תאומים לא זהים

 “הרמיוני" אמא קוראת לי.

בטח היא צריכה איזה כלי לפציינט הבא שלה. מי יודע?

אני סוגרת את ספר המתמטיקה מצויינות ומדלגת למטה במדרגות כשברק מאיר את הבית בלבן.

לאחר כמה שניות נשמע רעם מרוחק וחלוש. מזג האוויר בימים הארורונים השתגע. חבל, כי תכננו לנסוע הקיץ הזה לחופשה במלון מול הים. כשאני מגיעה למטה אמא מתבוננת בחשבונית מהדואר ומושיטה לי כבדרך אגב מעטה. “אין לה כתובת מוען.” אמא אומרת תוך כדי קריאת החשבונית וכשסוף סוף היא מרימה עיניה היא מתבוננת בעיניי ומניחה יד על כתפי. “אני רוצה שתראי מה זה, ואם זה מסריח או שזה לא משהו טוב רוצי לקליניקה לספר לי. טוב מתוקה?” היא מסובבת את אגודלה כמנסה לחמם אותי רק בעזרת אגודל ורוכנת כך שהעיניים שלנו בגובה שווה. “מתוקה שלי, אני רוצה שתהיי כנה איתי. טוב? עכשיו אני הולכת לקליניקה שלי כי מר לייברון תיכף מגיע והוא דחה את הטיפול שלו כבר שבועיים.” היא מביטה אל הקליניקה שבקצה הרחוב הארוך והגשום. “טוב, אני מניחה שאצא עכשיו. יש רביולי ושמנת במקרר. טוב יפה שלי? אם תצטרכי אותי, את יודעת איפה אני.” היא סובבה את שני האצבעות המורות שלה במחווה תאטרלית והצביעה מחוץ לחלון. היא תופסת את המעיל והמטריה שלה שעומדים על המתלה מול הדלת, שמה את המעיל, פותחת את הדלת ויוצאת החוצה.

כשהיא בחוץ והיא עומדת מתחת לטרסה שמגוננת עליה מפני הגשם העז היא מסתובבת ומניחה נשיקה חפוזה על לחיי. “אני אוהבת אותך מתוקה. להתראות, אחזור בערב!” אני מהנהנת ואומרת, “ביי...” והיא מסתובבת, פותחת את המטריה ויוצאת לרחוב.

אני עומדת ליד החלון ומתבוננת בה חוצה את כל רחוב הארוך עד שהיא מגיע לקליניקה, מתעסקת עם המפתחות כמה שניות, ופותחת את הדלת.

כשאני רואה את האור בקליניקה נדלק, אני עוזבת את החלון, ורצה לחלון במטבח שנפתח מעוצמת הרוח.

אני מנסה לסגור אותו, ואז אני רואה שנפתח החלון גם בסלון. אני רצה ככה מחלון לחלון בבית, ושוכחת כבר מהמכתב.

כל הבית קפוא, הוא מבולגן, ולפתע גם כל הברזים נפתחים.

שעות אני במרדף אחרי החלונות שנפתחים שוב, נועלת אותם עם חבלים, עם מנעולים, ולא עוזר.

כל המסמכים עפים כמו בטורנדו, ופתאום יש גם ברק שמפלח הכל, רעם מיד אחריו, וקליק אני עומדת בחושך, מים מבחוץ ומבפנים מגיעים לי עד הברכיים.

אני מתחילה להתייפח. איך זה קרה?

כמו החפצים חיכו ששאלתי, הברזים נכבו, והאור חזר.

אומנם עדיין עמדתי בבלאגן בלתי נשלט, ועדיין החלונות היו פתוחים, אבל ישנו שיפור במצב... 

מה אני עושה עכשיו?

אה, נכון, אני חייבת ללכת לספר לאמא.

ברגע שאני פותחת את הדלת, שבאופן פלא לא דלפו ממנה מים עד עכשיו, אני צורחת.

עומד שם אדם עם מקל ארוך ביד. יותר נכון אישה.

היא מתבוננת עליי.

"את בסדר הרמיוני?"

איך היא יודעת את השם שלי?

"א-איך את יודעת את השם שלייייייי?"

אני מתייפחת.

"א- א- איפה אמא שלי?"

היא מתבוננת עליי במבט מוזר, ונכנסת לבית בלי הזמנה.

"מתוקה, אמא שלך בסדר גמור. אבל בואאי נשליט פה קצת סדר."

היא הניפה את השרביט ברצף של שבעה סיבובים ושתי תפיחות, מילמלה "לקארו פרסינקטו", וכל הבאלגן התנקה.

המים כאילו חזרו בהילוך הפוך אל הכיור, הדפים חזרו יבשים למדפים, והמכתב שנשכח קפץ לידה המושטת של האישה המסתורית.

"הנה, אני רואה שלא הייתה לך הזדמנות לקרוא. קראי ונדבר."

שאלה: 

מאיזו נקודת מבט אתם רוצים שאפסר בפעם הבאה?

הורים?

יומנים?

גמדוני בית?

עוברי אורח?

אפשר אפילו...

רהיט קסום!

מה שיהיה עם הכי הרבה קולות, או יהיה הכי מעניין, אבחר.

3 תגובות= פרק

הפרק הקודם		הפרק הבא