בחירות

יצא קצר, תהנו

השעון מנגן את המנגינה הרגילה שלו, ואני לא ממהרת לקום. אני מתענגת על שלוש השניות הראשונות הללו, שבהן אני לא זוכרת דבר. לא שם, לא משפחה. שום דבר. ריק. שלוש שניות שבהן אני אף אחת וכל את במקביל. ובמהירות שהן באות- הן הולכות. כל הכיעור בעולם הזה נפרש לפני כמו מפה, אבל גם יופיו.

את השעון כבר כיביתי, אי אפשר להתרכז כשהשיר ההוא מתנגן. כל שריר בגופי פוקד עלי פקודה אחת- לישון. למה לקום? האם יש למה? הרי רק לפני רגע הייתי אף אחת, ונהניתי מזה כמו שאפשר ליהנות רק בשלוש השניות המיוחדות האלו. האם לא כדאי כבר לוותר? לתת לגוף לצנוח מטה ולהפסיק להילחם בעיני שמסרבות להישאר פקוחות? אבל מתחת לעייפות הזאת אני יכולה להרגיש בלבי הולם בכוח. נדמה שהוא נלחם לצידו של השעון נגד שער גופי. יש למה להתעורר. יש לי את האנשים שאוהבים אותי, ואת האנשים שאותם אני אוהבת. והאם באמת לא יכול להיות שמחר אני יתעורר וישר אקום? האם זה לא יתכן שהצורך לראות, לאהוב, לשמוע, לחוש, מה שעד היום התייחסתי אליו כמובן מאליו, יגבור על הצורך הילדותי להיכנע?

אז אני יכולה להיות לילי אוונס, ואני יכולה להיות גם כל אחד אחר. אבל כשאפתח את עיני מחר- נראה שאשמע את צלצול השעון בצורה שונה.

הוא מצא את רמוס בדרך לשיעור שיקויים. "היי ירחוני". אמר. "על מה דיברתם?"

"היא שמעה שני מורים מדברים על היותי אדם זאב." אמר רמוס בקלילות.

בטנה של גיימס עשתה סלטה. "מה? היא יודעת?"

"נראה לך? אידיוט."

גיימס ניסה להרביץ לו ורמוס התחמק. "אויש באמת. דווקא חבל." ענה לו.

"מה נראה לך", ענה לו רמוס, " שגם לילי תהפוך לאנימאגוסית לשוטט איתנו בלילות?"

"לילי." צחק גיימס. "לשוטט בלילות. ממש."

"למה", גיחך רמוס, "היא יכולה להיות, אה.."

"ינשוף?"

"זברה?"

"איילה". סיכם גיימס, ושניהם פרצו בצחוק.

*     *     * 

עד אתמול גיימס לא הרגיש מאמץ גדול מדי בשיעורים. לפחות עד עכשיו. הוא נמלא בושה שכבר ביום הרביעי לבית ספר הוא נכשל ככה. כבר בשיעור התגוננות מפני כוחות האופל גיימס הרגיש עלוב ליד ספר המגננות הגדול של ניקולוס, כשהצליח לבצע בקושי לחש מגננה קטן אחד נגד מגוון הקללות המשונות שמצא שם סיריוס. אפילו בשינוי צורה, השיעור החביב עליו, היה קשה לו להתמצא בין כל ההוראות שנתנה לו מקגונגל. אבל הכי נורא היה בשיקויים, כשהשיקוי שלו התפוצץ ונתן לפניו צורת משולש. היה קשה לעמוד בצחוקם של הסליתרנים ובמבט המלגלג שלה בלי לעשות כלום, אבל לא היה חכם במיוחד לחולל ריב מתחת לאפו של סלהגורן.

אבל רק בארוחת הערב קרה משהו מוזר באמת. בהתחלה הוא לא שם לב לילד הקטן שקיפץ לעברם, אבל אחרי שהפיל את ערמת הפנקייקים שלו על הקורנפלקס של סיריוס הוא לא יכל להתעלם. אף אחד לא נוגע בפנקייקים של גיימס. "היי! ילד! אתה כרגע ריסקת את האוכל שלי! נסה אתה לאכול פנקייק עם חלב!"

ברוב חוצפתו הילד לקח 3 פנקייקים והכניס אותם לפה. "יאמי", אמר בפה מלא אוכל. גיימס וסיריוס החליפו מבטים. או שהילד הזה ממש טיפש, או שהוא ממש אמיץ, או שהוא תלמיד שנה ראשונה. אולי שלושתם ביחד.

"אתה הרגע חיסלת לי את הקורנפלקס, ציפלון" ילל סיריוס.

אז כנראה שהנער בכל זאת טיפש, כי הוא אמר; "היי החבר של גיימס פוטר!"

סיריוס פער את פיו, וסגר אותו שוב. "החבר של.. אוקי, גמד. שם?"

"מרכוס קייג'."

"שנה?"

"ראשונה!"

"ואתה פה כי...?"

"החברים שלי אמרו לי כמה ש- ש- שגיימס מאוהבבבב בלילי!" הוא נשך את שפתיו ואז לא הצליח להתאפק ושחרר צווחה שכנראה הייתה אמורה להיות צחוק, ולא צליל שגרם לכמה ריבנקלויים מודאגים להסתובב בהרמות גבה. לאחר שנרגע, עשה עוד טעות, ובמקום להסתובב ולרוץ רחוק הוא המשיך לדבר איתם. "תגיד, אז זה נכון ש-" הוא לחש משהו לסיריוס ושניהם התפוצצו מצחוק.

"נכון!" קרא סיריוס. "הם שניהם הלכו עם זה שבוע בלי לשים לב!" גיימס תקע בסיריוס מבט פרופסור מקגונגל. לצערו, גיימס ידע על מה הוא מדבר. בשנתם החמישית, כמה ילדים (בוודאי סליתרנים) תלו עליו ועל לילי בלי שידעו חצי לב שבור על הגב, ובכל פעם כשהתקרבו אחד לשני התחילה מנגינה שעדיין רודפת אותו בלילות.

גיימס הזעיף פנים. "יופי. צחקנו, נהנינו, עכשיו אולי תסביר לנו למה אתה כאן?" הילד ניסה לומר משהו, ולא הצליח, ואז עשה את המעשה הכי חכם שלו היום, כשעזב את השולחן בצחוקו המוזר ובתנועות ידיים דרמטיות ונעלם מעבר לפינה, שם בוודאי חיכו לו החברים שלו, מחכים לשמוע אם הוא עדיין בחיים.

"ננסים", רטן גיימס.

"החבר של! מי הוא חושב שהוא?"

"אני דווקא אוהב את זה", אמר גיימס. "אפשר לחיות עם זה. נגיד, מה דעתך על, אהמ, קרניים וחברים? נשמע מוצלח לא?"

"ממש לא". נהם סיריוס. "אני דווקא בעניין של רך כף והשאר."

"אין לך שום חוש לשמות".

*     *     * 

"-ובמסדרון הימני מימין, שוכנת לה תולעת עוד יותר גדולה מהאף של סנייפ".

פיטר ורמוס נכנסו אל חדר המועדון והתקשו לפספס את התקהלות הילדים סביב סיריוס, כשזה מפחיד את הילדים עד מוות בעזרת גיימס, תולעת במשרה חלקית.

"אין שום תולעת", קרא רמוס, והילדים התפזרו, מלאי הקלה.

"היית פשוט חייב להרוס ירחוני?" רטן גיימס, הפסיק את חיקוייו לתולעת והתיישב בכבדות ליד פיטר. הם החלו לשחק טאקי מתפוצץ. פיטר לא כל כך רצה לשחק, בחדר חיכה לו הר שיעורי בית בגודל של היפוגריף, אבל הוא לא יכל לסרב, אחרת היה עובר על ספר החוקים הדמיוני שלו, שבינתיים דווקא מאוד עזר לו להישאר בחבורה.

הם היו ממשיכים לשחק שעות, אם לא היה מופיע הילד הקטן. הם לא שמו לב אליו עד שקפץ על גיימס והפיל אותו על ערמת הקלפים שהחליטה להתפוצץ בדיוק באותו הרגע. מלא פחם, גיימס הסתובב לראות את הגורם לפניו השחורות. "עוד פעם אתה? תגיד? אין לך חברים?"

"יש לי מלאאא חברים! רגע! יש לי יותר חברים מלך! יש לך רק 3 חברים?"

הקונדסאים הסתכלו אחד על השני כשואלים מאיפה הגיע הילד המוזר הזה? סיריוס נאנח. "אוקי, קייג'. אם יש לך כל כך הרבה חברים, אולי תלך אליהם ותשחקו משהו?"

"רעיון מצוין, רך כף. שלום ולא להתראות".

הילד המעצבן, רק נפנף בידיו וקרא בקול. "מה? זה לא הגיוני!"

הקונדסאים החליפו מבטים תמהים. "אהם, היי. קוראים לי רמוס לופין ואני מדריך ראשי, אז אם תצטרך לדבר עם מישהו בנוגע לבעיות שיצוצו-"

"אבל הם אמרו שאם אני אספר מה לילי אמרה הם יקשיבו!" באכזבה רבה, הילד פנה ללכת, אבל איחר את המועד.

"מה היא אמרה?" שאל גיימס ותפס בצווארון הילד, מוודא שמקור המידע לא יברח.

"אני לא זוכר בדיוק", התוודה. "נראה לי שהיא אמרה שאתה רואה טוב".

"אה?"

"או שאולי נראה טוב? אני לא זוכר בדיוק".

לאט לאט החל חיוך לעלות על פניו של גיימס. פיטר לא ראה אותו כל כך שמח מאז הפעם שניצח את סליתרין בהפרש 400 נקודות בשנה שעברה. לפני שהצליחו לעצו אותו , גיימס הספיק לרוץ אל מעבר לחדר המועדון, בלי לשים לב לשיער ג'ינג'י מציץ מהכורסא שמולו. "היא כנראה בכל זאת התכוונה לנראה טוב, כי רואה טוב הוא לא", אמר.

"נאא, שאוונס תגיד שקרניים נראה טוב? בחלומות הלילה".

בבקשה תכתבו תגובות, שאני אדע מה לשפר

הפרק הקודם