שדרת החלומות השבורים

היא נפלה.
כמובן, כיאה לבית שלה,  הנערה לא חששה.
באופן עקרוני, אין מה לפחד מנפילה, אלא מהמכה שאחריה.
אופס.
אבל הפעם, מליסה הרגישה תחת סם הרדמה. שום אדרנלין, רק תחושת ישנוניות.
את ערה? שאל מישהו.
אני בספק, חשבה מליסה.
מתחת לברדס השחור שלו, היה אפשר לראות הבזק של חיוך על פניו של הדמות המסתורית. ככה זה כולם.
"מה- איפה אני?"
היצור דמוי הסוהרסן חייך שוב. החבר הקטן שלך נתן למקום הזה שם תואם למה שהוא. ברוכה הבאה לשדרת החלומות השבורים.
למקום לא היה שום דמיון לשדרה שהכירה ואהבה כל-כך. היא והיצור מכוסה-הראש  היו בתוך רפסודה קטנה.
אך הם לא ריחפו מעל מים אפלים, כמו האגם הגדול בהוגוורטס.
הם נתלו באוויר. מתחתם לא היה כלום. חלל ריק כיסה אותם מלמעלה. אבל בדיוק מולם היו חפצים. לא כולם גשמיים; חלקם לא היו עצמים, אלא הבזקים של אירועים שונים.
"מה אלה?"
אמרו לי שאת ילדה חכמה.אלה חלומות שבורים. תקוות שנרמסו. חיים שנגדעו בטרם עת. זה סוג של גיהינום כאן.
מליסה תפסה בידה שעון-כיס. הוא צרב  והיא שחררה אותו מיד. "אז למה אני פה?"
בן-שיחתה הוריד את הברדס מפניו. מליסה לא הצליחה לראות את פרצופו בעלטה האופפת אותם. חיים שנגדעו בטרם עת.

-----

"יקירתי?"
"מליסה?"
עיניה היו עדיין עצומות.
"מליסה?" חזר בן.
"הו, איזו הילה, הייתכן שהעלמה טימסון עברה התגלות-"
 "שום התגלות!" רטן בן. "סתם חלום רע."
"אבל ההילה-"
"מה-" אמרה מליסה לבסוף.
בן נאנח. "שיעור גילוי עתידות."
"יכול להיות שמצאתי לי יורשת!" צהלה הפרופסור טרלוני. "המשפחה לא תשמח, אין לנו קרבת-דם... מה ראית שם, יקירתי?"
משהו אמר לה לא לספר לה את האמת.
"אם זה חמור, יקירתי... העתיד לא חקוק באבן. אפשר לשנות אותו. אמנם ממש קצת והסיכוי ממש קטן, אבל-" היא המשיכה לדבר ולדבר, ומליסה החליטה להפסיק להקשיב.
"תתעלמי," לחש לה בן חרישית, "היא פסיכית לגמרי."
"ברור."
אבל הנערה הכירה את הסיפורים על הארי פוטר  והנבואה ההיא. אולי הפעם, במקרי מקרים, הפסיכית הזאת צודקת.

-----

אוף! עוד פעם יצא לי פרק קצרצר. טוב, אני באמת אשתדל להאריך אותם.
דרך אגב, אם אתם קוראים את זה (אפילו אם אתם אוגרים, חייזרים או סתם לווייתנים מהאוקיינוס האטלנטי,) יש לי שלוש בקשות אליכם:
1. תגיבו!
2. תדרגו!
3. ספרו לאנשים אחרים, כי מצב הצפיות אנוש!

בתודה, הנודניקית החופרת האהובה עליכם.

הפרק הקודם		הפרק הבא