פינת העצות של סוורוס סנייפ

בס"ד

נראה כי למרות היעדרותי שנמשכה חמש שנים תמימות, ארבעה חודשים וחמישה ימים, רק שישה אנשים חשו בכך. ואפילו הם התייאשו בתום שנה וחצי. לא כמוני, שהמתנתי בדבקות לשובו של אדון האופל במשך שלוש עשרה שנים, ולא משתי מתפקידי.

אך נראה כי אדון האופל אינו שייך סיפורנו. שכן, הפעם אין אנו עוסקים באידיאולוגיות נעלות או במלחמות עקובות מדם. הפעם אנו עוסקים בהתעמרות במקום העבודה, ונראה כי אותם שישה קוראים מרושעים דווקא מאושרים למראה אדם סובל כמותי, ואני מצטט: "זה פשוט מדהים!" הצהירה משקה פרות מסתורית, ואף דרשה המשך. drorey וimagine it לא מסוגלים להפסיק לצחוק מתלאותיי. אם כן, נראה שהמוגלגים הקוראים אודותיי שמחים לאידי.

ולא רק הם שמחים לאידי – כזכור לכם, תכננתי להשתמש במקהלת בית הספר כדי לנקום בבוס המתנכל שלי. אינני זוכר בדיוק מה אוויתי לעשות עם המקהלה – בוודאי לתכנן איזה שיר מטופש בגנות פרופסור דמבלדור או מהלך נכלולי שכזה – אך יהא מה שיהא התכנון, לא היה זה בר ביצוע בשל העובדה שבכיתתי, מלבד כמה עשרות תלמידים זייפנים, ישב לו מנהל בית הספר על כורסה ורודה ומרופדת.

"כיף שבאת, סוורוס," הוא קרץ לעברי בשובבות כשפסעתי לתוך כיתתי, "אמנם זה לקח לך רק 5 שנים, אבל למזלך קפאנו בזמן הזה. ואני אגרתי בתוכי המון אנרגיה...". וכעת הוא הרים והוריד את גבותיו לסירוגין. אינני שוטה, חלילה, אך לעומת זאת נשגב מבינתי כל פשר להבעתו המשונה של דמבלדור. מה גם שהוא לא לבש את גלימתו הסגולה המסורתית, אלא חלוק ורוד ופרחוני שחשף מעט יותר מדי, ואני חושש שהוא נתקף בשיטיון של זיקנה.

נכון, אוכל לנצל זאת לטובתי ולשטות בדמלבדור אם אכן זה המצב, אך לדאבוני דמבלדור ליקט סביבו לא מעט חסידים שידאגו לו וישמרו על כבודו, כך ששיטיונותיו של המנהל הקשיש עשויים להחמיר במופרכותם, ולי לא תיוותר כל ברירה מלבד ציות עיוור ופריקת תסכול באמצעות הורדת נקודות מגריפינדור.

"לאודישן הראשון!" הכריז דמבלדור, ובמהלך השעתיים הבאות נחשפתי למגוון זיופים מפיותיהם של תלמידי הוגוורטס. גרונותיהם של הצעירים אינם בשלים דיו, ואילו של הבוגרים אינם יציבים.

"ובכן, נראה שאין די כשרון בבית ספרנו לפתוח מקהלה, אדוני," אמרתי למנהל לאחר שכולם שרו, וכך גרמתי לכולם לפרוץ בבכי. "ולכן," המשכתי בדבריי, "כעת, אסור למשרדי ואבדוק מה מצבה של המחמצת שלי."

"איזה שטויות אתה מדבר, סוורוס," דמבלדור צחקק. הוא שלף את שרביטו, כיוון על התלמידים המבוהלים והכריז: "אוטוטיונוס!"

מה הוא עולל?

"זהו! עכשיו כולם שרים יפה! אין לך ברירה, סוורוס," הוא חייך אליי בממזריות, "המקהלה שלך, ואני אלך לחשוב על הדרך הבאה בה אוכל לענות אותך!"

וכך הוא יצא מהכיתה והשאיר אותי עם כל אותם עשרות תלמידים. הם הביטו בי בשתיקה וציפו שאומר דבר מה, או שמא אפצח בשיר. אך לא אתן להם את הסיפוק הכרוך בלשמוע את שירתי וכך לפגוע במעמדי ובמוניטין שלי.

"שנשיר משהו, פרופסור?" הציעה העלמה גריינג'ר שהייתה שם משום מה.

"לא! מה פתאום!" מיד תקפתי, וקינחתי ב"ושבעים נקודות מגריפינדור על הפזיזות שלך, גריינג'ר!"

אם כן, אני פונה כעת לאלו מכם שנותר מעט שכל בקדקדם ועדיין קוראים את דבריי ואת מה שיש לי לומר. לדאבוני, אין ביכולתי להמשיך את הסיפור מפני שלא קרה דבר. פרופסור דמבלדור ניצח בקרב.

אבל אני עוד אנצח אותו במערכה, עד הרעיון הקפריזי הבא שיעלה ממוחו הקרימינלי. ועד אז, החלטתי לנצל פלטפורמה אינטרנטית זו ולחלוק מעט מחכמתי הרבה, הרי התברכתי בלא מעט שכל, בניגוד לאי אלו תלמידים אותם אני זוכה ללמד בכל שנה.

כמובן שלא אחשוף את סודות השיקויים שלי בפני מוגלגים חסרי כישרון והשכלה כמותכם, שקוראים את קורותיי כאן. לא ולא. אחשוף בפניכם את חכמת החיים שלי, אותה צברתי בתלאותיי הרבים. יודע אני כי זהו אתר שקהל היעד שלו הוא בני נוער. אם כך, ודאי תשמחו לדעת על כך שהנני מומחה פדגוגי לגיל הנוער. תשאלו את כל אותם בוגרי בית הספר שעברו תחתיי, ותגלו כי רק עשרה אחוזים מתוכם התאבדו באשמתי. השאר, כמובן, פיתחו חוסן נפשי הודות לשיטות החינוך המתקדמות והיעילות שפיתחתי בעצמי, או שהם סלית'רינים.

לפיכך, זהו קול קורא. שאלו אותי שאלות. שתפו אותי בהתייעצויות. חשפו בפניי את ההתלבטויות. ובפרק הבא, אענה על השאלה המוצלחת ביותר בדרכי הייחודית והמחוכמת, תשובה שאני בטוח שתיטיב עם הקורא הנזקק או הקוראת האומללה. כל זאת, בתנאי שמנהלנו האהוב לא ימציא עבורי מטלה נוספת.

דפיקות עליזות נשמעות כעת על דלת משרדי בשעה שאני כותב לכם, ובשלב הזה אני בטוח שכולנו יודעים היטב מה משמעותן. אני ניגש לפתוח את דלת משרדי בעצלתיים, ומולי עומד אלבוס דמבלדור שלבוש משום מה בתחפושת של חתול, עם אזניים מחודדות, כפות רכות, זנב ארוך ושפם מאופר.

"מיאו, סוורוס!" קרא דמבלדור, "לאחר כישלון המקהלה, אני יודע מה הלהיט הבא שיסחף אחריו את בית הספר!"

פיללתי בליבי שתחפושת החתול מרמזת על עיקורה הצפוי של פרופסור מקגונגל, אלא שדמבלדור, כהרגלו, אמר את הדבר הגרוע ביותר – "ילדים אוהבים חיות, אבל אלה שביער האסור מסוכנות מדי. לכן, החלטתי להקים בהוגוורטס פינת ליטוף, ומי שיהיה אחראי עליה יהיה, כמובן, אתה!"

הו לא.

רוצים לקבל עצה מסנייפ? שתפו כאן למטה! סנייפ יעבור על התגובות ויבחר אחת מהן, כך שאולי בפרק הבא תקבלו עצה סנייפית במיוחד!

הפרק הקודם