אליס פטרסון, בת זאוס

עשיתי פרצוף. ´אז אני לא אמורה לדעת שאני חצוייה?´ חשבתי מבולבלת. ברנדון חייך אליי. "אל תדאגי. אני בטוח שיהיה בסדר, קדימה בואי לארוחת צהריים" הוא אמר, והסתכל בשעון. נשמעה קונכייה. השעה הייתה 1 בצהריים, והלכנו לחדר אוכל. אני וברנדון הלכנו לאותו שולחן, אבל סמנתה הלכה לשולחן אחר- של ילדי אפרודיטה, הנחתי. התיישבתי ליד תאליה, שחייכה אליי.  כירון הסתכל על כולם, ומר ד´ הופיע. "יש לי כמה הודעות למסור לכם," כירון פתח, ותאליה הזדקפה. ג´ייסון בהה באוויר, וברנדון הסתכל עליי מוטרד. עשיתי פרצוף. "יש לנו חצוייה חדשה, אליס פטרסון. הכירו בה, והיא בת זאוס." כירון המשיך והסתכל עלינו. כולם הסתכלו עלינו גם, והתחילו למחוא כפיים. הסמקתי. תאליה לידי גיחכה. "ולדבר המשמח השני, שבוע הבא יש תפוס את הדגל ביער-" הוא המשיך, וילדי פוסידון נאנחו. חייכתי לעצמי. "וההודעה האחרונה, כל ההורים עומדים לבוא לבקר אותנו שוב. מי שירצה יוכל לחזור איתם הבייתה," סיים בחיוך, וכולם נראו נרגשים פתאום. "בעוד תשעה ימים הם יבואו. בתיאבון!" כירון אמר, וחזר לדבר עם הסאטירים. תאליה נאנחה והתחילה לאכול. ברנדון המשיך להסתכל עליי. "מה?" שאלתי אותו.  "אמא שלך תבוא?" הוא שאל אותי, ומשכתי בכתפיים. "אני מניחה שכן," אמרתי. "זה היה הקיץ הכי מוזר במחנה אי פעם," תאליה הכריזה, ושתתה מיץ ענבים. ג´ייסון צחק. "וכמה זמן את במחנה הזה כבר?" הוא שאל אותה בחיוך, והיא צחקקה. "כן, אבל עדיין." אמרה, והסתכלה עליי ואז על ברנדון. "הביתן שלנו סוף סוף התמלא, אני יכול לחזור למחנה יופיטר ואת יכולה להיות עם הציידות בלב שקט." הוא אמר לה בחיוך, ותאליה החטיפה לו. צחקתי.  "מה זה הציידות?" שאלתי כשנרגעתי. תאלהי קימטה את המצח. "שכחתי שאת חדשה. זה קבוצה כזאת, שאממ..." היא ניסתה למצוא את המילים.

"לא מאמינות בדרך של האהבה, וזאת קבוצה רק של בנות." ברנדון השלים אותה, ותאליה הנהנה. שתקתי. "חיות לבד, רווקות לנצח" היא גיחכה. ג´ייסון עשה פרצוף.  ברנדון נאנח, ואנ הסתכלתי על ילדי אפרודיטה. "אה, את לא תמצאי שם ילדים שלה." תאליה אמרה לי כשהיא ראתה לאן הסתכלתי. חייכתי. "מין הסתם," אמרתי, וברנדון צחק. ג´ייסון חייך אליי בשעשוע. "אז אמא שלך לא הסתירה ממך?" הוא שאל אותי, והנהנתי. "זה נדיר," תאליה אמרה, ובחנה אותי. "מה נדיר?" שאלתי בקול מתגונן. "בדרך כלל ההורים לא מספרים לילדים שלהם שהם חצויים עד ש... קורה משהו." ג´ייסון הסביר לי. הנהנתי. הסתכלתי שוב על השולחנות האחרים, וראיתי שכריס יושב לבד בשולחן שלו. הוא ראה שהסתכלתי עליו, וחייך אליי. "אין עוד ילדי אסקלפיוס?" חזרתי להסתכל על  האחים שלי. ג´ייסון הניד בראשו. "בינתיים לא. יכול להיות שיבואו עוד אבל," הוא אמר. "אה," מלמלתי, והמשכתי לחקור את השולחנות. בגלל שהיה יום שבת אז גם הרומאים וגם הציידות היו פה, והשולחנות והביתנים היו מלאים מהרגיל. הסתכלתי על השולחן של ילדי האדס- ושם היו 5 ילדים. השולחן הכי מלא היה של ילדי אפרודיטה, עד כמה שהצלחתי לראות. חזרתי לשולחן שלנו. כעבור עשר דקות נגמרה הארוחה, וחזרתי לביתן. כריס ועוד ילדה באו אליי בחיוכים. "היי," אמרה הילדה. חייכתי אליה. "איך קוראים לך?" שאלתי אותה. "אני מליסה, בת ניקה." "אלת הניצחון," היא הסבירה כשראתה את המבט המבולבל שלי. כריס הנהן. "את בת זאוס, מה?" הוא שאל אותי, והנהנתי באי נחת. 

"זה לא טוב?" שאלתי כשהם החליפו מבטים. מליסה גירדה בראשה בהרהור. "זה טוב שאת פה, אבל אני לא יודעת." מלמלה. כריס בחן אותי.  "אולי זה אומר עוד מסע חיפושים," אמר. שתקתי. "מה זאת אומרת שכל ההורים של כולם יבואו?" שאלתי בחשדנות. כריס משך בכתפיים, אבל מליסה חייכה. "זה אומר שההורים של כולם- גם האלוהיים וגם האנושיים יבואו." הסבירה, וכריס מצמץ. "ואוו," אמר ביראה, ומליסה צחקה. "כבר היה מפגש כזה בסוף יולי, זה השני והמסכם של הקיץ." אמרה לנו. הסתכלתי על כריס. "אתה גם חדש?" שאלתי אותו, והוא הנהן. "יחסית. אני פה מה, שבוע שבועיים?" אמר, ומשך בכתפיים שוב. מליסה חייכה.  "כן. את באת ממש בסוף, בגלל זה זה מוזר," היא אמרה לי. הנהנתי. התחלתי לדאוג כשהם התרחקו ממני לכיוון של ביתן אסקלפיוס. חזרתי לביתן זאוס ונשכבתי במיטה החדשה שלי, מהורהרת.

הפרק הקודם		הפרק הבא