אדון האופל החדש

בס"ד

"מאיפה השוג-השגתם את מפת הקונדסאימים?" דובי שאל אותי בעוינות, "אדונילי הארי פוטר נתון-נתן לכמים אותה?"

"אהה... כן," חייכתי את החיוך המושלם שלי, "זה בדיוק מה שקרה! חיחי!"

דובי הביט בי בחשדנות.

"לכו ואל תחזרו! מעכשיו הגמדונימים לא משרתימים!" הוא צעק.

"לא משרתימים!" הגמדונים צעקו אחריו ודחפו אותנו החוצה.

"וואו, זה היה ממש מוזר," אמרה קלרה אחרי שחזרנו לחדר המועדון הירוק והאפל שלנו. והיא צודקת, הגמדונים תמיד נכונו לשרת אותנו! משהו לא טוב קורה להם. חשבתי שכשאהיה אדון האופל הם יהיו משרתיי הנאמנים! אבל לא, אאלץ לנקום בהם! בכולם! הם אינם יראים מפניי! אבל הפעם נוכחתי לגלות שיש כמה שכן יראים מפניי, ואני מתכוון אליכם, כל אותם המגיבים היקרים שלי! הוכתם את נאמנותכם לאימתי! במיוחד את/ה, מר/גברת Baby panda. שמור לך מקום של כבוד לצידי, לאחר שאשלוט בעולם! וכמובן, עוד תגובה מלבבת הייתה של חולה על הארי פוטר!!! שם מחליא. מה יש לאהוב בהארי פוטר? הוא כה נבזי ונאלח, והוא העז להרוג את לורד וולדמורט! הארי פוטר ובניו יהיו הראשונים שאטפל בהם, מיד אחרי הגמדונים ופרופסור מקגונגל. וכמובן מאיה גרין שהיא עוד מעזה לפקוד עליי דברים! מי את שתאמרי לי להמשיך?! אני אדון האופל!!

ואחרון אבל בכלל לא חביב, כותב הפאנפיק המכונה "כינוי בעברית". אם אתה חושב שהכינוי שלך מצחיק מישהו אז תרשה לי לגלות לך, הוא לא. אתה גרוע בדיוק כמו כל אותם אנשים שנרשמו כמנויים לפאנפיק אבל לא הגיבו. מה אתם חושבים? שזה בחינם? שתוכלו סתם לקרוא את כל מזימותיי? אני אמצא אתכם, ואני אכלא אתכם בכלוב מוזהב!!

ועוד משהו, מר כותב, אתה בטח מתפוצץ כשאתה רואה איך אני נוזף בקוראים שלך. לא, לא, הפעם אני לא אתן לך להתנצל. הפעם אני זה שמחליט! קודם כל, השמות של הפרקים נוראיים. תחליף אותם בבקשה. תבנית משעממת של "בילי קרמייקל ______" היא ילדותית ולא יעילה!

"בילי? הכל בסדר?" שאלה קלרה. כנראה היא חושבת שחלמתי בהקיץ. הא, טיפשה. היא לא יכולה לשבור את הקיר הרביעי כמו שאני עושה.

"כן, כן, את צודקת, הגמדונים." אמרתי. "חייבים לברר מי זה הדובי הזה ולהוציא אותו מהמשחק. רוח של גמדון בית! מי שמע על דבר כזה?"

נעמדתי.

"מה אתה עושה?" שאל אדם בפחד.

"לגלות מי זה הדובי הזה ואיך נפטרים ממנו!" הכרזתי ויצאתי מחדר המועדון, קלרה ואדם אחריי.

בום!

התנגשתי חזיתית בראשת הבית שלנו, פרופסור פנסי פרקינסון. או בראשי תיבות, פפ"פ.

"הו, שלום בילי," היא אמרה בלבביות.

"תגידי, פרופסור," אמרתי והיא נדרכה. היא, כמו שאר המורים, אוהבים אותי בטירוף. כל דבר שאעשה הם ייענו לי מיד!

"כן, בילי," היא אמרה והתכופפה לעברי.

"מי זה דובי?" שאלתי אותה.

"ד-דובי?" היא החווירה.

"כן, דובי, גמדון בית רפאי במיוחד שממריד את גמדוני הוגוורטס!" פירטתי, "מי הוא?"

"אממ... אני מניחה שכרגע ענית לעצמך על השאלה, בילי..." אמרה פרופסור פרקינסון בבלבול.

"לא ולא, מאיפה הוא בא? מה הסיפור שלו?" לא הרפיתי.

"טוב," החלה פרופסור פרקינסון לדבר, "הוא היה גמדון בית של משפחת מאלפוי עד לפני 25 שנה כשהארי פוטר תיחבל וגרם ללוציוס מאלפוי, סבא של סקורפיוס, לשחרר אותו."

"את דובי?" שאל אדם.

"כן, בטח שאת דובי, מוח פודינג, את מי עוד הוא היה יכול לשחרר?" זעפתי.

"והוא היה גמדון קצת מוזר, הוא לא רצה לשרת את בני האדם כמו שאר הגמדונים... הוא רצה להיות חופשי..." המשיכה פרופסור פרקינסון, "והיה לו קטע עם הארי פוטר, הוא הרגיש שהוא חייב לו מאז שפוטר גרם לזה שהוא ישוחרר ולכן הוא עשה את כל מה שפוטר ביקש ממנו."

"קצת מוזר, גמדון שלא רוצה לשרת אף אחד חוץ מהארי פוטר?" התחלחלתי. מי רוצה לשרת את האיש הזה? אולי חוץ מזה (או זאת) שהכינוי שלו (או שלה) זה חולה על הארי פוטר!!!

"כן," המשיכה פרופסור פרקינסון, "ובמלחמת הקוסמים הוא אפילו מת בשבילו!"

"מה?!" זעקה קלרה בהפתעה, "הארי פוטר שלח את גמדון הבית למות במקומו?!"

"את רואה איזה אדם רע הוא?" פרופסור פרקינסון שיתפה פעולה.

"טוב, זה דובי," היא אמרה, "אני מקווה שעזרתי לך ב... במה שזה היה, בילי."

"תודה פרופסור פרקינסון," אמרתי וחייכתי את החיוך המתוק שלי.

"אוי... בשמחה, בילי..." היא נמסה. בחיי, אני ממש גאה בהורים שלי שקראו לי וויליאם. ככה הקיצור של השם שלי כל כך חמוד. הרבה יותר טוב מקל שזה קיצור של קלרה או מאדי שזה קיצור של אדם.

"לינשופיה!" הכרזתי והתחלתי ללכת.

"מה? עד לישנופיה?" רטן אדם, "אבל זה בגג ואנחנו במרתף! אתה יודע כמה נצטרך לעלות?"

"זה ינשופיה, לא ישנופיה, טמבל!" צעקתי והמשכתי ללכת, בודק שקלרה ואדם אחריי.

"למה אנחנו הולכים לשם, בילי?" שאלה קלרה.

"כדי לשלוח מכתב תודה להוריי!" הכרזתי בלי להוסיף שהסיבה לאני רוצה להודות להם היא שהם קראו לי וויליאם.

"אתה יודע, בילי, אתה יכול להיות מאוד הפכפך לפעמים," ציינה קלרה.

"אני יודע, קלרה בראון, זו אחת מהתכונות שצריך כדי להיות אדון אופל מוצלח!" הכרזתי.

"תאמין לי, בילי, עם כל ההכרזות הפומביות על זה שאתה רוצה להיות אדון אופל," התנשף מאחוריי אדם, "אני עדיין לא מבין איך עצרו אותך או משהו."

חייכתי בשביעות רצון. "גם זו תכונה חשובה, אדם... מה שם המשפחה שלך, תזכיר לי?"

אדם רטן. "דארלינג. אדם דארלינג. איך זה שאת שם המשפחה של קלרה אתה זוכר אבל את שלי לא?"

לא הייתה לי תשובה מספיק טובה, וחוץ מזה גם נהניתי לראות את אדם סובל.

אז הגענו סופסוף לינשופיה, ועשיתי זאת בדרך הכי ארוכה שאפשר. זאת שכוללת הכי הרבה גרמי מדרגות שצריך לעלות בהם, ובעיקר את הקשים יותר. דווקא, כדי לעצבן. קלרה, כמובן, לא התעצבנה. מבחינתה כל רגע בחברתי זה הגשמת חלום בשבילה. אבל עד שאדם שהשתרך מאחור הגיע לדלת הינשופיה כבר סיימתי לשלוח את המכתב.

"ועכשיו, למטה! לחדר המועדון!" צהלתי בגיל.

"אפשר לעצור לשתות?" אדם המתנשף אמר.

נאנחתי. ככה זה, אדון האוםל צריך לדאוג לחסידיו אחרת לא יישארו לו תומכים.

"בסדר," אמרתי, "קלרה, תטפלי בו."

קלרה רטנה. אדם פתח את פיו לרווחה וחשף את שיניו. קלרה שלפה שרביט.

"אגוואמנטי," היא אמרה וזרזיף מים יצא משרביטה לתוך פיו של אדם.

"יפה, שתינו, נהנינו, יאללה למיחזורית," זירזתי אותו.

"רגע!" הוא אמר כשסיים לשתות, "המים עשו לי... אתה יודע..."

נאנחתי שוב.

"אדם, אין שירותים בקומה הזאת!" רטנתי.

"אבל אבל אני חייב! ודחוף!" הוא אמר.

הצצתי לעבר חלון הינשופיה. הוא כל כך גדול ונמוך, ומי שנמצא למטה לא ישים לב מאיפה הדברים שנופלים מלמעלה מגיעים מרוב שהחלון גבוה ומוסתר.

"אתה מתכוון להשליך אותי משם?" צייץ אדם בפחד.

"לא, טיפש! אני מתכוון שתתרוקן דרך החלון!"

"אבל זה אסור! יורידו לנו נקודות!"

שכחתי שיש לי עסק עם חנונים אמיתיים.

"אז מה אתה מציע, שנרד קומה?" שאלתי.

"אבל זה ממש לוחץ!" אדם לחץ.

בזמן הזה הוא כבר היה יכול לרדת קומה, לעשות שם ולעלות בחזרה. אבל אדם שלנו היה חייב להתקטנן.

"נו, בוא נצא מפה, נמצא לך פתרון," אמרתי. יצאנו מהינשופיה והתחלנו לשוטט ברחבי הקומה השביעית. התקדמתי לעבר קצה אחד המסדרונות שבסופו חיכה לי דיוקן כלשהו, של... זה באמת משנה של מה? יש כל כך הרבה דיוקנאות ואני לא זוכר את כולם! אני לא ג'יי קיי רולינג! בכל מקרה, איזה מישהו יצא מאחורי הדיוקן הזה.

אשכרה יצא.

כאילו, הדיוקן הפך לדלת כזאת שנפתחת פנימה ואז מישהו יצא משם. מישהו שנראה זחוח במיוחד. ידעתי שאיפה שיש חדר חייבים להיות גם שירותים! רצתי לעבר הדיוקן והנחתי את קצה הרגל שלי על הרצפה בין המסדרון לחדר, וכך מנעתי מהדלת להיסגר.

"קדימה, אדם, בטוח יש שירותים בפנים," אמרתי לאדם שהשתרך מאחוריי.

"לזרז אותו?" שאלה קלרה שעמדה לצידו.

"כמובן," האצתי בה.

הבטתי בדיוקן שמנעתי ממנו להיסגר. על הדיוקן היה ציור של איזו שמנה אחת שהסתכלה בי במבט זעוף.

"ילד, מה אתה חושב שאתה עושה?" היא רטנה. היא מאוד הזכירה לי את מקגונגל.

"מי את שתדברי אליי ככה?" החזרתי לה.

"אני אליזבת ספריגס, סלית'ריני עלוב!" היא נזפה בי.

"איך קראת לי?!" נזפתי בה בחזרה בשעה שאדם וקלרה נכנסו פנימה, "תקשיבי לי טוב, גברת אספרגוס, את לא יודעת עם מי את מתעסקת!"

"אה, כן?" האספרגוס השמנה המשיכה, "אני שומרת כאן כבר כמעט שמונים שנה! עוד לפני שסבא שלך בכלל היה בתכנון!"

"היי, היי, אין צורך לדבר ככה," נשמע קולו של שנוא נפשי, אויבי בלב ובנפש, המדריך של בית גריפינדור, ג'יימס פוטר, מעברו השני של הדיוקן.

"טוב לדעת שיש לך שם, גברתי," הוא אמר לה, "ואתה, קרמייקל," הוא אמר ותפס בגלימתי. כך נפלתי פנימה לתוך החדר וראיתי שהובלתי את אדם וקלרה למלכודת מוות - חדר המועדון של גריפינדור.

"אני לא יודע איך עשית את זה, אבל אתה ושני השפוטים שלך משיגי גבול," אמר ג'יימס פוטר בחיוך, "וחוץ מכל הנקודות שאני אוריד לכם אני בטוח שפרופסור מקגונגל תשמח לראות אתכם כאן..."

איזו טעות. קוראים יקרים, תעזרו לי!!! תכתבו לי בתגובות מה לעשות! איך אני יוצא מהתסבוכת הזאת?

הפרק הקודם		הפרק הבא