אחרי המוות

זו הייתה שעת ערב, ויליאם מקינטייר ישב לשולחן עבודתו, מחשבותיו הסתחררו מעל המסמך שנח על שולחנו שרק לפני מספר שעות בודדות נחתם והפך לפעולה האחרונה בחייה של גרייס קהיל.

"אני בטוחה." היא אמרה לו ולא עברו יותר מכמה דקות עד שעצמה את עיניה בפעם האחרונה.

ברגע זה, כשליבה נדם, כל הסמכות, האחריות, העול הכבד, גורל העולם, הכל עבר אליו.

אליו ואל עוד שני ילדים שאיבדו את הוריהם ובדיוק גם את סבתם האהובה, שעדיין הולכים לבית הספר ושאין להם מושג ממה שעומד לקרות.

מקינטייר לא היה עצוב על ההחלטה להצטרף אל משפחת קהיל ולא התחרט על השותפות המורכבת שהייתה לו עם גרייס. הוא ידע למה הוא נכנס כשנהפך לעורך הדין שלה והיה שלם עם כל החלטה שקיבל במהלך הזמן שעבד איתה. זה היה רק עניין של זמן עד שיגיע החלק שלו והוא ידע את זה. ובכל זאת, אם היה לו עוד זמן, אם לה היה עוד זמן. לגרייס היה חשוב יותר מכל אחד אחר לאחד את משפחתה ולתקן את העוול שנגרם להם. לא היה לה קל לחתום על הצוואה החלופית, להעביר את כל העול הכבד אל שני נכדיה שעוד היו כל כך צעירים. היא הפקידה בידם את המשימה הכי קשה, חשובה ומסוכנת. המשימה שהיא עצמה נכשלה בה. רק אם היה לה עוד זמן להסביר להם, להדריך אותם. אבל לא נותר לה יותר זמן, היא איננה.

ויליאם הרים את ראשו הגדוש מהמחתימה המסולסלת של גרייס ונאנח עמוקות. העולם אכזר. הוא חשב לעצמו. העולם של שני ילדים שחיים חיים כמעט לגמרי רגילים הולך להתהפך. איך הם יוכלו לשאת את כל זה לבדם? ואז הוא קם ועטה מבט נחוש על פניו. אבל הם לא לבד. יש להם אותי. ולפתע הוא חייך. למה הוא כל כך דואג להם? הם לא סתם ילדים. הם הנכדים של גרייס, האישה הכי חכמה ואמיצה שהוא הכיר בחייו. אין ספק שהם יוכלו להסתדר בכוחות עצמם. גרייס האמינה בהם והוא מאמין בגרייס. הוא יהיה שם בשבילם כמו שסיכם עם גרייס והוא ידאג שהם לא יוותרו. כל ספק שהיה לו נעלם ולמרות שדבר לא השתנה ועדיין גורל העולם נח על כתפיו ועל כתפיהם, הייתה לו תקווה.

גרייס הפקידה את משאלתה האחרונה בידיו והוא ידאג שהיא תתגשם. 

הפרק הקודם		הפרק הבא