give me love

נתקלתי באדם האחרון שרציתי לפגוש כרגע.

דראקו מאלפוי.

"מה זה היה? להראות לי שאתה לא חסר לב?" אמרתי, מעט כועסת.

"את לא חושבת שאת פחדנית לא קטנה בכלל? מפחדת אולי ממה שהחברות שלך יגידו?" 

קפאתי לרגע. 

אף אחת לא יודעת ממה שקרה עם מאלפוי. לא טרחתי יותר מידי.

הוא צודק? הרי בנות תמיד מספרות אחת לשניה כל דבר שקורה, אלא אם כן הן רוצות להסתיר משהו.

המחשבות שלי נקטעו על ידי שתי חברות שמשכו אותי משם, אחת שולחת למאלפוי מבט זועם, והשניה מבט מלא הערצה.

"בואי" הן אמרו.

"אני חושב שזה רעיון לא רע, אה?" הוא חייך ועזב.

"מה קרה?" שאלה אחת הנות.

"לא באמת הבנתי..." שיקרתי, עדיין חושבת על מה שהוא אמר,

'מפחדת אולי ממה שהחברות שלך יגידו?' 

תוהה לעצמי, הלכתי לישון.

ושוב במשך שבועיים מאלפוי לא אמר לי מילה, לא יצר קשר עין, מתעלם לחלוטין.

כמעט לא הצלחתי לישון בלילות, ויום שני בבוקר קמתי מותשת, ומובהלת מהעובדה שאני מאחרת לשיעור הראשון. כל כך מאחרת.

רצה במסדרון לכיוון הכיתה, כל כך עצבנית, ונתקלת באחד הבריונים של מאלפוי.

"אולי תסתכלי לאן את הולכת?!" הוא צעק.

"אוי תשתוק!" צעקתי בחזרה, כמעט לא מפחדת מהגודל שלו, אבל כן מפחדת מעצמי. "אתה והחברים הטיפשים שלך"

הוא הסתכל עליי במבט שגרם לי לרצות לברוח הכי רחוק, להציל את עצמי.

'איך את יכולה להיות כל כך טיפשה?! מאלפוי מוציא ממך את כל הרע! מעולם לא היית ככה, לא היית מאחרת! לא היית צועקת במסדרונות!'

"גויל," שמעתי אותו מאחורי "תמשיך"

'עכשיו הוא מגיע. עכשיו אני קיימת. יום אחד אני כאן כמו כולם, ויום אחרי זה כאילו עזבתי.'

גויל התרחק, ואני נשארת שם לבד במסדרון עם דראקו מאלפוי.

"פחדן..." אמרתי לו והוא היה נראה מאוד מופתע שתודה לא מגיעה לגיבור היום.

הוא הסתובב אליי ובהפתעה גמורה לקח את היד שלי ומשך אותי קרוב אליו, לא לפני שהוא בדק שהמסדרון ריק.

לשניה לא הצלחתי לנשום, שאילו כלך האוויר באזור ברח. היד שלו היתה קרה, כל כך קרה כאילו הוא מעולם לא התחמם ביום קר ליד האח, או גרוע מזה- לא החזיק לאף אחד את היד.

נזכרתי שכעסתי עליו, אבל הוא עזב את היד שלי והלך.

עמדתי שם במשך דקה ארוכה כמו טיפשה, המוח שלי התרוקן ממחשבות.

הסתכלתי על היד שלי, מחפשת למצוא בה משהו יוצא דופן, אבל היא נראתה רגילה לחלוטין, רק הרגישה בוערת.

נשארתי למשך היום במדשאות, והיה מאוד מאוחר כשכבר החלטתי שהגיע הזמן לחזור לטירה.

מישהו עמד לידי.

מיד הרמתי את המבט, ודראקו מאלפוי היה שם, עם התחביב המוזר שלו להופיע בפתאומיות לידי.

"אתה צריך משהו?" שאלתי.

הוא לא ענה.

"זה יהיה נחמד אם תלך..."

הוא לא זז.

תכננתי להגיד משהו נוסף, אבל כשהוא הסתכל עליי בלי לומר מילה שקעתי שוב בעיניים  שלו, כשגם אני הופתעתי כשמצאתי את עצמי מנשקת אותו.

הוא קפא.

לקחתי צעד אחד אחורה ובפעם הראשונה בחיי דראקו מאלפוי נראה אבוד.

"תגיד משהו..." ביקשתי בשקט.

הוא לא אמר מילה ורק בהה בנוף.

"למה עשית את זה?" הוא שאל אחרי דקה ארוכה.

צחקתי. 'משהו השתבש אצלך.' המוח שלי מלמל משהו לא מובן.

"אתה לא חושב שזו שאלה קצת טיפשית ומיותרת?"

הוא ניסה לחייך חיוך קטן, שנראה די אמיתי, כזה שאף פעם לא ראיתי והסתובב ללכת.

"לאן אתה הולך?" 

"אממ... אני... יש ישיבת מדריכים"

הסתובבתי אליו מיד, קוראת אחריו.

"דראקו..." 

הפרק הקודם		הפרק הבא