השמש שוקעת

ריינה

ריינה צפתה בתסכול באדריכל הרומאי ובאדריכלית היווניה מתווכחים ביניהם.

הדבר המביך ביותר היה שהיא מכירה אישית את האדריכלית.

"את פשוט לא יכולה להכניס את כול הרעיונות הגראיקוסים שלך לתוך העיר. זה לא מתקבל על הדעת!" אמר הרומאי.

האדריכל היה חייל לשעבר. הוא פרש לפני שנים רבות כדי ללמוד באוניברסיטה ארכיטקטורה.

הוא היה בן של איזו אלת אדריכלות זוטרה שהשם שלה היה כול כך ארוך עד שריינה לא זכרה אותו. אבל זה כנראה היה צפוי שיבחר במקצועו לתכנן בניינים.

העניין נראה מעט מגוחך. גבר בן 30 ומשהו מתווכח עם הנערה בת ה-17 שעבדה איתו.

לפי ההיכרות האישית, אנבת' תנצח בדיון הזה.

"העיצוב שלי ממש לא יווני! אדריכלות יוונית מורכבת בעיקר מצורות אורתוגונליות, גגות משולשים וקורות אופקיים, ויש לה חומרי בנייה שונים לגמרי. הסרטוט שלי מורכב סגנון רומאי-ביזנטי. זה פשוט שכלול של הארכיקטורה הרומאית, אתה יודע. המבנים של התקופה הביזנטית היו הרבה יותר רחבים ומוארים. הם נותנים יותר תחושה רוחנית.

נכון, ריינה?" הפנייה הפתאומית של אנבת' הפתיעה אותה, כי היא עדיין ניסתה להבין מה זה צורות אורתוגונליות.

כול הבנאים, אחראי המשמרת, הממנים ושני האדריכלים מיקדו את תשומת ליבם עכשיו בה.

"טוב... מה אתה חושב פרנק?" היא שאלה את עמיתה לעבודה שהחזיק לוח כתיבה ועיפרון.

אבל פרנק רק בהה בעיניים מזוגגות באנבת'.

"מה זה צורות אורתוגונליות? והתקופה הביזנטית?" הוא שאל.

תודה לאלים, היא אמרה בליבה.

אנבת' פתחה את פיה להתחיל להסביר, אבל האדריכל קטע אותה.

"זה לא משנה איזה תקופה זאת, אנחנו בונים מקדשים לאלים רומים, אז צריך להשתמש רק באדריכלות רומית." הוא אמר כאילו זה סוף העניין.

רק שהוא לא פגש אף בת אתנה לפני כן.

הוויכוח המשיך, וכול הנוכחים פעם נוספת העבירו את מבטם כמו במשחק פינג-פונג מהחצוי לחצויה.

"נראה לי שאני לוקחת הפסקה של חמש דקות," לחשה ריינה לפרנק תוך כדי שפשוף רקותיה.

"תרשום לי מה פספסתי."

הוא הביט בה בבלבול. "רגע, הייתי אמור לכתוב מה הם אומרים?"

"אז מה עשית עם הלוח כתיבה כול הזמן? ראיתי שכתבת משהו."

"אה, האמת שפשוט שיחקתי איקס-עיגול עם עצמי."

הוא הראה לה את הדפים שהיו מלאים שרבוטים חסרי משמעות.

היא הביטה על שני האדריכלים המתנצחים.

למי יש כוח באמת?

"במילא מה שהם אומרים זה ג'יבריש. אני אחזור עוד מעט." אמרה לו והוא הנהן.

היא חצתה את ההמון שפינה לה דרך ישר וניסתה לא למשוך תשומת לב רבה מידי כשעזבה את גבעת המקדשים.

היא הביטה לכיוון מקדש בלונה כשעברה לידו. כול לילה מאז סיום המלחמה היא התפללה לאלה שתשמור על היילה, שלא תהפוך גם היא למאניה כמו אביהם.

ריינה לא ציפתה שאימה תענה, אבל קיוותה שהיא מקשיבה.

לא יכול להיות שתאבד גם את אחותה. זה פשוט לא הוגן. אפילו אלות הגורל לא מרושעות כול כך שיגזלו ממנה את המשפחה האחרונה שלה.

היא עלתה על גשר הטיבר ובחנה את הסביבה.

זה הרגיש לה קצת מוזר איך כולם חזרו לשגרה שלהם כול כך מהר אחרי המלחמה.

קולות וצעקות צחוק עלו מכיוון המחנה, מבשרות שלא משעמם לאף אחד באימונים.

זה הזכיר לה משהו.

'עכשיו רק חסר שאפולו יופיע משום מקום וזה יהיה דה-ז'ה-וו רציני.'

"ביקשת, אז באתי."

הפעם הפגיון כן היה עליה, לרוע מזלו.

כאינסטינקט, היא שלפה והצמידה אותו לצוואר האל, מהירה יותר מהמחשבה של עצמה.

"קבלת פנים יפה," הוא לא התרגש מהסכין שעמד שכמעט שיסף לו את הגרון וגיחך.

"מצטערת, אבל אתה לא יכול להופיע ככה מתי שאתה רוצה. בסוף אני אדקור אותך בטעות." היא החזירה את הפדיון לחגורתה.

הוא לבש מכנסי מעצבים, חולצת כפתורים לבנה, משקפי שמש שחורים וכפכפי אצבע.

השיער הבלונדיני שלו היה פרוע, באופן ממש לא רומאי.

"זאת התגלמות היוונית שלך, נכון?" היא שאלה.

הוא הנהן. "כול ההתגלמויות שלי בצרות, אבל ביוונית אני לפחות יכול להיות עליז."

ריינה ניסתה להבין מה המשפט הזה אמור להביע.

ולמה הוא נמצא כאן, כי אלים לא מנהלים שיחת חולין סתם כך, הם רוצים ממך משהו. חוץ מונוס, שמהשיחות חולין שלה עדיף מאוד להתחמק.

"אז... מקדשים חדשים?"

היא הביטה על השעון שלה. "תקשיב, יש לי עוד 4 דקות עד שאני צריכה לחזור. מבלי להיות חצופה, אני מציעה שתגיע לעניין."

הוא הרים את ידיו לצידי ראשו. "בסדר, בסדר.

כרצונך. זוכרת את מה שייעצת לי לעשות לגבי זה שזאוס רוצה להעניש אותי?"

"יופיטר," אמרה אוטומטית.

"מה שעושה לך נעים בגב. לגבי יופיטר. יש כמה אלים שיהיה קשה לשכנע אותם לעזור לי. האדס וארס, למעשה."

"פלוטו ומא-"

הוא נופף בידו. "כן, אני יודע את השמות הלטינים שלהם."

ריינה עשתה לו פרצוף. זה מספיק קשה כשמתקנים אותה במחנה החצויים, היא לא עומדת לחוות את זה במחנה יופיטר.

אבל איך בדיוק אומרים לאל בנימוס ובכבוד לסתום את הפה אם הוא רוצה את העזרה שלה?

יוונים... גלגלה את עיניה.

"מה את חושבת?"

"טוב..." היא פגשה את אל המלחמה. הוא הורה לשלוח חצויים למסע חיפושים בחודש יוני. היא הצליחה להבין את האישיות שלו דרך המעשה הבודד הזה.

"מארס הוא אולי אל המלחמה, אבל הוא לא רוצה מלחמה מתמדת. הרגע הסתיים המאבק נגד גאיה, הוא לא רוצה שיתחיל עוד מלחמה."

אפולו הביט בה בהרמת גבה. "את מחזיקה מהאלים ישויות ממש מכובדות ובוגרות, נכון? תאמיני לי, אחרי כמה עידנים שצריך לסבול אותם, אתה קולט שנתנו לחבורה של משוגעים לשלוט על העולם."

היא הביטה על השמיים, לראות אם ברק יבזיק ויחשמל אותה. היא הרגישה כופרת שהיא מזדהה עם מה שאל השמש אמר כרגע.

"בסדר... אני יודעת שלמארס היה אחד מהאלים שפיצול האישיות שלהם היה יותר עז ומושפע. אני חושבת שמלחמה בין האלים יוכל לגרום לכם אותו הדבר, ואני בטוחה שמארס מפחד שזה יקרה."

היא הביטה על השעון שלה. היא חייבת לחזור.

"ופלוטו?" שאל אפולו.

אבל היא לא יכולה לא לעזור למישהו שצריך את העצה שלה.

"אני יכולה לדבר עם חבר טוב שלי. אני חושבת שהוא היחיד שפלוטו יקשיב לו."

"אני יודע שאת ממהרת, אז תודה על הזמן שלך,"

הוא התחיל לזהור.

היא התחילה להסב את המבט ואז אמרה, "לא, רגע."

אפולו הפסיק את המטרופוזה והביט בה בבלבול.

"גם לי יש שאלה."

הוא עדיין נראה מבולבל. "בסדר, איזו שאלה?"

ריינה הסתובבה והביטה כמה שניות בראש המקדש של אימה שבצבץ מאחורי המקדשים של יופיטר ומארס.

"היפוטטית... אם לאל יש ילד, והילד שלו מתפלל אליו כול כך הרבה עד שלא יכול להיות שהאל הזה לא שם לב, למה הוא מתעלם מהילד שלו?"

אפולו הסתכל גם הוא לכיוון שהיא הסתכלה קודם לכן.

"אני לא יודע."

"לא יודע? אבל אתה בעצמך אל. אתה בעצמך מתעלם מהילדים שלך," היא קיוותה שהקול שלה לא חלש כמו שהרגישה.

"אבל אני לא יודע למה אני צריך לעשות את זה."

"פשוט תשכח מזה. בהצלחה עם אבא שלך." ריינה אמרה והתחילה לרוץ לעבר גבעת המקדשים, כובשת בליבה אכזבה נוספת.

הפרק הקודם		הפרק הבא