אני, לונה

היי! תודה לכל מי שהגיב לפרק הקודם, אתם לא מבינים איזה כיף זה לקרוא את זה! :)

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

לונה הביטה בהתרגשות בעמוד. כשהיא תעבור דרכו- זו תהיה התחלה של דרך חדשה.

אולי מאושרת, אולי לא, אבל מה שלא יהיה- עכשיו הכל יהיה אחרת.

היא החלה ללכת לעבר המחסום ועברה דרכו בקלילות. רציף תשע ושלושה רבעים היה מלא רעש והמולה.

-"לכל הרוחות, קולין, תפסיק כבר לצלם!"

-"אבל אמא-"

-"זה לא הזמן. רוץ לרכבת לפני שתפספס אותה."

-"אבל יש עוד עשרים דקות!"

-"אף פעם אי אפשר לדעת אם יקדימו או לא..!"

-"אוף, אמא!"

לונה התקדמה לאיטה אל הרכבת, שכבר התחילה להתמלא. אביה עזב אותה לפני שנכנסה לרציף, והיא הייתה לבדה.

היא חיפשה במבטה את ג'יני, אבל לא ראתה אותה.

 "כנראה היא עוד לא הגיעה.." אמרה לעצמה.

לונה עלתה לרכבת והתיישבה בתא פנוי.

היא הביטה אל הרציף והאזינה לשיחות העוברים והשבים.

-"אוף, את כזאת מעצבנת! נמאס לי ממך! את כל הזמן אומרת לי מה לעשות!"

-"לוסי.."

-"לא! לא רוצה! אני לא צריכה להקשיב לך כל הזמן! את לא אמא!"

-"אבל אני אחותך הגדולה, ולכן את צריכה להקשיב לי!"

לונה חייכה ואיתרה את מקור הצעקות. היא ראתה ילדה נמוכה שנראתה בערך בגילה ולידה נערה בערך בת שש עשרה.

לשתיהן היה שיער חום ארוך ומתולתל ועיניים בצבע כחול עמוק.

-"טוב, נמאס לי ממך! אני הולכת!"

הילדה הצעירה פנתה בסערה והתקדמה בזעם לכיוון הרכבת.

לונה הביטה בה מתקרבת עד שהילדה נעלמה בתוך הרכבת. היא הפנתה את מבטה לעבר קבוצה של נערים שדיברו בקול רם כשלפתע נפתחה דלת התא.

-"אפשר לשבת כאן?" 

הילדה הנמוכה המתולתלת ששמה הוא כנראה לוסי עמדה בפתח התא ועיניה הכחולות ירו ברקים.

-"בטח, אני לבד פה."

-"יופי."

הילדה התיישבה מולה.

-"אני לוסי ורדן. איך קוראים לך?"

-"אני לונה לאבגוד." ענתה לונה בחיוך. "מה שלומך?"

-"אוף, אחותי כזאת נודניקית! היא הרסה לי את כל המצב רוח!" התפרצה לוסי.

-"כן, ראיתי אתכן מתווכחות. מה קרה?"

-"היא חושבת שאני 'לא מספיק אחראית כדי להשגיח על החתול שלי'. ברור שאני מספיק אחראית!"

-"יש לך חתול?" שאלה לונה בהפתעה, "איפה הוא?"

-"אממ.." לוסי הסמיקה והביטה סביבה. "הוא היה ממש פה, לידי.."

פתאום הדלת נפתחה שוב, ואחותה הגדולה של לוסי עמדה שם עם חתול מנומר בידיים ומבט צדקני.

-"מה אמרתי לך?" שאלה בטון מתנשא.

לוסי חטפה את החתול והתעלמה במכוון מדברי אחותה.

-"אה, פינטי, בדיוק התחלתי לחפש אותך." היא הרימה אל אחותה מבט מתריס.

-"היו שם מלא אנשים, והוא נורא קטן. זה לא באשמתי."

-"ברור, זה אף פעם לא באשמתך.."

-"טוב, בסדר.. אז פעם אחת איבדתי אותו. זה לא אומר כלום."

-"לוסי, אין לי זמן לרדוף אחרי החתול שלך. תשמרי עליו טוב יותר." היא הסתובבה והלכה.

"רואה? מה אמרתי לך? פעם אחת אני מאבדת אותו והיא עושה מזה סיפור.." אמרה לוסי בעצבים.

לונה חייכה חיוך קטן. "לא נורא, את הולכת להיות עכשיו שנה שלמה רחוקה ממנה. שכבה אחרת, שיעורים אחרים.. את פשוט צריכה להתעלם. לי זה תמיד עבד כשהציקו לי.."

-"אוי, הציקו לך? מסכנה.. למה?"

-"כי אני שונה מאחרים. אני חושבת אחרת. ואני מאוד כנה. משום מה אנשים מעדיפים שישקרו להם.."

לוסי צחקקה. "זה בהחלט נכון. אבל מי רוצה לשמוע שהיא שמנה למשל?"

-"מה היא מעדיפה, שישקרו לה?"

עכשיו לוסי צחקה ממש. "כן, אני חושבת שכן.."

-"אוקיי..."

דלת התא נפתחה בפעם השלישית, והפעם ג'יני עמדה בפתח.

-"או, לונה! איזה כיף לראות אותך! אני יכולה לשבת פה?"

-"כן, למה לא?"

ג'יני התיישבה והעיפה מבט מודאג בחלון.

"אח שלי עוד לא הגיע, והוא היה כבר צריך להיות פה מזמן..."

היא הפנתה את מבטה אל לוסי. "היי, אני ג'יני וויזלי. מי את?"

-"אני לוסי ורדן."

-"נחמד להכיר.."

לפתע נשמעה צפירת הקטר והקפיצה את שלושתן.

-"אוי, אבל הארי ורון עוד לא פה, איך הם יגיעו להוגוורטס? ומה אם הם לא יוכלו להגיע ואז הם יפספסו את כל השנה? ומה אם-"

-"אל תדאגי. אני בטוחה שהם ימצאו דרך להגיע. אני בטוחה שזאת לא הפעם הראשונה שתלמיד מפספס את הרכבת..." אמרה לונה.

-"טוב.." ג'יני שקעה לאחור בכיסאה.

הרכבת התחילה להתקדם לאיטה. צעקות נשמעו מכל עבר.

-"ביי אמא!"

-"כן, יש לי מספיק גרביים-"

-"אני לא רוצה ללכת! אמא!"

הרכבת האיצה והרציף נעלם מעיני התלמידים.

 -"אז בת כמה אחותך?" שאלה לונה את לוסי.

-"מה, יש לך אחות?" שאלה ג'יני בקנאה. "לי יש שש אחים ואפילו לא אחות אחת.."

-"וואו, שש אחים?" שאלה לונה בתדהמה. "אני בת יחידה..."

-"כיף לך!" אמרו ג'יני ולוסי במקהלה.

שלושתן פרצו בצחוק.

-"אחותי בת חמש עשרה. והיא מדריכה. והיא גאוותנית ושתלטנית ומעצבנת."

-"באיזה בית היא?" שאלה ג'יני בהתעניינות.

-"גריפינדור, הלוואי שאני לא אהיה שם.. רק כדי להתרחק ממנה.."

-"אני דווקא רוצה להיות בגריפינדור" אמרה ג'יני.

-"ואני ברייבנקלו," ענתה לוסי.

-"גם אני!" אמרה לונה.

הן שקעו בשיחה על הבתים ועל האפשרויות הגלומות בכל אחד מהם.

באיזשהו שלב לונה שלפה משחק טאקי מתפוצץ מתיקה. התברר שג'יני טובה מאוד במשחק הזה.

הנסיעה עברה על שלושתן בנעימים.

הרכבת הגיעה להוגוורטס לקראת הערב. איש ענק המתין להם על הרציף וכינס את תלמידי השנה הראשונה.

"אתם שמה, בואו אחרי!" הם התחילו ללכת לכיוונו של אגם גדול ושחור.

 -"אח שלי אמר לי שאנחנו מגיעים בסירות!" אמרה ג'יני בהתרגשות.

-"באמת?" 

-יו, איזה כיף!"

הם הגיעו לשפת האגם. ואכן, חיכו שם כעשרים סירות.

"טוב, אתם תיכנסו שמה ארבע בסירה, טוב?"

הן נכנסו לסירה יחד עם ילד מנומש ורזה.

"מוכנים? אז היכון, אכן, שוט!"

הסירות התחילו להפליג לכיוונה של טירת הוגוורטס.

הפרק הקודם		הפרק הבא