הרמיוני

אני מתעוררת בזריחה, יותר עירנית משציפיתי בעיקר לאחר שבקושי הצלחתי לישון הלילה.

לבי לא הפסיק לדפוק.

אני סקרנית לדעת מה השעה עכשיו, אבל כמובן שאיני יכולה לבדוק מאחר שאין טכנולוגיה במקום.

עם כמה שזה מוזר, אני לא מתגעגעת בכלל אל כל המותרות הטכנולוגיות שהיו לי לפני שעברתי לכאן, אך מצד שני עבר רק יום.

אני מסתכלת מבעד לחלון ורואה את הזריחה, אני מהלכת מצד לצד בחדר ומחליטה לבסוף ללכת להתקלח, אני גם ככה לא רוצה להעיר בטעות אף אחת.

אני הולכת במסדרון, עדיין לבושה בפיג'מה. אוחזת בידיי את הגלימה שלי ואת המגבת. על זרועי תלוייה שקית ובה סבונים שונים, מברשת לשיער, מברשת+ משחת שיניים..

אני מגיעה אל השירותים של הבנות והולכת לאגף של המלתחות, מנסה להתעלם מקול היבבות הנוראיות שנשמעו משם.

נכנסתי אל אחד התאים והנחתי את חפצי על הרצפה במקום שעדיין ישארו יבשים. רק את הסבונים ואת מברשת השיניים ומשחת השיניים הכנסתי איתי.

גם את הפיג'מה שלבשתי עד עכשיו השארתי בחוץ.

פתחתי את המים ונתתי לזרם החם לשטוף אותי.

לאחר שסיימתי להתקלח אני יוצאת ומגלה שכל חפציי נעלמו.

לא! פשוט לא! אין מצב שזה קורה לי עכשיו! בטח שלא ביום הראשון ללימודים!!

אני יוצאת מהתא בלית ברירה, מכסה אל איבריי בעזרת ידיי. כל מה שאני רוצה לעשות הוא רק לברוח בחזרה למעונות לפני שמישהו ישים לב.

אך למקרה הבא לא ציפיתי- 

אני יוצרת למסדרון בריצה אך חבורה של סלית'רינים חוסמת לי את הדרך. 

בראש החבורה עומד דראקו.

דראקו. הייתי צריכה לדעת.

מבט של בו עומד על פניי.

הוא מנופף בחפציי מולי ושואל עם חיוך ערמומי על פניו: "מחפשת משהו..?"

אני לא שולטת בכעס שלי ומקווצת את ידי, מתחילה להתקרב בשביל להחטיף לו אגרוף.

כשהיד שלי היתה במרחק כסנטימטר מהפנים שלו האנשים סביבי התחילו לצחוק.

רק עכשיו אני שמה לב לעובדה שאני עומדת מולם עירומה לגמרי.

אני סוקרת את מבטיי כולם ורואה שיש בקהל סלית'רינים מכל גיל.

כמה מהבנים שרקו והבנות בעיקר צחקקו והתלחששו.

נשמעו הערות בוטות מידיי פעם באוויר, אבל בעיקר כולם צחקו.

לפחות עד שנער אחד שנראה כמו מישהו מהשנה השלישית, גם הוא מסלית'רין, התערב ובא אליי והחזיק במפרק היד שלי.

אמר לכולם להסתלק והכריח את דראקו להחזיר לו את בגדיי.

נשמעו קולות בוז מסביב אבל לא היה לו אכפת, הוא החזיר לי את הבגדים והסתיר אותי בפינה במסדרון כדי שאוכל להתלבש, לפני שאנשים נוספים יבחינו בעירומי.

לאחר שהתלבשתי הוא הציג את עצמו ואמר שקוראים לו סקוט והוא תלמיד בשנה השלישית (אני מחייכת בסיפוק בגלל שצדקתי).

אני אומרת לו את שמי ואומרת שאני משנה ראשונה.

הוא איחל לי בהצלחה במהלך השנה ושאל אם הוא יכול לבקר אותי אחרי הלימודים.

עניתי שכן.

משם כל אחד מאיתנו הלך לכיוון אחר מכיוון שהשיעורים שלנו עמדו התחיל. כמובן שאיחרנו.

הפרק הקודם		הפרק הבא