זוויות שונות

נרקיסה מאלפוי ישבה בכורסא האהובה עליה בצבעי ירוק-כסף. דמעות זלגו חרישית על לחייה החיוורות, ועיניה הביטו בלי לראות ברצפה המבריקה.

דראקו, הבן שלה, הבטיח לה שיישאר לצידה, והנה, הוא הלך לו עם אביו, להיות סגנו של וולדרמורט השני. 

המילים של לציוס חתכו בה: ימי האהבה שלהם תמו, כך אמר, ובכזאת אדישות. 

נרקיסה עוד זכרה אותם בתור נערי הוגווטס נלהבים, צוחקים ושמחים. היא זכרה את הצעת הנישואים שלו, כשעיניו נצצו וכעבור שאמרה "כן", הבטיח לה כל מה שליבה יחפוץ, ועשה זאת בימים הראשונים אבל אז...

היא זכרה את ירח-הדבש, איך טיילו בכל העולם, בתור זוג צעיר ושמח.

הדמעות שלה אמרו הכל. הן נספפו לאט-לאט על הכורסא וטמנו בתוכנה את כל הבכי ועצב, וכל הדברים שבגללם בכתה.

הדמעות המשיכו, והחילו בתוכן שנים של סבל, של געגוע לשנים שלפני, בגידה של בן יחיד...

נרקיסה מאלפוי לא קמה מהכורסה שעות אחדות, רק נתנה לדמעות לזלוג, ולזלוג, כאילו בגופה הצנום יש מאגר עצום של דמעות. הכורסא המשיכה לספוג את כל צרותיה וסודותיה של נרקיסה מאלפוי, ונרקיסה לא ניסתה למנוע זאת.

לאחר שכבר לא נותרו בה דמעות, ראשה היה שעון על ידיה, והייתה לה החלטה. החלטה קשה מנשוא. היא לא יודעת אם היא יכולה. 

היא קמה מהכורסא, פניה מוכתמות מדמע, והחליטה. זהו. היא החליטה.

לפני שהתחילה להתארגן, הביטה רגע אל הכורסא שלה, שספגה את דמעותיה.

בשבילה, זאת לא סתם כורסא יותר.

זה היה פרק קצר.

האחרים יהיו ארוכים! 

מקווה שתאהבו! :))

הפרק הקודם		הפרק הבא