בטוחה ומוגנת

רו בחנה את פניה במראה שהגישה לה אחת המאפרות מצוות ההכנה החדש שלה. כל הצוות ישבו מסביבה, פניהם קורנות.
רו פחדה להסתכל במראה. היא פחדה ממה שתראה שם.
"תראי, אחרי שניקינו אותך קצת, את בכלל לא נראת כמו פרא אדם," אמר בעידוד הבן היחיד שעבד בין כל הבנות.
כולם הינהנו בהסכמה וחייכו. רו פקדה על קצות השפתיים שלה להתרומם בנימוס אבל הפנים שלה נשארו נפולות. 
רו הייתה מסוחררת מעודף המילים שעטף את היום האחרון. כנראה בגלל שצוות ההכנה הם אנשים מפונקים מהקפיטול שלא יכולים לעמוד במכסת מילים מסויימת. הם ביזבזו מילים על וויכוחים טפשיים בעניינים חשובים ביותר- הצבע נקרא 'הכלאה בין שזיף עסיסי עונתי לחציל בשל' או 'הכלאה בין שזיף עונתי ועסיסי לחציל בשל'. היא בכלל לא הבינה את ההבדל. רו לא שאלה כלום בקשר למה שקורה בעולם האמיתי אבל הם הציפו אותה במידע. המשחקים נגמרו. פרצה התקוממות במחוז שלה. יש שני מנצחים העונה. קטניס ופיטה ביחד. שניהם ניצלו. זה הייתה פיסת המידע היחידה שגרמה לה רצון להגיב. קטניס. קטניס חיה.
היא הניחה שהיא צריכה לשמוח, אבל היא הצליחה לחשוב רק על זה שעכשיו אף אחד לא יבוא לגונן עליה.
היא העריכה שהם טיפלו בה בסביבות התשע שעות. היו גם פיסות מידע חיוניות. אפשר ליצור קשר עם החיים. יש דלת במסדרון מספר תשעים וחמש שמובילה למסדרון מהסוג שאיש לא חוזר ממנו לספר מה יש שם. מהסוג שהצ'יזבטים ממעיטים בערכו. יש חילופי שמירה כל שעה עגולה. יש עוד עשרות אסירים כמוה.
כששאלו לדעתה היא רק חייכה בנימוס הרב ביותר שיכלה, עד שהתייאשו מהאפשרות שתגיב ולא ניסו לשתף אותה בשיחות שלהם. היה קל מדי לשכוח שהיא שם; היא לא פתחה את הפה שלה כי פחדה שאז יפלטו לה מילים על מה שהיא באמת חושבת על חבורת המשועמים האלה. הם היו האנשים היחידים מאז שמתה שהיו נחמדים אליה, אבל היא ידעה שאם תגיד משהו קיצוני יחשפו הצדדים הפחות הנעימים שבטוח חבואים בהם. בכל בן אדם חבוי מפלצת קטנה שרוצה לצאת, אמרה לה פעם אמא שלה. החוכמה זה להצליח להיפתר ממנה.
הצוות כולו התפעל ממעשה ידיו וחיכה שרו שבוחנת את עצמה מכל הצדדים תפלוט מילות תודה או קריאות תדהמה.
השקט הראשוני היה מביך.
"נו?" דחקה בה הבלונדינית, שאמרה את שמה לפחות חמישים פעמים אבל הוא עדיין לא נקלט במוח של רו, "מה את אומרת?"
"זה מאד... יפה," אמרה רו בקול אדיש. לא היה אכפת לה איך היא נראת. זה שילבישו אותה בשמלות תחרות נשיות מלאות תחרה לא יגרום לה להתעניין בזה. הם יכולים לאפר אותה ולטפח אותה ולגרום לה להראות כמו יפיפייה מושלמת. אבל הם לא יכולים להכריח אותה לחייך ולאהוב את זה. ההתנגדות בשתיקה זה הדבר היחיד שנשאר לה. היא רק הצליחה לראות שהריפוד שנוסף לעצמות שלה במהלך השהיה בקפיטול ירד לחלוטין במשך השבועות שחלפו מאז. קשה להגיד שהאכילו אותה טוב לאחר שמתה. העור שלה הצטמק ושקע מסביב לעצמות. היה אפשר לראות בבירור את השלד שלה ולספור את העצמות שלה. כמו מתה זומבית טיפוסית מהסרטים. המחשבה הזו גרמה לצל של חיוך לעלות על הפנים האבלות שלה.
ההבעה של הצוות הייתה קצת מאוכזבת מהתגובה הפושרת שלה.
היא ניסתה לבחון את עצמה יותר לעומק. השמלה הייתה בצבע סגול, והייתה עשויה מבד נוקשה שעמד כמו התלתלים הסרבניים בשערה- אל שיש להם חיים מפני עצמם ולא נכנעים לפקודות המסרק. השיער שלה היה אסוף בתסרוקת גבוהה וצבע הפנם החזק שלה הפך לבהיר יותר, על גבול המתון. "אני מאד אוהבת את... הצבעים. הם פשוט-"
"הולמים אותך במדויק," הינהנה בידענות בת ללא אף. היא סיפרה שהיא הורידה אותו בניתוח. זה דוחה. את השם שלה היא זכרה- נונוז. יכול להיות שהיא בחרה את השם הזה בתור בדיחה. רו אף פעם לא הבינה מה עובר במוחות של אנשים מהקפיטול.
"את חושבת?" שאלה רו. היא קצת הגזימה עם נימת הכנות אבל צוות ההכנה לא הבינו את האירוניה והשיבו לשאלה בכנות הישירה שלהם.
נראה שלמרות הטון המהסס של רו השיחה המתפעלת מהצבעים קלחה. כל אחד הוסיף את דעתו בעניין ורו הינהנה כאילו בתשומת לב. היא רצתה להודות למי שלא יהיה על זה שאולי הם טיפשים, אבל לפחות הם גם תמימים.
היא אילתרה תנועה לכיוון המראה כביכול כדי להסתכל על הגזרה של הצווארון שכולם החמיאו עליה. היה נראה שהפנים שלה נפולות. הזיק שבעיניים שלה כבה. למרות השיפוץ של צוות ההכנה היא נראתה מבוגרת בהרבה. אולי דווקא בגללו.
הבן פלט צווחה קטנה שהקפיצה את רו וכמעט גרמה למגדל שיצרו משיערות הראש שלה להתמוטט. לא שרו הייתה מתנגדת. הוא היה נראה מגוחך לגמרי.
"היינו אמורים לקחת אותה לשם," אמר בהדגשה. "לפני חצי שעה!"

רו איחרה. הם רצו דרך אגפים שלעולם לא ראתה ובגלל המהירות לא הצליחה לשנן. כשהגיעו השיער שלה קפץ והיא נראתה מעט פרועה עם מבט מזורגג בעיניים. היא יכלה להישבע שמישהו פלט אנחת אכזבה מאחורי גבה, ומילמל משהו על טרחה-רבה-שהלכה-לפח.
"את מושלמת," אמרה נונוז. רו דמיינה או שבקול שלה היה סלידה? סלידה מהדרך שהיא אוכלת, מנגבת את הידיים במפה, מהדרך שבה היא הולכת. מהדרך שבה היא מתנהלת?
רו דחקה את המחשבה. למי אכפת מצוות ההכנה הטיפשים.
היא ראתה שם פרצופים שזיהתה ולא שמחה לפגוש. קייטו. גלימר. הנער הנכה. תרש. מריוול.
החדר היה ענק ומלא בצלמים ומצלמות ועורכים ואיפור ורעש רעש רעש. באוויר עמד ריח של לק ובשמים ואוכל. אוכל אוכל אוכל.
רו פקדה על עצמה לא להשתגע.
הצוות שלה גיבב מילים לעברה. היא הינהנה בלי ריכוז. בטח, מה שהם אמרו. 
אחרי נצח היא קיבלה ערימת דפים ללמוד בעל פה למחר. "התפקיד שלך," הסבירו לה. היא כמעט נפלה מהכובד של הערמה.
החדר היה מרווח. רו התיישבה על משבצות הרצפה המסוגננות בסיקול רגליים ובהתה בתקרה. השתלשלו ממנה נברשות גדולות מעוטרות בפסלוני זכוכית שהודהבקו להם. רו הייתה יכול להסתכל על זה שעות ולהמשיך להתפעל.
היא רצתה לשאול מה היא עושה היום אבל היא לא ראתה אף אחד לגשת אליו. לבסוף היא גילתה את התשובה בכוחות עצמה. צילומים.
הם עמדו כולם בשורה. באמצע גלימר עם עיניים ירוקות בוהקות ושמלה בצבע זהה. נרגשת לכבוש את המסך גם אם הייתה צריכה למות בשביל זה. מצד אחד שלה מרוויל. הייתה לו בלורית בצבע בלונדיני שלא היה נראה טבעי. הוא הביט בגלימר בעניין וידו הקיפה את כתפה ברכושנות. מצדה השני היה קייטו, נושא מבט אדיש לכיוון הצופים. העולם בכיס שלו. רו לידו, אצבעות ידה משולבות בשלו. היא הייתה אומרת איכס אם לא הרובים שכיוונו השומרים לכיוונם. היא לא ידעה מה יקרה לה אם ירו בה, כלומר- היא מתה, אבל היא עדיין הייתה מסוגלת להרגיש כאב. ולא התכוונה לגלות מה יכול לקרות לה. 
במציאות היא לא הייתה מחזיקה עם קייטו ידיים. לא לא לא.
ואז היא הבינה משהו. זאת אמורה להיות סדרת הצילומים לתוכנית. יש משמעות למקום שהעמידו אותה בו. יד ביד עם קייטו? הבמאים מתכננים אותם... ביחד?
זה גורם לדמעות שלה לטפס. היא ניסתה לדחוק אותם.
היא תתגבר. היא תשרוד.

היא כבר שרד דברים קשים יותר.

הפרק הקודם		הפרק הבא