האמת שמאחורי הסיפור

לילי התעוררה מוקדם בבוקר. היא לא זכרה את הנעשה ביום הקודם.

היא ירדה לאולם הגדול כדי לאכול. המקום הפנוי היחיד היה מול סיריוס. היא התיישבה מולו.

היא ידעה שהמקום היה שמור לג'יימס. סיריוס ורמוס קראו שניהם מודעה מתוך העיתון ופיטר היה עסוק בלבחון את יושבי השולחן. לילי חזרה להביט על סיריוס והיא נזכרה בבת אחת הכל מאורעות היום הקודם. "סיריוס תעביר את החלב," ביקשה לילי.

הוא המהם משהו לא מובן.

"ביקשתי את החלב, לא את הדגנים." אמרה לילי לסיריוס שלא הסיר את מבטו מהעיתון.

הוא הניח את הקערה ומישש אחר כד החלב, ממשיך לקרוא את העיתון.

"תודה," היא אמרה. "אני מתכוונת על אתמול." היא הוסיפה.

רעש ההתנפצות נשמע היטב בחלל האוויר כשסיריוס שמט את כד החלב. פיטר, שישב סמוך אליו החל להיחנק כשהוא רטוב כולו מהחלב שהשפריץ עליו.

"על מה את מדברת?" שאל סיריוס מבלי להתייחס לפיטר שהתחיל לצעוק עליו.

לילי התחרטה על דבריה. "עזוב," היא אמרה לבסוף ואספה את חפציה.

"אל תתחילי לעצבן אותי," גער בה סיריוס.

"אתה וג'יימס בדיוק אותו הדבר. שניכם לא יכולים להגיד 'תודה' ולשתוק." היא הוסיפה.

"מה ג'יימס קשור לפה?" שאל סיריוס.

"קשור." אמרה לילי, ולפני שסיריוס יכל להגיד משהו, לילי כבר הלכה.

"היא לא תניח לו." אמר רמוס.

"למה את מתכוון ירחוני?"

"היא לא תוותר לקרניים כל- כך מהר." אמר רמוס בהרהור.

"מה הוא עשה הפעם? ...היי, איך אתה יודע שהוא עשה משהו?"

רמוס גלגל את עיניו ואמר, "אתה הרי מכיר אותם, גם כשאין סיבה נראת לעין היא תמיד מוצאת סיבה."

סיריוס הנהן בהבנה.

"נלך?" שאל רמוס.

"לאן?" שאל פיטר.

"לקנות דברים בחנות של זונקו וגם משהו בדובשנרייה," אמר סיריוס.

פיטר קפץ בשמחה וליקק את שפתיו.

"תירגע זנב- תולע, רך- כף מתכוון לשיעור טיפול בחיות הפלא," אמר רמוס.

פניו הצוהלות של סיריוס הפכו במהרה למדוכאות.

"למה?" שאל סיריוס בכאב.

"כי ככה, בוא כבר!" רמוס נעמד וגרר איתו את סיריוס.

~

ג'יימס נשאר בחדר המועדון. הוא היה במצב יותר גרוע לאחר המאורעות של היום הקודם, הוא היה חלש ומצונן יותר. הוא הביט דרך החלון וראה שביל של אנשים חוזרים משיעור טיפול בחיות הפלא, בניהם הייתה גם לילי, לידה צעד סוורוס. הוא נשען על החלון כדי לראות אותם יותר טוב.

"אני לא מאמינה שהוא עשה את זה!" לילי צעקה את המשפט הזה כל- כך חזק שג'יימס לא היה צריך להתאמץ כדי לשמוע את קולה. לילי הביטה לעבר מגדל גריפינדור וראתה את ג'יימס. היא נעצה בו מבט וג'יימס נסוג לאחור לא בטוח אם היא ראתה אותו.

"הוא סיפר לה," אמר ג'יימס לדובי של פיטר ובעט במזוודה שלו. המזוודה נפתחה וכל תכולתה נפלה.

"יופי ג'יימס," הוא אמר לעצמו, והתיישב על הרצפה כדי לאסוף את החפצים של פיטר. הוא החזיר אותם במהירות בלי סדר. לפתע הוא שם לב למשהו מוזר: על אחד מהחפצים שהוא מצא היה סימן של בית סלית'רין.

"מה זה עושה פה?" הוא שאל שוב את הדובי.

"כל הכבוד ג'יימס, אתה מדבר עם חפץ דומם. ועוד יותר גרוע זה שאתה מדבר בקול עם עצמך. אם לא הייתי מכיר אותך הייתי אומר שיצאת מדעתך." הוא נזף בעצמו.

הוא החזיר את החפץ בחזרה למזוודה, והחזיר אותה למקום ויצא מחדרו.

הוא ירד במדרגות בשקט, מפחד להעיר משהו או מישהו.

האח היה כבוי וג'יימס רעד מקור למרות שחדר המועדון לא היה קר בכלל.

הוא הדליק את האש באח וחזר אל חדרו כדי לקחת שמיכה. כשהוא ירד במדרגות בפעם השנייה הוא ראה צל של מישהו שחיכה לו, הוא המשיך לרדת במדרגות וצעד לכיוון האח. הוא התיישב על השטיח, מחכה שהדמות תתקרב.

"חשבתי שאתה חולה." אמרה הדמות תוך כדי התקרבות לג'יימס.

ג'יימס לא ענה.

"אתה לא מתכוון לענות?" לילי שאלה.

"לא שמעתי את השאלה." אמר ג'יימס.

"אל תנסה להתחמק, פוטר!" ציווחה עליו לילי, "סוורוס סיפר לי מה עשית לו אתמול בלילה.

"מה בדיוק יכולתי לעשות כשישנתי?" שאל ג'יימס כלא מבין.

"אל תנסה את זה בכלל," אמרה לילי.

"יודעת מה?" שאל ג'יימס, "תספרי לי מה סוורוס אמר לך."

"הוא אמר לי שתקפת אותו בלילה ולאחר מכן ביקשת מפיבס שימשיך להתעלל בו."

"וזהו?"

"כן, בערך..." אמרה לילי, מהורהרת.

"אז הוא לא סיפר לך את כל המאורעות." אמר ג'יימס.

"אז אתה מודה שזה מה שעשית!" אמרה לילי בצעקה. "בפעם הבאה שתחשוב על לדבר איתי תחשוב על מה שעשית!" היא אמרה בכעס ועינייה רשפו גיצים, והיא כמעט יצאה מהחדר.

"את לא מעוניינת לדעת למה עשיתי את זה?" שאל ג'יימס.

היא נעצרה. "לא. זה בכלל לא מעניין אותי," היא אמרה והשלימה את הצעדים הבודדים שנשארו לה.

ג'יימס נאנח. "תמיד אני אשם בסוף," הוא אמר.

"אתה צריך לדבר איתה," הוא שמע את סיריוס אומר.

"כמה פעמים אמרתי לך לא לקחת לי את הגלימה?" שאל ג'יימס, מתעלם בכוונה מדבריו של סיריוס.

"אממ, תלוי ממתי אתה מחשיב את הספירה, שתיים עשרה פעמים לשבוע הזה שהתחיל לפני יומיים, וטרליון מאה ועשרים בסך הכל מאז שיש לך אותה ." אמר סיריוס נעזר באצבעותיו לספירה. ג'יימס גילגל את עיניו.

"בכלל, למה לקחת אותה?" שאל.

"אני צריך ללכת לחנות של זונקו, לקנות כמה דברים," אמר סיריוס בגאווה.

"איזה חלק מהשיחה שלנו שמעת?" שאל ג'יימס, חוזר לנושא שבו התחילו.

"מההתחלה," אמר סיריוס.

"אין לבן אדם קצת פרטיות?" שאל ג'יימס משתעל בכבדות כמה פעמים.

"אמרתי לך אתמול שגם אם לא תספר לי אני אדע," אמר סיריוס בהנאה.

"אתה עדיין לא יודע הכל," אמר ג'יימס.

"נכון," אמר סיריוס, "ועוד שנייה אתה תספר לי," השיב סיריוס.

"אתה בטוח שאתה רוצה להתערב בזה?

"אני החבר הכי טוב שלך, לא?" שאל סיריוס כנפגע.

"נכון." ג'יימס נכנע והוא סיפר לו את כל הסיפור, בידיעה שסוורוס הולך לסבול הרבה יותר מהתרגיל המלוכלך שסיריוס עשה לו כשהוא תלה אותו על העץ והשפיל אותו מול כל בית הספר.

~

לילי עמדה במטבח כשראשה ניצב בתוך המקפיא.

"מה את עושה פה?" שאל סיריוס.

ראשה של לילי נחבט במקפיא. היא יצאה מהמקפיא ומיששה את ראשה.

"לא ידעתי שהמטבח שייך רק לך," היא אמרה נזפה בו, "וחוץ מזה, מה אתה עושה פה?"

"אני שאלתי קודם," אמר סיריוס.

"טוב," אמרה לילי, "אני מחפשת משהו, ואתה?"

"מה?" הוא שאל בהתעניינות.

"אני מנסה למצוא משהו ששמתי פה לפני כמה ימים." היא אמרה.

"מה החבאת פה?"

"שוקולד מהדובשנריה שקיבלתי."

סיריוס התחיל להשתעל; הוא נחנק באמצע לגימה של משקה.

"אל תדאגי את לא תמצאי אותו"

"מה זאת אומרת?" היא שאלה בחרדה.

"אני אסביר לך אם תדברי עם ג'יימס על מה שקרה אתמול.

"למה לי?"

"כי אני עלול לספר לכמה אנשים מה את עושה". לילי הצטמררה למשמע הדברים "טוב אני אדבר איתו."

"טוב אז אני לא אספר," הוא הבטיח לה.

"אבל יש לי שאלה אחת," היא הוסיפה.

"כן?"

מה קרה לשוקולדים שלי?"

אה, זה לא חשוב" הוא ענה בהתחמקות וברח משם לפני שלילי הצליחה להגיד משהו נוסף.

~

ג'יימס ישב על מיטתו בחדר הבנים, שקוע במחשבות, וסיריוס משום מה היה עליז במיוחד.

"תגיד שאני מלך," ביקש סיריוס.

"אבל אתה לא," עדכן אותו ג'יימס בעייפות. סיריוס לא ראה את זה בעין יפה.

"אם לא תגיד שאני מלך אני לא אגיד לך שלילי עוד מעט תכנס לפה ותדבר איתך."

"תגיד לי מה שתית בדרך לפה?"

"בריצפת, קדימה תגיד ביחד איתי: 'סיריוס אתה מלך'."

"סיריוס אתה מלך." אמר ג'יימס בחוסר ברירה.

"תודה קרניים. אתה מחמם את ליבי." אמר סיריוס בהערכה, "ועכשיו תספור לאחור מעשר."

ג'יימס התחיל לספור, "עשר... תשע... שמונה..." סיריוס ספר ביחד איתו. וכשהגיעו לחמש נפתחה הדלת ולילי נכנסה.

"אני מפריעה?" היא שאלה.

"אם באת לצעוק עליי את יכולה ללכת." אמר ג'יימס.

"אתה באמת רוצה אני אלך?" שאלה לילי.

"לא אכפת לי." ג'יימס אמר ומשך בכתפיו. לילי נעלבה.

"אז אני אשאיר אתכם לבד," אמר סיריוס ויצא.

לילי עקבה אחריו במבטה עד שיצא.

"אני..." היא התחילה לומר.

ג'יימס נשען על הקיר. הוא שיחק באצבעותיו בכדור דמוי סניץ' שקיבל מסיריוס כמתנה ליום ההולדת. הוא נמנע מלהביט בה.

"אני רציתי להגיד שאני מצטערת." היא אמרה, "סיריוס סיפר לי מה באמת קרה שם."

"באמת?" ג'יימס שאל בחוסר התעניינות.

"למה אתה מתנהג אליי ככה?" לילי שאלה.

ג'יימס הזדקף. "בדרך כלל את זאת שלא מקשיבה ועסוקה רק בעצמך." הוא אמר בלחש.

"ואני מתנצלת על זה," היא אמרה.

"זה לא כזה פשוט," הוא אמר בצרידות, "האשמת אותי בדברים חמורים."

לילי לא ענתה. היא רק השפילה את מבטה. "אתה תוכל לסלוח לי על זה אי פעם?" היא שאלה בתקווה.

"אני חושב שכן," הוא אמר בלחש.

"לילי חייכה, מרגישה הרבה יותר קלילה מאי פעם.

~

"אני לא שומע כלום," לחש סיריוס.

"רך- כף תזוז קצת," ביקש רמוס.

"איה זה הרגל שלי!" צעק פיטר.

"סליחה לא שמתי לב," אמר סיריוס.

"אולי תהיו בשקט שניכם? אי אפשר לשמוע ככה כלום," אמר רמוס.

"היי," אמר סיריוס, "אני רואה משהו."

"כן, את הכוכבים שעוד מעט יסתובב סביבך," אמר רמוס.

"ממתי אתה..." התחיל להגיד סיריוס כשג'יימס פתח ללילי את הדלת ושלושתם נפלו פנימה.

"קרניים זה לא מה שאתה חושב," אמר סיריוס.

"לדעתי זה דווקא כן מה שהוא חושב," אמר רמוס.

"תודה ירחוני," אמר סיריוס ושניהם הביטו אחד על השני במבט עוין.

"היי, ירחוני, רך- כף, קרניים הולך," אמר פיטר במאמץ.

שניהם קמו מהר, עוזרים לפיטר גם לעמוד.

"נלך אחריו?" שאל סיריוס.

"לא," קבע רמוס, "עשינו מספיק נזק ליום אחד," אמר רמוס.

"אתה מכיר אותי ירחוני, נזק זהו שמי השני," והוא צעד בדיוק צעד אחד.

"אתה באמת רוצה שקרניים יכעס עלייך?" שאל רמוס.

"אתה יודע שבדרך כלל אנחנו לא מסכימים," אמר סיריוס, "אבל הפעם אני אוותר לך." הוא הוסיף.

"תגיד לי, איך הצלחת לגרום ללילי לדבר עם ג'יימס, ועוד אחרי המקרה עם סוורוס?" שאל רמוס.

"אני לא יכול לספר," אמר סיריוס.

רמוס הרים גבה, "ולמה זה?"

"הבטחתי שאני לא אספר," אמר סיריוס עם חיוך ערמומי.

"ממתי אתה מבטיח דברים ומקיים אותם?" התקשה רמוס.

"בדרך כלל לא, אבל את ההבטחה הזאת אני חייב לקיים," הוא אמר לאחר מחשבה.

"זנב- תולע, למה אתה לא אומר כלום?" שאל סיריוס.

"איפה הוא בכלל?" שאל רמוס.

"אני לא יודע," אמר סיריוס בבלבול. "לך תמצא עכבר בתוך טירה מלאה בתלמידים, עכברים, עכברושים, צפרדעים וחתולים שאוכלים את כולם."

"כנראה שהוא הלך לחקור את העניין עם קרניים ולילי." אמר רמוס, מקצר את מה שסיריוס אמר באריכות.

"כנראה" ענה סיריוס.

והם לא ידעו עם כמה הם טועים.

קרדיט לטאל (HalfALaugh או הקונדסאית החמישית לשעבר) המדהימה!

שעזרה לי המון בכתיבת הסיפור!

הפרק הקודם		הפרק הבא