לחשים ספרותיים

פרק 3- מצלמות האבטחה של הוגוורטס. אף אחד לא חומק מהן!

כעבור שעה, כשאנג'ל עזבה את המדשאות לבדה, סיריוס יצא מאחורי אחד הפסלים והבהיל אותה.

"בלק!" היא קראה. "הבהלת אותי..." סיריוס לא אמר דבר.

"מה קרה? בלעת את הלשון?" היא שאלה. פרצופו של סיריוס קיבל גוון אדום.

"לא, אבל בטח דיגורי בלע את שלך!" הוא כעס.

"חוצפן! למה אתה פה בכלל?" היא שאלה בטון נעלב. הגוון האדום של פרצופו של סיריוס האדים עוד יותר, והוא אמר: "אני צריך את עזרתך..."

"וככה אתה מתחיל את הבקשה שלך? ואתה מצפה שאני אעזור לך עכשיו?"

"לא, אני-"

"לא יודע לסתום את הפה?"

"לא! אני-"

"אידיוט?"

"כן, אבל-" אך הפעם סיריוס קטע את עצמו כשאנג'ל התחילה לצחוק.

"אני רוצה למתוח את סנייפ." סיריוס אמר לפתע. חיוכה של אנג'ל דעך מעט.

"אתה רוצה שאני אעזור לך... למתוח תולעת?" אנג'ל שאלה בבלבול, מרימה גבה.

"לא, אני-" סיריוס קטע את עצמו כדי שאנג'ל תקטע אותו, אך כשהיא לא קטעה אותו הוא חייך ואמר: "כן."

"אין בעיה. האידיוט הזה גרם ליותר מדי צרות בבית שלי." אנג'ל חייכה, והיטיבה את משקפיה. "במה אתה צריך עזרה?"

"אני צריך לחש אשליה חזק במיוחד, שבו אפשר לבחור מהי האשליה. את מכירה לחש כזה?"

"במקרה, כן." היא שלפה מתיקה עט נוצה וקסת דיו, טבלה את קצה העט בדי ורשמה על גב ידו של סיריוס: "רצ'ולונדה-אז תאמר את סוג האשליה-מיקורטלקין. להפסקת הלחש תאמר ליריקין."

"כל כך פשוט?" סיריוס התפלא. "מתי למדנו על לחש כזה?"

"אני לומדת לחשים מוגבר, אז אהה..." היא חייכה. "נתראה?"

"נתראה."

"ואני מקווה שהבנת שאני עדיין חושבת שאתה אידיוט?"

"דביבונת מזון!"

"צ'ינצ'ילה אוכלת טרפה!"

"קיפודת ים שרוקדת סטפס!"

"מה זה היה אמור להביע?"

"ש... אני הלכתי. ביי?"

"זה רק ארבע! נפסלת!"

"ביי!" סיריוס קרא, ותוך שנייה נעלם.

המתיחה על סנייפ הייתה מרושעת במיוחד, ונגמרה בכך שהוא נשלח ליומיים למחלקה הפסכיאטרית של הקדוש מונגו. הרבה ילדים החליטו שהמתיחות של הקונדסאים כבר לא מצחיקות, אלא ממש מרושעות. כמובן שתפסו את הקונדסאים, אך אנג'ל הייתה המומה כשפרופסור ספראוט הגיעה לחדר המדריכים בערך בשעה חמש בערב והתחילה לצעוק עליה עליה: "מה חשבת שאת עושה?? עוזרת למותחנים לבצע מתיחה על הנער סנייפ?"

"זה קונדסאים... ואני לא התכוונתי לעזור לה-"

"הו, את כן." היא המשיכה לכעוס. "יש לי את הצילום של מצלמות האבטחה של הוגוורטס. אף אחד לא חומק מהן!"

"אבל אני-"

"מרותקת ביחד איתם!" פרופסור ספראוט נרגעה מעט. אנג'ל עיקמה את אפה בכעס, ואמרה: "אבל איך אני אבצע את כל המטלות? יש לי עוד בערך חמישים דוחות לקרו-"

"תקראי אותם אחר כך. העונש שלך יהיה ביחד עם כל ארבעת הנערים שביצעת איתם את המתיחה, בכל יום, החל מהיום, בשעה שש בערב עד שבע בערב, בחדר הגביעים-למשך שבוע שלם!"

"שבוע שלם?!"

"כן."

"אבל העונש שלי זה רק להיות איתם!" אנג'ל קראה. "ניסית פעם-"

"ללמד אותם?" פרופסור ספראוט השלימה אותה ונאנחה. "אני יודעת שאת לא." ובזה פרופסור ספראוט יצאה מהפתח שעליו האישה הבלונדינית שומרת.

בשעה שש בדיוק, אנג'ל התייצבה בכניסה לחדר הגביעים. ארבעת הנערים כבר חיכו שם, ועל פרצופו של סיריוס התעוות חיוך לשתי שניות, ואז הוא נעלם.

"הלשנת עליי?" אנג'ל כעסה. מסתבר שסיריוס אמר את זה באותו הזמן יחד איתה.

"לא אני-"

"בעצם-לא אכפת לי." אנג'ל אמרה. "אני לא מדברת איתך כרגע."

באותו הרגע פרופסור מקגונגל ופילץ' הופיעו מאחורי העיקול של המסדרון, והיא אמרה: "לפי מה שמר בלק ומר פוטר אמרו לי, מר לופין ומר פטיגרו, אתם רשאים ללכת."

"מה?" פיטר שאל בתדהמה, אך רמוס תקע בסיריוס מבט כועס, וזה קרץ לו בחזרה. אנג'ל עשתה כאילו היא לא שמה לב.

"בואו אחרי," פילץ' אמר, ופתח את הדלת של חדר הגביעים. אנג'ל, סיריוס וג'יימס נכנסו אחריו. "נקו את כל הגביעים, בלי קסמים!" הוא חייך חיוך מרושע. "עכשיו, תתנו לפרופסור מקגונגל את השרביטים שלכם."

השלושה הגישו את שרביטיהם למקגונגל, בזמן שהיא הטילה כישוף ודליי מים, סבון, ספוגים וסמרטוטים הופיעו ליד שלושת הנערים.

"להתראות!" פילץ' אמר בחיוך זדוני, וסגר את הדלת אחריו. אנג'ל תקעה בסיריוס מבט כועס, ואז לקחה את אחד הספוגים וטבלה אותו באחד מדליי המים. המים היו קפואים.

"נהדר..." היא מלמלה, וסחטה את הספוג. היא הלכה לעבר אחד מהגביעים הזהובים היותר גדולים, והתחילה לצחצח אותו באיטיות. שני הבנים האחרים עשו כמוה. לפני שהיא התחילה לנקות את הגביע היא הורידה את המשקפיים שלה והניחה אותם בתוך הכיס שלה. היא שלפה מהכיס עדשות ראייה, ושמה אותם במהירות בעיניה, ומצמצה כמה פעמים. בעוד שג'יימס התרכז בלצחצח את מדף הגביעים הקטנים, סיריוס עבד על הגביע שליד הגביע של אנג'ל, והסתכל יותר מדי על החזה שלה.

אנג'ל האדימה. כשהיא הסתובבה היא ממש יכלה להרגיש את המבטים שלו מונחים על ישבנה. ברגע שהיא כבר החליטה שזה נמאס לה, היא מלמלה בקול כועס: "אכפת לך?"

פניו של סיריוס קיבלו גוון ורדרד, והוא מלמל: "שיהיה..."

באותו הרגע לאנג'ל היה רצון עז לסתור לו, אבל ההזדמנות נמנעה ממנה כי ג'יימס הכריז: "אני הולך לשירותים, אני כבר חוזר. אני נשבע!!" הוא הוסיף כשראה את מבטה של אנג'ל. היא נאנחה, וסימנה לו ללכת בעזרת ראשה.

"אז, זה רק אני ואת כאן, אה?" סיריוס מלמל. הוא הוריד את הז'קט שלו וזרק אותו הצידה.

"אל תצפה ליותר מדי." אנג'ל כעסה. "יש לי חבר."

"כן. אני יודע." הוא אמר, והפעם היה תורו להחמיץ פנים. "דיגורי המסריח הזה..." הוא מלמל.

"מה אמרת??" אנג'ל שאלה בכעס, קרועה בין הצורך להרביץ לו על כך שקרא ל'חבר' שלה מסריח, לבין הצורך לומר: "קראת לו מסריח? מה הוא עשה לך?"

"כלוםכלום..." סריוס אמר במהירות, וחזר לצחצח את הגביע. "רק שהחבר שלך הוא האידיוט הכי גדול עלי-אדמות."

"מה?!" אנג'ל שאגה. לא משנה מה הוא חושב על איימוס דיגורי, איימוס היה נער מדהים-בתור ידיד. אנג'ל לא יכלה לסלוח לו. אז היא לקחה את הספוג ספוג המים שלה, וסחטה אותו על הראש של סיריוס, והמים זלגו והרטיבו אותו לגמרי.

"אנג'ל!!" סיריוס זעם. אנג'ל חייכה.

"זה ולנטיין, בשבילך."

"לא, זה גברת-אני-יותר-רטובה-ממך!" סיריוס חייך, וסחט את הספוג שלו עליה.

"בלק!!" היא כעסה, הרימה דלי שלם ושפכה את המים על סיריוס. מסתבר שבתוך הדלי היו שלושה סמרטוטים, ושלושתם הוטחו בפרצופו של סיריוס.

"זה על זה שאת חושבת שאני אידיוט!" סיריוס כעס, ושפך עליה חצי מתחולת הדלי השני. אנג'ל לא נתנה לזה לקרות, ובעטה בדלי. הדלי התהפך ושפך את תחולתו לכל עבר, ואז נחת על ראשו של סיריוס.

"זה על זה שקראת לדיגורי מסריח!"

"זה על זה שהלשנת עלינו!" סיריוס כעס, והצליף בה עם סמרטוט. הוא הופתע שראה שאנג'ל מופתעת... לטובה?

"אני לא הלשנתי עליכם! אתם-הלשנתם-עליי!" היא התנשפה כשהיא הרימה עוד דלי, אחד כבד במיוחד, ושפכה אותו על סיריוס. סיריוס ניסה לתפוס את אנג'ל, אך היא התכופפה והחליקה בין רגליו אל מאחוריו.

"כל כך מוקדם ביחסים?" הוא גיחך, אך לפתע הוצלף בידו על ידי הסמרטוט שאנג'ל החזיקה. הוא הרים ספוג רטוב מהרצפה, וזרק אותו על אנג'ל.

אך במקום שזה יפגע לה בפרצוף, היא תפסה את זה וזרקה את זה עליו. הספוג פגע בפרצוף שלו.

ואז, זה קרה- סיריוס הצליף בסמרטוטו, וזה התלפף סביב ידה של אנג'ל. כשהוא חשב שלא קרה לה כלום, הוא משך את הסמרטוט אליו. בגלל הרצפה הרטובה אנג'ל נמשכה ביחד עם הסמרטוט והתנגשה בסיריוס. שניהם החליקו על הרצפה וגופו של סיריוס חטף את המכה.

"אאו!" הוא כעס. פרצופה של אנג'ל היה קרוב אליו יותר מאי פעם, והמרחק בניהם היה של כמה סנטימטרים בודדים. שערותיה השחורות נרטבו, והמגע שלהן על כתפו גרם לו לצמרמורת. העיניים שלה היו במרחק קצר משלו, וסיריוס הבין סוף-סוף למה ג'יימס חופר על זה שהעיניים הירוקות של לילי מדהימות. הוא היה יכול לשמוע את קצב פעימות הלב שלה הולך וממהר, ולהריח את הבל הפה שלה-בריח של מנטה.

 סיריוס לא היה מסוגל לעמוד בזה יותר - הוא סגר את המרחק הקטן שהיה בניהם גם ככה, ושפתותיהם נפגשו. השפתיים שלה היו קפואות, בגלל המים. סיריוס בחיים לא קיבל כזאת צמרמורת.

נעימה.

הוא לא רצה שהנשיקה הזאת תגמר, והוא בחיים לא הרגיש כזאת הרגשת ניצחון מנשיקה. אבל משהו תמיד חייב לקרות – אנג'ל התנתקה ממנו, קמה ואמרה: "אני מצטערת. אני... יש לי –"

"חבר." סיריוס השלים אותה בעצב. "למה בכלל עשית את זה?" הוא שאל בצחוק. אנג'ל זרקה עליו ספוג.

"אני הרי לא רציתי לעשות את זה..." סיריוס גמגם. אנג'ל תקעה בו מבט בוחן.

"אתה בטוח?" היא מלמלה, ותקעה מבט במעלה מכנסיו.

"זה... זה רק קול המיעוט!" סיריוס ניסה להסביר, ושם את ידיו על מכנסיו. אנג'ל הרימה גבה. ".. קר לו! גם אם פו הדוב יגע בו הוא יעמ-לא שאני חושב על פו הדוב..."

"מה לעזאזל...?" ג'יימס אמר כשהוא חזר פנימה. מסתבר שהוא ראה את מה שקרה כל הזמן הזה. סיריוס ואנג'ל התרחקו אחד מהשנייה, ואנג'ל נדהמה: מאחורי ג'יימס עמד איימוס דיגורי. אנג'ל השתנקה.

"ככה...?" הוא מלמל בכעס. הוא נכנס פנימה ובלי להסס ניסה לתת לסיריוס אגרוף. סיריוס חמק אך החליק לרצפה בגלל המים.

בלי לומר כלום איימוס יצא מחדר הגביעים.

"חכה!" אנג'ל קראה. "אני ו-לא! חכה! בבקשה!" היא קראה ורצה אחריו. "תודה רבה, בלק!" היא כעסה עליו, נתנה לו מבט קפוא שהוא לא קיבל בחיים, ורצה אחרי איימוס. סיריוס השתנק. הוא היה יכול להישבע ששנייה לפני שהיא טרקה את הדלת הוא ראה דמעה, כמו מן ניצוץ בגלל אור הלפידים, צונחת על הרצפה.

"אחי, עברת גבולות." ג'יימס אמר, והושיט לסיריוס יד כדי לעזור לו לקום. "יש לה חבר - וידעת את זה."

"אני יודע... אבל היא נישקה אותי בחזרה!" סיריוס ניסה להגן על כבודו.

"רך-כף, תודה, פישלת. אני רוצה שתלך להתנצל בפניה." ג'יימס מלמל, ונתן לסיריוס מכה קלה בכתף. סיריוס בחיים לא ראה את ג'יימס כל כך רציני – וזה היה מאוד מוזר.

"אתה מזכיר את רמוס עכשיו."

ג'יימס גיחך.

"אבל לא עכשיו. תן לה לסדר את הענייניים עם החבר שלה. רק אחר כך."

"סליחה."

"זה לא מעניין אותי."

"אבל ביקשתי סליחה!"

"זה לא יעזור לך."

השעה הייתה שעת לילה, וסיריוס עמד מול הדיוקן של האישה הבלונדינית וניסה להתנצל בפני אנג'ל, שלבשה חלוק ומתחתיו פיג'מה לבנה וארוכה.

"אבל אני ממש ממש מצטער. לא התכוונתי ל-"

"לגרום לי ולאיימוס להיפרד?" היא שאלה, ודמעה זלגה על פניה. סיריוס רק הושיט את ידו כדי לנגב אותה, אך אנג'ל העיפה אותה הצידה.

"אל. תיגע. בי." היא אמרה, וסיריוס קיבל צמרמורת של אימה. הדבר היחיד שעלה לו לראש היה 'אני הולך להפסיד בחורה - והכל בגלל נשיקה! בדרך כלל אני מרוויח אותן ככה...'

"לא, בבקשה! אני ממש מצטער אני-"

"כבר סיכמנו שאתה אידיוט. אז לך מכאן, ושאני לא אראה את הפרצוף שלך לידי!"

האישה הבלונדינית בדיוקן תקעה בו מבט זועף.

"אנ-"

"לא."

"אב-"

"לא,"

"זה לא-"

"לא!!" אנג'ל צרחה. "אתה לא יודע מה המשמעות של המילה?? אף פעם לא סירבו לך???"

"לא..." סיריוס מלמל, ובחן את הרצפה, שפתאום נראתה מאוד בוהקת. כשהוא הרים את מבטו, אנג'ל נעלמה.

למחרת בבוקר, השיעור הראשון היה שיעור לחשים ספרותיים.

"שלום לכולם!" פרופסור ירחוני אמר. "כולם לחייך, כי הולך להיות לכם... בוחן!"

"אווווף...." כל התלמידים נאנחו, אך סיריוס רק חשב איפה אנג'ל נמצאת עכשיו- כי היא לא ישבה לידו. כמטה קסם נענתה תשובתו, ואנג'ל נכנסה לחדר כששערה היה אסוף בקוקו מבולגן, וכשהחולצה שלה לא לבושה עליה בצורה ישרה.

"סליחה פרופסור. אני לא התכוונתי לאחר. אני-"

"זה בסדר, העלמה ולנטיין." הוא אמר בחיוך, ואנג'ל חייכה אליו. "עכשיו שבי במקומך."

אנג'ל נאנחה אנחת כעס, והתיישבה ליד סיריוס. כשהוא פתח את פיו לומר משהו, אנג'ל הסתובבה לצד השני, והתחילה לסדר את הקוקו שלה.

פרופסור ירחוני חילק לכולם דפים, ואנג'ל הרימה את ידה.

"כן, העלמה ולנטיין?"

"לפני שאני אעשה את..." היא נעצרה וקראה את הכותרת הגדולה שעל הבוחן של רמוס. "הבוחן, אני יכולה בבקשה לדבר איתך בחוץ?"

"בוודאי." הוא חייך, וברגע שסיים לחלק הוא סימן לה לצאת מהכיתה וסגר אחריהם את הדלת.

"אני יכולה בבקשה לעשות את הבוחן בשיעור הבא?" אנג'ל שאלה. "אני פשוט... אתמול-"

"אני יודע." פרופסור ירחוני נאנח. אנג'ל שאלה בבלבול: "את מה?"

"ראיתי אותך ואת מר בלק אתמול. הייתי אחראי על מצלמות האבטחה של הוגוורטס. אף אחד לא חומק מהן." הוא הסביר. "אני לא רוצה להתערב בעניינים בינו-לבינה שלכם, אבל... הוא גרם לך להיפרד מהחבר שלך?"

"כ..כן..." אנג'ל אמרה, ופרצה בבכי. היא לא ידעה למה היא בוכה, הרי היא לא אהבה את איימוס או משהו כזה. היא פשוט לא תצליח להתרכז בבוחן כשהיא חושבת רק על זה שהיא טיפשה-שהיא הייתה צריכה להמשיך להתנשק עם סיריוס. זאת הנשיקה הכי טובה שהיא אי פעם חוותה.

"אני מבין. את בטח לא תוכלי להתרכז ככה. תעשי את הבוחן ביום רביעי." פרופסור ירחוני אמר כשהוא הניח יד מנחמת על כתפה, ונכנס לכיתה כשהוא סוגר את הדלת אחריו, ומשאיר את אנג'ל לבכות בחוץ.

~♦~

ברגע שפרופסור ירחוני חזר לכיתה, סיריוס ראה לפני שהוא סגר את הדלת, מחזה שצבט לו את הלב: אנג'ל בכתה. בכי מעציב.

סיריוס משך את אפו, וניסה להתרכז בבוחן. 'היא רק בחורה! למה אכפת לי ממנה?'

'מה השורה הכי מפורסמת במחזה של וויליאם שייקספיר- רומיאו ויוליה?' סיריוס קרא בראשו, אך לא הצליח להתרכז. הוא זכר שאנג'ל אמרה אותה. הוא משך שוב באפו.

"מר בלק, התואיל לבוא לשולחני רגע?" הוא שמע את קולו של פרופסור ירחוני כאילו ממרחק אדיר, כי הוא לא התרכז בשאלה, אלא חשב על הנשיקה שלו עם אנג'ל.

הוא קם ונעמד מול השולחן של פרופסור ירחוני, וזה לקח אותו החוצה וסגר אחריהם את הדלת. ברגע שאנג'ל ראתה אותו יוצא היא נגבה את דמעותיה ואמרה: "פרופסור, בלק." כשאת שם משפחתו של סיריוס היא אומרת בקול קודר, ונכנסה בחזרה לכיתה. סיריוס נאנח.

"אני רוצה שתעשה את הבוחן ביום רביעי." פרופסור ירחוני אמר, אך להפתעתו של סיריוס, הוא קרץ לו. "ביחד עם העלמה ולנטיין..."

על פרצופו של סיריוס נמתח חיוך, אך הוא נמחק במהרה. "היא לא סיפרה לך, אדוני?"

"על זה שנישקת אותה כשאתה יודע שיש לה חבר? זה היה מאוד לא-"

"מתחשב מצידי." סיריוס אמר. "אני לא הייתי צריך לעשות את זה. אני לא מצליח להתרכז. והיא לא סולחת לי!"

"אני יודע, בגלל זה אמרתי שתעשה את הבוחן ביום רביעי."

"אבל... איך אתה יודע?"

"מצלמות האבטחה של הוגוורטס. אף אחד לא חומק מהן." פרופסור ירחוני אמר בחיוך. לרגע אחד או שניים סיריוס היה המום.

"מצלמות... אבטחה?" הוא גמגם. פרופסור ירחוני כנראה קלט מה הוא אמר ולמי, כי הוא אמר: "אבל זה לא מצלמות רציניות-"

"להוגוורטס יש מצלמות אבטחה?" הוא שאל, חיוך של אושר עילאי נמרח על פניו.

"אוי, לא..." פרופסור ירחוני מלמל.

בעונש שהיה לו ולאנג'ל באותו היום אנג'ל לא דיברה איתו כלל. למעשה, היא צחצחה גביע גדול וזהוב בזמן שהיא קראה חוברת גיליונות קלף, בעובי של רומן.

"מה את קוראת?" סיריוס ניסה לפתוח שיחה.

"לא עניינך."

"כי חשבתי ש-"

"לא-"

"אולי כי-"

"ענ-"

"בגלל ש-"

"-יינך." אנג'ל סיימה את המשפט, ותקעה מבט נוקב בסיריוס.

היא העבירה דף. 'שלוש מאות עברו, עוד אלף מתאיים נשארו...' אנג'ל גיחכה ברחמים עצמיים, וחזרה לנקות את הגביע.

בסוף העונש, אנג'ל מיהרה לקומת המרתפים של האפלפאף. כשהיא הגיעה לכניסה של חדר המועדון, היא הרגישה כאילו מתבוננים בה. אז במקום להיכנס דרך הכד, היא הגיעה לדיוקן של האישה הבלונדינית ואמרה לה: "אני חושבת שעוקבים אחרי..."

"מה הסיסמא?" האישה שאלה אותה בקריצה.

"גיריות שולטות!" אנג'ל אמרה בקול החלטי, ונכנסה פנימה. ברגע שעשתה זאת, קפצו עליה לפחות עשרים ילדים כשכל אחד מהם מחזיק דוח עבה במיוחד.

"וואו, וואו, רגע!" אנג'ל קראה. "מה כל אלה? איפה שלושת המדריכים האחרים והמדריכה הראשית?"

"הם אומרים שהם עסוקים..." קלסי אמרה. "הם בישיבה עכשיו..."

"בלעדיי??" אנג'ל נדהמה. קלסי הנהנה.

"קלסי, תבקשי מהגמדונים להכין לי אייס קפה." היא אמרה בטון כועס, מזיזה את ראשה לצדדים כמו אדם המתכונן למלחמה. "אני הולכת לדעת מה הם באמת עושים!" היא הדפה את כמות הילדים שקפצו עליה, ודפקה על הדלת השחורה של המשרד.

נשמעו כמה רעשי סידור, ואז קולו של אחד מהמדריכים בשנה החמישית שאומר: "מי זה?"

"מי נראה לך??" אנג'ל צעקה. הילד פתח הדלת באימה, ואז אנג'ל נדהמה: בחדר המדריכים האור היה מעומעם, ובצד דיגורי והמדריכה הראשית התמזמזו בלהט. נראה היה גם ששני המדריכים האחרים התמזמזו עד לרגע שזה שפתח לה את הדלת היה צריך לפתוח אותה.

"אתם מוכנים לומר לי, מה לעזאזל אתם עושים??!?!" אנג'ל צרחה. הזוג המתמזמז הפסיק. ובכן, להתמזמז.

"אתם מוכנים להסביר לי, למה כשאתם נהנים פה במסיבה מפגרת של מזמוזים, אני צריכה לעשות את כל העבודה השחורה?!?" אנג'ל המשיכה לצרוח. דיגורי התחיל לומר משהו, אך נקטע באכזריות על ידי אנג'ל: "תחסוך ממני! זה לא מקובל! ואת עוד מדריכה ראשית! עכשיו, אם לא תעשו כדברי, לא רק שאני אלשין עליכם, אלא אני גם אגלה את כל הסודות האפלים שלכם!" אנג'ל המשיכה לצרוח, וכשראתה את המבטים ששכנו על פרצופיהם של כולם, היא אמרה בחיוך מסתורי וערמומי: "הו, אני יודעת דברים..." אבל באותו הרגע חיוכה הרצין ופרצופה הכועס חזר.

"לא התכוונו ל-"

"אל תטרחי אפילו, סמנדרה." אנג'ל אמרה בכעס לעבר המדריכה הראשית. "אני לא מתכוונת לעשות את העבודה השחורה שלכם. כל אחד, מקבל רבע." אנג'ל אמרה, מנסה לשמור את הקול שלה בטון רגוע, וחילקה את אלף מתאיים הדפים שנשארו לה לקרוא בין ארבעת הנערים האחרים בחדר.

"ואיזה קטע, כל אחד קיבל שלוש מאות דפים לקרוא עד מחר." היא אמרה, כשקולה הולך ומרצין. שני המדריכים מהשנה החמישית בלעו את רוקם. "ביי!" היא הוסיפה בטון קופצני, פתחה את הדלת ויצאה החוצה כשחיוך גדול מרוח על פניה.

'איך היא ידעה שאני עוקב אחריה?' סיריוס חשב לעצמו. הוא טייל בטירה, וראה את אנג'ל יורדת למוענות שלה ברגע שהעונש נגמר. כשהוא החליט לעקוב אחריה, הוא שם לב שהיא שמה לב שמישהו עוקב אחריה.

"למה היא כל כך יפה?" סיריוס מלמל באומללות. באותו היום, באותו הבוקר ממש, ג'יימס דיבר איתו על... אהבה, סיריוס חשב בהתחלה שזה דבר נחמד. רק עכשיו הוא הבין כמה הוא טעה. כלומר, ג'יימס אמר לו שהתחושה היא כמו סמוך שתקוע לך בגרון-אין לך יכולת לעשות דבר. אבל סיריוס לא הרגיש כך עכשיו. והעובדה היותר מתסכלת: סיריוס הצליח להשיג כל בת שהוא רוצה- אז למה לא אותה?

בבוקר יום שלישי הקונדסאים ירדו כרגיל לארוחת הבוקר. הם החליטו לאכול את מה שהם בדרך כלל אוכלים, שזה טוסט עם ריבה. כשג'יימס ראה משהו בכניסה לאולם הגדול, הוא השתנק והתרכז בטוסט שלו. סיריוס הסתובב. אנג'ל נכנסה לחדר עם חיוך גדול מרוח על הפנים.

"מה קרה?" הוא שאל.

חבורת רייבנקלואיות צצה לפתע משולחנן, ולפי הכוסות הפתוחות בידיהן, לסיריוס הייתה הרגשה מאוד ברורה של מה הולך לקרות.

"לא!"

אך היה מאוחר מדיי; כולן, אחת-אחת, שפכו את כוסות המיץ שלהן יש על פרצופה של אנג'ל, בלי לומר כלום.

סיריוס ציפה שאנג'ל תגיד משהו, כי היא תמיד אומרת. אך במקום זה אנג'ל יבשה את עצמה מהמיץ הסגול והתיישבה בשולחן של האפלפאף. כמה ילדים מחאו לה כפיים על זה שהיא לא... סיריוס שמע את המילה 'חיסלה' אותן? ובכן, גם אם זאת הייתה המילה, היא מתאימה לאנג'ל.

בשיעור שלאחר מכן, דאבל שיקויים, סיריוס זיהה את אנג'ל נכנסת פנימה.

"ולנטיין? מה את עושה פה?" הוא שאל.

"מסתבר שכדי להיות הילאית צריך להרחיב שיקויים. אז הנה אני כאן!" אנג'ל אמרה בחיוך.

"אז את מדברת איתי?"

"לא נראה שיש לי ברירה..." אנג'ל נאנחה בחיוך וקרצה לעברו. "אני מצטערת, לא הייתי צריכה לצעוק עלייך."

"כן..." סיריוס גיחך. ואז לפתע, סלגהורן נכנס לכיתה עם פרצוף חמוץ, ורשם שיקוי קשה במיוחד על הלוח.

"יופי. על השיעור הראשון שלי אני צריכה להכין את עין הסערה..." אנג'ל מלמלה, והתחילה לבשל משהו בקדרה שלה. השיקוי הירוק שבעבע שם היה מנוגד לחלוטין לשיקוי הורוד שהיה צריך להיות. "או שהעולם באמת שונא אותי, או-"

"-שמשהו עובר על סלגהורן." סיריוס קטע והשלים אותה. שניהם תקעו מבט בסלגהורן, ושמו לב שפרצופו מחמיץ יותר ויותר.

"מה קורה, פרופסור?" סיריוס שאל בטון מגחך. לפתע סלגהורן פתח ביללות שהקפיצו את כל יושבי הכיתה: "התערבתי עם פרופסור ד-" אך סלגהורן קטע את עצמו, "-כלשהו על עשרים אוניות זהב שהתותחים ממצ'אדלי יגמרו בתחתית הטבלה, ולא יגיעו אפילו לרבע הגמר! אבל... הם הגיעו!" סלגהורן סיים ואז ניקה את דמעותיו עם מטפחת. סיריוס התאפק לא לפרוץ בצחוק, ורק אמר: "אבל הם תמיד מגיעים לרבע הגמר!"

לפתע השיקוי שאנג'ל רקחה עד עכשיו התפוצץ בדיוק על השולחן של בנות גריפינדור. לילי אוואנס אמרה: "נהדר, ולנטיין..." וניקתה את השיקוי בעזרת לחש. אך ברגע שעשתה זאת, שערה נעמד דום, והיא וחברותיה פרצו בצרחות כשהן קוראות: "פרופסור מקגונגל! עזרי לנו!!"

אנג'ל גיחכה.

"את ידעת שזה מה שיקרה?" סיריוס שאל בפליאה.

"ברור שכן. נמאס לי שלא מעריכים אותי רק בגלל שאני האפלפאפית...." אנג'ל אמרה לו בטון ברור מאליו. "וזה בעצם השיקוי היחידי שאני יודעת לרקוח. אני ממש גרועה בשיקויים." היא הוסיפה עוד גיחוך.

"אז אני מניח שמר בלק יכול לעזור לך. שניכם תצטרכו להגיש לי את השיקוי." סלגהורן אמר לפתע, וכשסיריוס ואנג'ל פתחו את פיהם כדי למחות, הוא רק אמר: "לעבודה! קדימה!"

"אוח..." שניהם אמרו, וכשסיריוס התחיל לרקוח את השיקוי אנג'ל נתנה לו לעשות את כל העבודה השחורה.

"למה אני עושה את הכל?"

"אנחנו צריכים להגיש לו את זה. אתה באמת רוצה להסתכן בלהביא לו חצי קדרה, עם חצי מהפרצוף היפה שלך?"

"את חושבת שהפרצוף שלי יפה..." סיריוס גיחך. אנג'ל סתרה לו חלש וחייכה.

"אני יכולה לכער אותו. תמיד תזכור את זה."

"אוו.. זה איום?"

"זה יכול להיות."

"סיימתי!" סיריוס קרא לפתע, טבל מבחנה בתוך השיקוי השחור ופקק אותה.

"כל כך מהר?" אנג'ל שאלה, המומה.

"יאפ. אני טוב בזה."

"למה אתה כל כך... טוב?" נראה היה שאנג'ל נדהמה ממשהו. ברגע שנשמע הצלצול, אנג'ל מיהרה החוצה.

"לאן את הולכת?"

"נתראה אחר כך!" אנג'ל קראה, ואז רצה משם.

__________

איך היה?

אני יודעת שמערכת היחסים בין סיריוס לאנג'ל נראית קצת מבויימת, אבל הכל יובהר בהמשךD:

תגובות?

הפרק הקודם		הפרק הבא