריה שלו בזהירות על אחת הלבנים, כאילו ציפה שהקיר יקרוס מהנגיעה שלו.

פיה של לילי נפער בתדהמה.

חור החל להיווצר בחומה, חור שהיה מספיק גדול כדי להכיל את האגריד אפילו.

''זה פה סמטת דיאגון,'' אמר האגריד. ''בואי!''

רחוב שלם התגלה לעינה, מלא חנויות ותלמידים נרגשים.

''אנחנו פה נלך לגרינדגוטס,'' אמר האגריד. ''הבנק,''  הוא הוסיף.

''אין לי כסף,'' אמרה לילי.

''אה, זה פה לא בעיה, אפשר להחליף בגרינדגוטס כסף של מוגלגים בכסף של קוסמים,'' אמר האגריד והתחיל לצעוד לעבר בניין גדול ומרשים.

''אין לי כסף גם של אנשים רגילים, אם לזה אתה מתכוון.''

האגריד נעצר.

''קחי את זה,'' אמר האגריד לבסוף והושיט לה ארנק שמן, מלא מטבעות זהב.

''וואו. אממ, תודה,'' גמגמה לילי במבוכה.

''אנחנו נלך קודם למאדם מלקין,'' אמר האגריד והצביע על חנות קטנה שנשאה את השלט ''חנות הגלימות של מאדם מלקין.''

לילי נכנסה פנימה.

אישה חייכנית קידמה את פניה.

''הנה, גם את להוגוורטס? את די גבוהה, אחפש לך בד גדול..'' היא אמרה, חיטטה במגרה, שלפה מספריים ובד שחור גדול ופצחה במלאכת הגזירה.

''מוכן!'' היא הכריזה כעבור כמה דקות והושיטה ללילי את הגלימות. ''שלוש אוניות בבקשה.''

''תודה,'' אמרה לילי והושיטה למאדם מלקין שלוש מטבעות זהב.

האגריד סימן לה לצאת החוצה.

''אני אלך לכרך ודף בע''מ ואת, בנתיים תלכי לאוליבנדר, לקנות שרביט,'' אמר האגריד והצביע על החנות שמולם.

''שרביט?'' תהתה לילי, אך האגריד כבר נעלם בתוך החנות.

כן, שרביט, אמר קול קטן במוחה. לא היית רוצה לקבל שרביט?

אני אקבל שרביט, היא אמרה לעצמה. ואתה תסתום, הוסיפה כשהרגישה שהקול הקטן עומד להתווכח איתה.

לילי פתחה את דלת החנות.

''אז את הילדה היפה שכל הבנים שעברו כאן הזכירו אותה?'' אמר איש זקן, שכנראה היה אוליבנדר, וזינק אליה. ''אנחנו נתאים לך את השרביט הטוב ביותר,'' הוא קבע.

שרביט, אמר הקול הקטן במוחה שוב. תודי שאת מתרגשת.

לילי נענעה את ראשה, כדי לסלק אותו ממחשבותיה.

''תמדוד!'' פקד אוליבנדר על מטר קטן שנח על השולחן והחל לחטט במגרות.

המטר זינק ממקומו על השולחן והחל למדוד אותה.

את אורך הבוהן שלה, את הריס שלה, את המרחק בין שתי השפתיים ואת האמה.

כל דבר מלבד הדברים הרגילים.

''תפסיק,'' פקד אוליבנדר על המטר, שמדד כעת את המרחק בין שני הנחיריים שלה, וזה צנח מיד על הרצפה.

''הנה,'' הוא אמר והושיט ללילי שרביט ארוך, ''עץ אקליפטוס, נוצות עוף חול, כפיף,'' הוא פרט, ''תנופפי.''

לילי הרגישה מטופשת, אבל הניפה את השרביט.

לפני שהספיקה למצמץ, אוליבנדר חטף מידה את השרביט, שהוא ממלמל:

''לא, זה לא זה...''

לילי הייתה מבולבלת. מזה משנה איזה שרביט יש לה?

''הנה,'' אמר אוליבנדר והושיט לה שרביט נוסף.

''עץ תמר, שערה מזנבו של חד קרן, קשה.''

לילי נופפה שנית בשרביט, למרות שהתחילה להרגיש לגמרי אידיוטית, אך אוליבנדר חטף את השרביט מידה שוב.

האגריד נכנס.

''אה, היי האגריד!'' קרא אוליבנדר, ''אנחנו בדיוק מתאימים לעלמה הצעירה שרביט.''

''אז את פה כבר מצאת שרביט?'' שאל האגריד.

''עדיין לא,'' מלמלה לילי בעצבנות.

''נסי את זה,'' אמר אוליבנדר והושיט לה עוד שרביט. ''עץ מהגוני, נימי לב של דרקון, גמיש.''

לילי נופפה בשרביט, ומקצהו יצא מטר של ניצוצות אדומים. לילי הביטה בניצוצות, מוקסמת.

''טוב, זה השרביט שלך,'' הודיע אוליבנדר. ''חמש עשרה אוניות בבקשה.''

''תודה רבה,'' אמרה לילי, הכניסה את השרביט לכיסה ונתנה לו את הסכום המבוקש.

אוליבנדר החל לצעוד אל עבר שולחנו.

''כל כך יפה, כל כך צעירה...'' הוא מילמל, והתחיל לנקות את האב שעל שולחנו.

''סליחה?'' שאלה לילי.

אוליבנדר המשיך לנקות את האבק.

לילי נעצה בו מבט חשדני, ויצאה החוצה. 

__________________________________________________

לקח לי שעה להקליד את הכל.

4 תגובות ואני ממשיכה!

הפרק הקודם		הפרק הבא