אמי טפאלי ומעגל אוכלי המוות

פרק 2

המיון

“That unfulfillable emotion that never settles down somewhere-

Just decide to ignore it, then overtake it.

Aim for the loophole in this shy, trembling society,

“for the place we keep struggling towards. I want new world.

[The Rage Beat - Kotani Kinya]

הוא לחץ את ידה בזהירות, כמעט בהיסוס, נבוך. "הי," הוא מלמל, וניער קלות את ראשו, גורם לשיערו ליפול על פניו ולכסות את הצלקת לגמרי. אמי הרגישה מעט לא בנוח, יודעת שהוא עשה את זה רק בגלל מבטה שהמשיך לנדוד לשם, למרות שניסתה שלא להניח לו לעשות זאת.

הנער הג'ינג'י נדמה להתעורר לפתע כאשר הארי פוטר משך חזרה את ידו מאחיזתה. מבטו פנה אליה בהתלהבות-מה, להבה כתמתמה בוערת בעיניו ומשווה לשיערו עוד יותר מראה של אש.

"מאיפה את? את נראית בגילנו אבל מעולם לא ראיתי אותך בהוגוורטס," הוא אמר, קולו מלא נחישות להסתיר את המבוכה שחש בעצם דיבורו. התוצאה הייתה די משעשעת.

"אני לא מכאן," היא ענתה לו בקצרה, בעיקר מתוך נימוס; לא היה שום צורך לדבר עכשיו. היא רק רצתה לנסות להכיר את פוטר יותר, להתיידד איתו. "אז..." היא התחילה, פונה לעבר הארי. "כולכם מהוגוורטס?"

נראה היה שהוא שם לב שהיא פונה בעיקר אליו, מה שגרם לו להיות זה שעונה; היה די ברור שהוא לא אהב את התפקיד הזה. "כן..."

"וכולנו מגריפינדור!" שוב, הג'ינג'י מתפרץ. מהמעט שהכירה אותו, אם אפשרי בכלל לקרוא לפגישה כה קצרה 'הכירות', אמי כבר הבינה שהיא שונאת אותו. למה פוטר, שבן רגע הפך לנסיך חלומותיה, מסתובב עם יצור מעצבן כל כך? היא רצתה לחנוק את עצמה על המחשבה הזו; קלוד מחכה לה. אמנם ביבשת אמריקה הרחוקה, אבל כשמדובר בקסם הכל במרחק של לחש זה או אחר. אבל מצד שני, אין שום רע בלהתקרב אל גדול הקוסמים של ימינו, לא? היא הרי לא באמת מתכוונת להיות איתו.

"רון, לא נראה לי שהיא כל כך יודעת מה זה גריפינדור..." הנערה דיברה הפעם, קוטעת את מחשבותיה של אמי, מניחה את ידה על כתפו של הג'ינג'י; לאמי המחווה נתנה תחושה חזקה למדי של ריסון, כאילו שהיא ניסתה לגרום לו להבין שמדי פעם גם לשתוק זה טוב. זה שעשע אותה, ורק בקושי היא הצליחה להסתיר את הגיחוך. מה שהיה יותר משעשע זו הבהירות שבה ניתן היה לראות שהיא מאוהבת בו. הוא, ככל הנראה, לא שם לב לכך.

"אבל איך אפשר שלא לדעת?" הוא שאל, מסתכל על הנערה, המבט בעיניו ממוסך בשאלה האופיינית, הכמיהה אליה מוסתרת כמעט במיומנות על ידה.

"לא כולם מכירים את הוגוורטס טוב כמוך, מר וויזלי," הציניות שבקולה כמעט והעלתה גיחוך על שפתיה של אמי, בחוסר המיומנות שלה, והשקיפות שבדבריה. "ולפי המבטא היא בכלל לא מכאן, נכון?" במילתה האחרונה היא פנתה להביט באמי, כמבקשת אישור לדבריה.

"כן, אני לא מכאן..." היא ענתה את המובן מאיליו, מגניבה מבט קצר לעבר פוטר, בודקת את תגובתו ומתאכזבת לגלות שהבעתו לא השתנתה ולו במעט. "אבל אני יודעת מה זה גריפינדור, כמובן. אני אהיה שנה הבאה בהוגוורטס." חיוך גאה, רחב, התפשט על שפתיה באומרה את המשפט האחרון. להפתעתה, האמירה הזו לא עוררה את התגובה לה ציפתה.

"את לא נראית בת אחת עשרה..." סוף סוף, פוטר העיר משהו ביוזמתו; אך אמי לא ידעה אם לקחת את המשפט המסוים הזה כסימן טוב או רע. היא החליטה שלא לסווג אותו ולמחוק אותו ממוחה מיד לאחר שתענה לו, אלא אם בהמשך הוא יתברר כטוב.

"נכון, אני לא."

"אז את באת מארצות הברית, עד לבריטניה, כדי לעשות שוב חמש או שש שנות לימוד, בבית ספר שהוא לא בהכרח טוב משלך?"

"לעשות מחדש?.." לקח לה זמן מה להבין את כוונתו. "לא, לא, לא!" היא חייכה, ספק במבוכה ספק בשעשוע. "אני לא נכנסת מהשנה הראשונה. מהשישית."

שקט שרר בין הארבעה לאחר שאמרה את זה, ואז הנערה – הרמיוני, זה היה? שם מוזר – שברה אותו. "אבל... זה בלתי אפשרי."

"אה..."

"זה לא קרה מעולם." הרמיוני (כן, זה השם.) שילבה את ידיה במחשבה.

הילד הג'ינג'י הסתכל עליה, גלגל את עיניו ואז חזר אל אמי. "אם היא אומרת דבר כזה, כדאי שתאמיני לה. היא קראה את כל הוגוורטס: תולדות לפני שהתחלנו את השנה הראשונה שלנו..." צל של גיחוך עלה על שפתיו.

"זה ספר מאוד מעניין, אתה יודע..." ענתה הנערה בהתגוננות, מסמיקה קלות. כמה אידיוט כבר אפשר להיות? חשבה אמי, רואה פעם נוספת עד כמה הרמיוני מאוהבת בילד הג'ינג'י, ובאיזו שיטתיות הוא לא מבחין בכך. המחזה היה די משעשע, למען האמת.

"במה שיחדת את דמבלדור כדי שייתן לך לבוא?" שוב הג'ינג'י, מגחך כמו אידיוט. הוא בהחלט התחנן שהיא תטיל עליו כישוף כלשהו, או לפחות תיתן לו בוקס, אך נוכחותו של פוטר ריסנה אותה, כמו נתן לה טפיחה מנטאלית על הכתף כדי להרגיע אותה.

אמי החליטה להתעלם מההערה האחרונה שלו, וחזרה אל הארי, אם כי בצורה כזאת שניתן היה גם להניח שהיא מדברת אל כולם. נראה היה שהתנהגותה . "בכל מקרה, זה לא משנה מה היה בעבר. מה שמשנה זה העובדה שהם כן קיבלו אותי, לא? אין טעם לתהות על זה."

"אה... יכול להיות שאת צודקת..."

"הארי! רון! הרמיוני! הנה אתם!" קריאתה של נערה ג'ינג'ית שבאה בריצה ועצרה בדיוק לידם, מתנשפת, קטעה את דבריו של הנער הג'ינג'י. הם נראו דומים להפליא – חוץ מהעובדה שהיא בהחלט נראתה יותר טוב ממנו.

"היי ג'ין." הוא אמר, מסתכל אליה ומחייך קלות, טופח על ראשה.

"אמרתי לך לא לעשות לי את זה יותר. אה, אני מפריעה?" היא שאלה, מבטה נוחת לפתע על אמי.

"הממ? לא, בכלל לא. בכל מקרה אני צריכה ללכת עכשיו." אמי חייכה אליה. היא תהתה אם היא רוצה לתת לה בוקס ישר לאף על כך שקטעה את שיחתה עם הארי פוטר, או להגיד לה תודה על כך – היא לא הייתה בטוחה אם השיחה התנהלה בכיוון הנכון עכשיו. ככל הנראה היא לא.

"אה, נהדר. רון, אמא ואבא קוראים לך. משהו שקשור לפיג. הם אומרים שהוא נתקע ממש חזק בחלון..." היא התאמצה שלא לצחוק כשאמרה את זה, ואמי תהתה מה לכל הרוחות יש לחזירים לעשות עם חלונות – או עם החבר של החבר העתידי שלה.

"נדבר כבר בהוגוורטס?" אמרה אמי, מנסה להישמע מנומסת ככל האפשר. לרוע המזל, הארי והנערה שקראה את כל הוגוורטס: תולדות לפני שהיא התחילה את שנתה הראשונה שם בדיוק התחילו בהתקפת צחוק, בזמן שהג'ינג'י העביר את ידו בשיערו במן תנועה של חוסר אונים, ולכן היא חוותה התעלמות מוחלטת. מגיעה למסקנה שאין טעם להישאר שם עוד (במיוחד אחרי שאמרה שעליה ללכת, מה שכמובן לא היה נכון. אמנם כן, אימה תצעק עליה כשהיא תחזור בטענה שהיה לה אסור לצאת לבד, אבל לא באמת היה לה איכפת. והיא תצעק עליה בכל מקרה, אז זה לא באמת משנה, אם היא תחזור כמה דקות מאוחר יותר או מוקדם יותר), אמי פשוט התעלמה מהם, והלכה משם, הצחוקים מלווים אותה עד שנכנסה בדלת הפונדק – שלא היה כלל רחוק מאיפה שפגשה בבעלה לעתיד.

"איפה היית?!" קידמה אותה צעקתה שלאימה ברגע שנכנסה לחדר.

"טיילתי." ענתה אמי בקור, מתיישבת על הספה בשעמום.

"טיילת." חזרה אימה על דבריה, בטון שהבהיר כמה טיפשה היא חושבת שהיא. "ביום של המבחן שלך, שיכול להרוס לנו את הכל או לגרום לזה שהכל יצליח, ואת נעלמת וחוזרת עשר דקות לפני שהוא אמור להתחיל!"

"עשר דקות?..." אמי שכחה מהמבחן לחלוטין, דעתה הוסחה על ידי הסמטה המוזרה ההיא

הפרק הקודם