מכורה

לילי לא השיבה, נוייל נראה המום. "תעני לי!" דרשה ג'יני בחומרה מלילי, זה  היה בקול כועס, לא כפי שהייתה מתייחסת אליה תמיד. "איך אתם יודעים?!" דרשה לילי תשובה לפתע, עונה בעקיפין לאימה. בליבה היא קיללה את האדם שדרכו גילו הוריה. "נראה לך שזה מה שמשנה?" שאל הארי.

לפתע ג'יני פצתה את פיה, במספר הדקות האחרונות היא שתקה: "כשאמרתי לך לחפש עבודה לא התכוונתי שתמכרי את הגוף שלך!" אמרה בעיניים מוצפות דמעות.

"תראי, לילי..." מלמל הארי בטון שלו יותר, "אנו ההורים שלך ואנחנו אוהבים אותך. גם אם אנחנו כועסים-" לפתע לילי קטעה אותו: "מה אני? ילדה בת ארבע?"

"אל תקטעי אותי!" נזף בה הארי, מרים מעט את קולו. "ובכן, למה לא אמרת לנו את האמת?" הוא שאל, חוזר אל קולו השלו והשקול, "האם חשבת על לעזור לתלמידים צעירים בשיעורי בית?" הוא הציע, לא, לילי לא חשבה על זה. "חשבת על לעזור להעביר עם מורים שיעורים בשעותייך החופשיות לתלמידים צעירים?" הוסיף עוד הצעה, לא, גם על זה היא לא חשבה.

"לילי," פתח נוויל, בפעם הראשונה באותה השיחה, "הפעם דיי הרחקת לכת." הוא אמר בקולו השלו. "עשית מעשה שכזה, שהוא מאד מאד לא מכובד ולא מכבד אותך." הוא לקח אויר, "מאחורי גבם של המורים." הוא אמר והביט בה במבט מאוכזב. "וחשוב מזה," אמרה ג'יני, "מאחורי גבם של הורייך!" היא קראה, עד עכשיו היא הייתה מאד שקטה, לא תרמה הרבה לשיחה. "לילי, מתוקה שלי." אמר הארי, "את חייבת ללמוד לחסוך!" אמר בקול קצת כועס, "אבל- את חייבת להרוויח בדרך חינוכית, מכבדת, נאותה." הוא אמר בקולו המצמרר, המפחיד, אף על פי שהוא דיבר חלש. קולו הקפיא אחדים.

"לילי," אמרה ג'יני, "רק תעשי לי טובה..." מלמלה, "ותגידי לי שנזהרת!" היא ביקשה.

"כמה עשית מזה?" שאל לפתע הארי.

"שלושים וחמש אוניות." אמרה ג'יני.

"כמה?!?!" שאלה ג'יני בהפתעה, פוערת את עיניה, "כמה לקחת לפעם אחת?!" היא שאלה בתדהמה.

"אונייה אחת." היא השיבה ומיהרה להשפיל את מבטה. 'אין עוד טעם לשקר להם. עדיף שהם ידעו את כל האמת ורק את האמת.' חשבה לילי לעצמה.

"שלושים וחמישה בחורים?!" שאלה ג'יני, המומה. "אוי, ילדה שלי..." מלמלה בקול עצוב, "בבקשה, תעני לי בכנות – האם נזהרת?" היא שאלה, חוששת בעצמה מין התשובה שהולכת להגיע.

לילי שתקה. "תעני לי..." ביקשה ג'יני וליטפה את גב ידה. לילי הנידה בראשה, אך רגע לאחר מכן הנהנה.

"מה זאת אומרת?" שאל הארי.

"בהחלק כן..." מלמלה בבושה, "ובחלק לא." היא אמרה. היא השיבה יחסית בפשטות, כאילו היא עונה למורה כי לא הכינה את שיעורי הבית.

"זאת אומרת..." מלמלה ג'יני, מנסה בעצמה להבין את כל הפרשה. "שאם נכנסת להיריון..." היא מלמלה, עדיין מנתחת בינה לבין עצמה את המצב, "אנחנו לא יודעים ממי?" היא שאלה, "אלא אם התדירות הייתה אחת לחודש..." מלמלה, "אבל זה לא הגיוני..." היא חשבה רגע לאחר מכן.

"אוי, ילדה שלי." היא חזרה על המשפט ממוקדם ורכנה לחבק את לילי, שהרשתה לעצמה להתמסר לידיה הרכות והאוהבות של אימה.

"הוא מאחר?" היא שאלה בחשש.

"כבר חודשיים לא היה." היא מלמלה, הבנים ישבו בשקט, כל אחד מנסה בעצמו להבין את המצב המסובך הזה.

"התחלתי להקיא..." סיפרה לילי ומיהרה להשפיל את מבטה.

"מרלין!" פצו הארי ונוויל את פיותיהם יחדיו. לילי חייכה חיוך עקום.

"אז את אומרת שאת כנראה..." מלמלה ג'יני בתדהמה,

"בהיריון." השלימה אותה לילי.

הפרק הקודם		הפרק הבא