לזכרו של הארי פוטר <גמור>

ג'יני כמעט בכתה. עבר חודש מאז הארי מת והחלומות המוזרים של דראקו וג'יני ממשיכים ומוציאים אותם מדעתם.

הם התחילו לבלות יותר זמן ביחד בלנסות לפתור את תעלומת החלום מאשר לבלות עם השאר ולבכות איתם על האובדן.

הדמעות בעינייה של ג'יני הפכו לקבועות. עם כול הבלבול הזה סביבה איך אפשר שלא?

הארי,פרד,נוויל,האגריד והחלומות המוזרים והמעצבנים האלה. האחרון היה הנוראי ביותר...

"אוווווווףףף!!!!!!!" צרחה ג'יני צעקה מלאה תסכול. "אני מבין אותך לגמרי ג'ין." דראקו ענה.

"מה הבעיה של המוחות שלנו. מזה החלום הזה? מה הוא רוצה? אני רוצה תשובות!" צרחה בתסכול הולך וגובר.

"אני חושב שאני יכול לעזור." אמר קול גבוה מאוד ודק.

ג'יני הסתובבה ופיה נפתח בתדהמה כאשר מולה ומול דראקו עמד לא אחר מאשר...

דובי!

"דובי???????" אמרו שניהם באותו הזמן.

"כן אדונילי ועלמתילי" הוא אמר. דראקו הבחין בחוסר החיבה המובהק שלו כאשר אמר אדונילי.

"ואתה יכול להסביר מה הולך כאן?" שאלה ג'יני וניצוץ של תקווה זהר בעינייה.

"לא אני לא יכול" אמר דובי והניצוץ כבה ופניה לא הצליחו לשקף את האכזבה שחשה.

"אז במה אתה יכול לעזור?" שאל דראקו.

הגמדון אמר "אני יכול להראות לכם את זה" ונגע בריבוע המרחף השחור.

הריבוע הואר ועליו הופיעו תמונות של ג'יני ודראקו במהלך החודש האחרון.

רק תמונות. "לא הבנתי." אמרו שניהם פה אחד.

דובי רק אמר להם להמשיך ולנסות בחלומות הבאים עד שיבינו את מה שעליהם לעשות.

נרקיסה ישבה בפינת החדר וחשבה על הבן שלה.

הם שניהם יחד כאן.

אין לה עם מי לשבת ולדבר ולהתעדכן.

והוא לא משתףאותה.

יושב כול היום עם בוגדת הדם הקטנה.

לא!

אסור לה לחשוב על אנשים בתור בוגדי דם ובוצדמים.

יושב כול היום עם הוויזלית הקטנה.

היא מרגישה כאילו היא איבדה את הבן שלה.

זה לא היה קורה עם הארי פוטר היה נשאר בחיים.

אם אדון האופל לא היה רוצח אותו.

ולאט לאט התגבשה במעמקי ליבה של נרקיסה שנאה עמוקה ובילתי ניתנת לשבירה כלפי טום רידל

הפרק הקודם		הפרק הבא