אורות, מצלמות ודראקו מאלפוי

שוב, (זה מתחיל להיות הרגל) תודה ענקית ליובל

נקודת מבט - דראקו
"אני לא מאמין שאף פעם לא סיפרת לנו!" קראב הסתכל עליי, קמט עמוק על פניו. "לא סיפרת לי! אני החבר הכי טוב שלך!"
"זה לא עניין גדול." אמרתי לו, מתוסכל במקצת. "זה היה בבית ספר היסודי. בקושי זכרתי את זה עד שראיתי את הפנים שלה אתמול בלילה."
"צפינו בערך בכל הסרטים שלה." גויל התערב. "איך יכולת לא לזכור?"
כיווצתי את שפתיי, מתחמק מעיניו. הוא צדק. בדקה שראיתי את הסרט הראשון שלה בשנה שעברה, ידעתי שזו היא. פשוט לא רציתי לחשוב על העבר. כל מה שאני והרמיוני עשינו היה למשוך אחד לשני בשיערות. להיות כנה, לא רציתי לזכור אותה, ואני בטוח שהיא לא רצתה לזכור אותי.
"קראב," גויל פנה אליו, מפריע למחשבותיי. "אם זה לא היה בגלל ההתערבות המטופשת שלך, הארי לא היה במצב הזה עכשיו." 
קראב התנשף, מבט של כאב מדומה בעיניו. "אותי? אתה מאשים אותי? לא אשמתי שדראקו הלך לאודישנים של הסרט הזה!" 
"סליחה שאני מפריע, חברים." התחלתי להגיד, זורק את היד שלי מסביב לכתף של קראב. "אבל בכנות אני די מרוצה מהתוצאות. אני? סרט? מי ידע, נכון?"
"כן." בלייז דיבר בפעם הראשונה. "סרט, וגם אתה צריך לחלוק דירה עם אויבת ילדות ישנה, לוהטת במיוחד ומפורסמת. אתה חייב להיות שמח."
שלחתי לו מבט כועס, לא שמח מהדברים שאמר. הרמיוני? לוהטת? עצרתי את עצמי מלגחך. כן, בטח.
"אני פשוט לא מאמין שהסכמת לזה." גויל השיב, קמט קטן מופיע על שפתיו.
"אני אהיה בסדר." הבטחתי להם, פותח את דלת המכונית. "אני יכול להסתדר כמה שבועות עם הרמיוני."
"השאלה האמיתית היא," קראב ציין. "אם היא תוכל להסתדר כמה שבועות איתך?"
"אאוץ'!" גנח קראב.
"מה זה אמור להביע?" הרמתי גבה, עוצר באמצע הדרך לפני היציאה מהמכונית.
"הוא מתכוון לילדה, ילדה ששונאת אותך... ייתכן שהיא לא תוכל להשלים עם בחור עקשן, חצוף ופלרטטן כמוך." בלייז תירגם, זוכה בהנהון הסכמה מגויל.
פתחתי את הפה כדי למחות על זה אבל מיד סגרתי אותו. הם צדקו. כל מה שבלייז אמר לגביי היה נכון. יצאתי מהמכונית, עומד בגאווה.
"אם היא לא תוכל להשלים איתי," חייכתי. "זו בעיה שלה, לא שלי. שיהיה לכם יום נפלא, בנים."
לפני שהם יכלו לתת לי כל סוג של תגובה, הסתובבתי והתחלתי ללכת לכיוון המבנה שהכיל את החדר שאני והרמיוני אמורים לחלוק. חיוך בטוח נוצר לי על הפרצוף. זה הולך להיות כיף, ממש כיף. אז, בואו ניתן לו להתחיל.

נקודת מבט - הרמיוני
"צאי."
"לא."
"הרמיוני."
"לא."
"אני -"
"לא."
המבט של קארול היה אינטנסיבי ורציני, גורם לי לשקוע לתוך המושב. ידעתי שאני אצטרך לצאת בסופו של דבר, אבל המחשבות של לראות את הפנים של דראקו שוב גרמו לי לרצות להקיא. כנראה שאני בקושי אשרוד שם יום אחד. והיא מצפה שאני ישרוד שם כמה שבועות? זה כמו להגיד לי לקפוץ ממטוס בלי מצנח. זה בלתי אפשרי לשרוד שם.
"או שתצאי החוצה," קארול אמרה לי באיטיות. אני יכולה להרגיש איום מתקרב. "או שאני אקרא לדראקו שיבוא ויוציא אותך." כן. בהחלט איום, איום טוב. הרגשתי את העיניים שלי מתרחבות ובתוך שניות הייתי מחוץ למכונית עומדת על הכביש מול מבנה הדירה.
קארול חייכה בגאווה, מתניעה מחדש את האוטו. "לכי." היא ציוותה. "דירה 317. לכי עכשיו. האיום עדיין בתוקף."
בזמן שכמות אוויר גדולה הציפה אותי מהמנוע, עניתי עם הנהון לפני שפניתי באיטיות ולקחתי צעד קטן לעבר הבניין. הייתה שם רק מילה אחת בראש שלי בזמן הכניסה שלי.
למה, למה, למה, למה, למה, למה, למה, למה....
אפילו כשנכנסתי למעלית, יכולתי להרגיש את העיניים של קארול עליי. ברור, היא בחוץ, בטח כבר מזמן. אבל איכשהו היא מצליחה לגרום לי להיות לחוצה. אני לא יודעת איך. היא פשוט כל כך גאונה.
הרגשתי את הטלפון רוטט לי בכיס כשחיכיתי שהמעלית תעלה אותי לקומה האחרונה. החלקתי אותו החוצה מהכיס, מציצה במסך שהראה לי שיש לי הודעה מג'יני.

ל: הרמיוני
מ: ג'יני
איפה את? היית צריכה להיות פה כבר לפני שעה!"

נאנחתי וסימסתי לה חזרה במהירות.

"ל:ג'יני
מ: הרמיוני
משהו צץ. מצטערת. אני אדבר איתך אחר כך."

בדקה שלחצתי על שליחה, המעלית עצרה והדלתות ניפתחו, שולחות אותי אל האבדון. בלעתי את הרוק, ודרכתי על שטיח הכניסה. ציפיתי לראות שורה של דלתות כמו שרואים בבתי המלון, אבל במקום נעמדתי פנים מול פנים עם דלת אחת שחיכתה לי בסוף המסדרון.
דירה 317.
התחלתי ללעוס את השפה התחתונה שלי כשהתחלתי להתקדם לעבר הדלת, משחקת עם האצבעות בעצבנות. קיוויתי שזו תהיה דירה גדולה, גדולה מספיק כדי שאוכל להתרחק מדראקו ככל האפשר. אין לי מושג איך קארול חושבת שזה הולך להצית איזשהו ניצוץ בין שנינו.
כשהגעתי לדלת, הנחתי את היד שלי על הידית באיטיות, הפה שלי התייבש. סובבתי את זה, מגלה שהדלת לא נעולה. מה שאומר שדראקו כבר שם. טוב, ברור שהוא פה. קארול אמרה את זה בעצמה.
נעמדתי זקוף יותר, מחליפה את כל הלחצים, העצבנות, ופחד בביטחון. אולי אני יכולה לעשות את זה, חשבתי מחדש על הדברים. אולי אני יכולה להוכיח לקארול שאני מסוגלת לשים בצד את כל השנאה למען הקריירה שלי.
אבל ברגע שדרכתי בתוך הדירה, ניסיתי לשמור בתוכי את הצרחה שעולה. זה לא עבד. צרחתי, לוקחת צעד אחורה, גורמת לגב שלי להתנגש בדלת הסגורה. 
הדירה לא הייתה גדולה. למעשה, אני כמעט מוכנה להישבע שהמטבח של הבית הקודם שלי גדול יותר. הדירה הייתה בעלת סלון קטן שהתחבר למטבח מעט גדול יותר. מה שבאמת תפס את העין שלי היה הספה השחורה, בעלת שני המושבים. היא הייתה היחידה. הספה הייתה ממוקמת מול מסך הטלוויזיה. אני כבר תיעבתי את המקום הזה. אפילו לא רציתי כבר לבדוק את חדרי השינה.
עצרתי. חדרי שינה? כשהעיניים שלי היסתכלו לעבר מסדרון קטן, ראיתי רק שתי דלתות. אחת הייתה פתוחה קצת, חושפת מיטה גדולה ומרפסת שהובילה אל מחוץ לחדר. הדלת השניה הייתה סגורה, אור ניראה מהפתח למטה. התחלתי לקוות שזה עוד חדר.
ואז שמעתי את הרעש של השירותים.
בהחלט לא חדר שינה. החזקתי בכוח את השיניים שלי. פשוט מחכה לשיחה מקארול...
"את פשוט הולכת לעמוד שם עם מבט של רוצח סידרתי על הפנים?" הקול של דראקו הבהיל אותי. לא קלטתי שהוא יצא מהשירותים. עדיין לא האמנתי שזה אמיתי.
כשהעיניים שלי זזו לכיוון שלו, הוא גיחך אליי. הוא נישען על המשקוף של חדר האמבטיה, לבוש בזוג של מכנסי ג'ינס שחורים וחולצת טי-שירט לבנה. השיער הבלונדיני שלו היה מסודר בצורה מפחידה.
"אל תדאגי," דראקו דיבר שוב, עכשיו הלך לכיוון שלי. כל מה שיכולתי לעשות הוא לשמור על הגב שלי מול הדלת, השפתיים שלי התעקלו לתוך קמט גדול יותר.
"אני לא מעריץ גדול של זה גם." דראקו הגיע אליי, ממקם יד על הדלת מעליי. הוא היה כל כך קרוב שיכולתי להריח את הבושם עליו. כל ילדה אחרת כנראה כבר הייתה מתעלפת, ואני פשוט ניסיתי שלא להקיא.
"אבל," דראקו רכן לאוזן שלי. "זה יהיה כיף ענק." הכעס רתח בתוכי. שמתי את הידיים שלי על החזה שלו ודחפתי אותו ממני. 
"תנסה משהו," אמרתי בכעס. "ואני אפגע בך."
דראקו גיחך, מזיז קבוצת שערות מהעיניים שלו. "זה היה אמור להיות איום?" הוא לקח צעד קרוב אליי. לא זזתי אם נירתעתי, מצמצמת את עיניי.
"זו הייתה הבטחה." לא מחכה לתגובה של דראקו, הסתובבתי עם העקבים והלכתי לכיוון חדר השינה. הדבר הטוב היחיד כאן שיש שתי ארונות בגדים. זה הדבר היחיד ששימח אותי כי הייתי מסרבת ללבוש בגד עם הריח של דראקו.
צייצתי כשפתחתי את הארון הלא נכון, סגרתי אותו בטריקה והלכתי לארון השני שללא ספק שלי. שיחררתי אנחה כשראיתי את הבגדים שלי תלויים בצורה מסודרת. טוב, לפחות זה משהו שאני יכולה להודות עליו לקארול אחרי שאסיים לצרוח עליה.
שמעתי את הצעדים של דראקו באים ונעצרים ליד הדלת ויכולתי להרגיש אותו מסתכל עליי. לא פגשתי את עיניו כשהסתובבתי לראות את המיטה הגדולה שלפניי. אין שום מצב שאני אשן במקום אחר חוץ מזה וגם אין מצב שאני אשן עם דראקו. זה היה סיוט שמתגשם.
"זה ניראה נוח." הקול של דראקו התגרה. "לא יכול לחכות לישון על זה." הוא עושה את זה. הוא חופר עמוק יותר בעור שלי כדי לעצבן אותי. החלק העצוב בזה שזה עבד.
"אין שום פאקינג מצב שנחלוק מיטה!" צעקתי.
"אז את מוזמנת ללכת להתמקם על הספה." דראקו צחק, רץ בשמחה וקופץ על הצד הימני של המיטה. נרתעתי כשעיניו פגשו את שלי.
"תכריח אותי."
הידיים שלי התכווצו לאגרוף. הוא עקשן. הוא תמיד היה עקשן. לא היה שום סיכוי שאני אצליח לגרום לו לישון על הספה אחרי שהוא כבר החליט. אבל גם אני עקשנית. ואין שום מצב שגם אני אשן על הספה הארורה הזו.
העיניים שלי נתפסו על השעון שעמד על השידה מעץ. 5:42 בצהריים. כמו על פי אות, הבטן שלי הוציאה קרקור ענקי. הצבעתי על דראקו כשיצאתי מהחדר.
"לא גמרתי עם זה!"
שמעתי אותו מגחך כשהתקרב למטבח, פותחת בעצבנות את הדלת של המקרר. אוכל... כל כך הרבה אוכל... יכולתי פשוט לדמיין את גן העדן שנימצא שם בין המדפים.
לפני שידעתי את זה, העמסתי פרוסות לחם, בננה, שקית של צ'יפס, רול שוויצרי, וכד שוקו בזרועותיי. מחייכת לעצמי, הלכתי לסלון וצנחתי על הספה, מחפשת את השלט של הטלוויזיה. הדלקתי את הטלוויזיה והעברתי לתוכנית האהובה עליי. 
הרגע היה כמעט מושלם.
כמעט.
"זה הרבה אוכל." דראקו הופיע. "את הולכת לגלגל את פניו של כדור הארץ." עצבנית, לקחתי את הבננה והשלכתי אותה לעברו. זה פגע בחזה שלו ונפל לרצפה.
דראקו אמר בבוז. "חצופה!"
"תגיד, נראה לך שאם אני אשליך עליך עוד בננה, יש מצב שתמות או משהו?"
"מצחיק מאוד. תמיד תהיתי איך שחקנית כל כך רזה וחטובה אוכלת כל כך הרבה אוכל ועדיין נשארת רזה וחטובה."
המשפט הזה גרם לי להסמיק. הוא היה גורם לכל אחת להסמיק, ואני יודעת שלמרות שאני שונאת את דראקו מאלפוי, וחושבת שהוא טיפש ואידיוט, פשוט בלונדיני מטומטם ושוויצר...
הוא תמיד יהיה מחוכם, מסוגל 'להיכנס מתחת לעור שלי'.

הפרק הקודם		הפרק הבא