אש וקרח

לא הכל אבוד

רמוס נפל מתוך הערפל השחור ומצא את עצמו שוב בחדר העבודה של אוריון בלק. טונקס נחתה לצידו ומייד מעדה ונפלה על השטיח. היא פלטה אנקת כאב והתגלגלה על הגב, אוחזת בצד גופה.

ההלם ממה שזה עתה ראה שיתק את רמוס במשך כמה רגעים. לבסוף, בתחושת יאוש מוחצת, הוא נשכב על השטיח לצד טונקס.

"אתה בסדר?" היא שאלה אותו.

"אני צריך לשאול אותך את זה," הוא התחמק.

"אתה יודע למה אני מתכוונת," היא התעקשה. רמוס הפסיק לנסות להעמיד פנים; העניים שלה היו שחורות וחודרות, דומות לעניים החומות שהיו לה בדרך כלל, ובכל זאת שונות ומלאות עוצמה.

"אני לא יודע," הוא אמר, מסתכל בפסיפס שעל התקרה. "אני לא יודע מה לחשוב. סיריוס תיעב את בלטריקס... או שזה לפחות מה שהוא גרם לנו לחשוב."

"פגשתי את נרקיסה מאלפוי היום," טונקס אמרה פתאום.

"בבית הישן של אימא שלך?" רמוס שאל בהפתעה. "מה היא עשתה שם?"

"היא בכתה," טונקס השיבה, בוחנת את התקרה בריחוק. "היא אמרה לי... היא אמרה שסיריוס לא היה חף מפשע."

רמוס פתח את פיו לומר שנרקיסה מאלפוי לא יודעת על מה היא מדברת – שהיא לא הכירה את סיריוס כמו שהוא הכיר אותו – אבל הוא עצר את עצמו. הוא כבר לא היה בטוח שהוא הכיר את סיריוס טוב כמו שהוא חשב.

"אני מצטערת," טונקס אמרה ברכות.

רמוס לא זכר מתי בפעם האחרונה מישהו ניסה לנחם אותו. בטח לא מאז שלילי וג'יימס נרצחו – הם תמיד היו האנשים היחידים שהוא חזקים וטובים מספיק כדי לגרום לו להאמין שהכל יהיה בסדר. פיטר אף פעם לא הצליח להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון, וסיריוס לא היה טוב בהבנה ותנחומים, במיוחד אחרי שאזקבן הפכה אותו למסוגר וקר מתמיד.

לרגע קצר הוא התפתה לאחוז בידה שוב, אך כמעט מייד התחיל לנזוף בעצמו על המחשבה. הוא לא היה צריך להרשות לה לנחם אותו קודם לכן, ועכשיו, כשהם היו שוב בעולם האמיתי, האפשרות הייתה מסוכנת עוד יותר.

הוא הטה את ראשו כדי להסתכל בפניה, לומר משהו כדי להפיג את המתח, ופתאום נהיה מודע לעובדה שהם קרובים מאד. קרובים מידי. הוא היה מסוגל לראות כל אחד ואחד מהריסים השחורים הארוכים שמסגרו את עיניה העצובות.

הוא היה יכול לנשק אותה ולהספיק לברוח, אם הוא רק היה מסוגל לזוז. אבל הוא היה משותק מרוב ציפייה ופחד לקראת הרגע הבלתי נמנע בו היא תחצה את הגבול והוא לא יוכל להמשיך להילחם בדחף –

רעש חבטה מחריש אוזניים שבר את הכישוף, וצעקותיה של גברת בלק הדהדו בבית. בתחושה מעורבת של הקלה והחמצה, רמוס קפץ על רגליו ומיהר החוצה כששרביטו בידו כדי לחקור את מקור הרעש.

במבואה עמד קוסם לבוש סחבות עם קרחת במרכז קודקודו הג'ינג'ית, זה קילל בקול בעודו מנסה לסגור את הווילונות על הדיוקן המצווח של גברת בלק.

"מנדנגוס!" רמוס אמר בקול.

מנדנגוס פליצ'ר הסתובב בחדות ונרתע בבהלה כשהבחין שרמוס מכוון אליו את שרביטו.

"אל ת'כוון אלי ת'דבר הזה!" הוא קרא, מרים את ידיו באוויר כאילו הוא חשב שרמוס עומד לקלל אותו בכל רגע. רמוס הניף את שרביטו ומנדנגוס קפץ, אפילו שרמוס רק השתיק את הדיוקן.

"מה אתה עושה פה, מנדנגוס?" הוא שאל את הקוסם המרופט, זה החליק את קדמת גלימתו הבלויה ונראה עצבני.

"מ'חפש מקום חמים לבלות ת'לילה, זה 'כל," הוא השיב.

לאחר רגע טונקס צצה לצידו של רמוס, בעיכוב שהבהיר שהיא חיכתה כמה רגעים לפני שהיא ירדה. עניו הקטנות של מנדנגוס סקרו את הופעתה החדשה והשונה בערמומיות. רמוס היה רוצה שהיא לא תראה כל כך סמוקה ואשמה.

"מה 'תם עושים פה, שניכם?" מנדנגוס שאל בחלקלקות.

"מחפשים את הצוואה של סיריוס," רמוס אמר, מרגיש פרץ של חוסר חיבה כלפי הקוסם השני. "עכשיו אתה תאמר לנו מה אתה עושה פה באמת. זה אמצע היום."

מנדנגוס פתח את פיו להשיב – ללא ספק חושב במהירות על עוד שקר פתלתל – כשבפעם השנייה באותו היום צליל חבטה ונפץ הרעיד את הבית. הפעם הרעש הגיע ממעלה המדרגות.

רמוס הסתכל לעבר טונקס, אבל היא נראתה מבולבלת לא פחות ממנו. מבלי להחליף מילה הם חזרו על עקבותיהם בריצה.

דלת חדר העבודה נשארה פתוחה בזמן שהם הלכו לחקור את מקור הרעש במבואה, וקולות נפץ אלימים נשמעו מבפנים. קריצ'ר, שהראה את פניו המכוערות לראשונה מאז מותו של סיריוס, כיוון את אצבעו הארוכה והמקומטת אל המבחנות שסביב ההגיגית וגרם להן להתנפץ אחת אחרי שנייה.

"תפסיק!" רמוס צעק לעברו. גמדון הבית נתן לו מבט של שנאה בעניו האדומות וניפץ מבחנה נוספת בעננה של ערפל זיכרון כסוף.

רמוס הניף את שרביטו בחדות וגמדון הבית מצא את עצמו מרחף באוויר מקרסולו, מתפתל ומכנה את רמוס בשלל שמות גסים.

טונקס מיהרה אל ההגיגית כדי לבחון את היקף הנזק.

"נשאר רק אחד," היא אמרה, אוחזת בידיה את הזיכרון האחרון ששרד.

"למה עשית את זה?!" רמוס הרים את קולו על גמדון הבית, מרגיש שהוא מתחיל לאבד שליטה. "כבר הרגת אותו, זה לא מספיק?!"

"בוגד בדם נאלח, קבל- קיבל מה שהגיע לו!" קריצ'ר קרקר בשנאה, עניו האדומות בולטות מחוריהן בזעם. "פושע מצחין, מפר שבועה רשע- מרושע – "

"מזה פה?" מנדנגוס קטע את נאום התוכחה של גמדון הביתה. הוא עמד בפתח חדר העבודה, בוחן את החלל החדש בסקרנות תעבת בצע.

מרגיש פרץ של שנאה וגועל כלפי חבר המסדר השני וגמדון הבית הסורר, רמוס סילק את קריצ'ר מהחדר בהינף שרביט חד. אז הוא טרק את הדלת בעוצמה בפניו החמדניות של מנדנגוס, אלה לא הראו שמץ של צער או חרטה מרגע שהוא נכנס לביתו של המנוח.

רמוס מיהר אל ההגיגית באמונת שווא שהוא יצליח להציל משם משהו, ורק אז הוא נזכר שגם טונקס שם, ושהיא הייתה עדה להתפרצות הלא אופיינית שלו.

"אני מצטער," הוא אמר בריחוק, בושה גואה בתוכו. זה היה החוק הראשון והכי חשוב שלו – לעולם לא לאבד שליטה ולהיכנע לזעם – והוא שבר אותו, דווקא לפניה.

"זה בסדר," טונקס אמרה, סלחנית ומבינה כתמיד. "עם כל מה שקרה בימים האחרונים, אני קצת מופתעת שזה לא קרה קודם."

הניסיון שלה לעודד אותו רק גרם לו להרגיש עוד יותר רע עם עצמו. היא לא ידעה שהוא לעולם לא היה מאבד שליטה, כי אפילו ברגעים הכי אפלים היה לו במה להיאחז. אבל עכשיו הוא התחיל להבין שכל מה שהוא ידע והאמין בו היה שקר, והוא מצא את עצמו מרחף בחלל בלי עוגן או כיוון.

הוא נשען על משענת הכורסא שמול האח, מבקש לחמוק ממבטה. מצד אחד הוא מאד היה רוצה שהיא תלך ותעזוב אותו לנפשו, ומצד שני הוא פחד מהרגע בו היא תלך, והוא שוב ישאר לבד. בכל פעם שהוא חשב שהוא ניצח את הבדידות היא חזרה להכות בו, מזכירה לו שזאת נחלתם של יצורים כמוהו.

"אולי אנחנו מפרשים את כל זה לא נכון," טונקס אמרה באופטימיות מעט מאולצת. "יכול להיות שזה לא נורא כמו שאנחנו חושבים."

היא מסרה לו את המבחנה עם הזיכרון האחרון. רמוס לקח אותה מבלי להרים את מבטו והסתכל בערפל שהתערבל בתוכה ביאוש מעורב בטינה.

"תקשיב," טונקס המשיכה, אפילו שהוא לא נראה נלהב מנקודת המבט שלה. "יכול להיות שסיריוס עשה משהו רע, משהו לא מוסרי, אבל... זה נראה קצת כאילו..."

היא היססה, אך לבסוף אמרה, "טוב, אנחנו יודעים שהוא היה מוכן להרוג כדי להגן על הארי, בגלל שהוא היה הסנדק שלו. אבל... מה אם הוא היה יותר מזה?"

רמוס הרים את מבטו, מבולבל. "מה את מנסה לומר?"

"אני אומרת ש... אם מסתכלים על זה מכיוון מסוים, זה נראה כאילו מה שסיריוס ניסה להגיד לך זה... שהוא בעצם אבא של הארי."

"מה?" רמוס בכנות לא האמין למשמע אוזניו. "איך את יכולה לומר משהו כזה?"

"טוב, אולי אתה לא שמת לב לרמזים, אבל אני כן," טונקס אמרה בנחישות, פניה מאדימות בהתגוננות. "בזיכרון הראשון בלטריקס שאלה אותו אם יש לו מישהי אחרת, אבל הוא התחמק מהשאלה. ובכל הזיכרונות האחרים הוא לא הפסיק להסתכל על לילי. זה נראה כאילו היה שם משהו עמוק יותר. וזה מסביר את הכל – "

"לא," רמוס השיב בנחרצות, קם על רגליו ומתנשא מעליה בגובהו. "זה לא מסביר כלום. את לא יודעת על מה את מדברת."

במילים אלה הוא יצא מחדר העבודה. למזלם של מנדנגוס וקריצ'ר, שניהם נעלמו מהאיזור.

מרגיש כאילו הדיוקנאות המשחירים והמסדרונות הצרים לועגים לו, רמוס פנה אל המבואה, עטה את גלימתו ויצא מהבית. רק כשהוא מצא את עצמו תחת השמיים העירוניים העמוסים אובך הוא הבין שהמבחנה עם הזיכרון האחרון של סיריוס עוד בידו.

הוא טמן את המבחנה בכיסו והחל ללכת, מתעטף בגלימה אפילו שהאוויר היה חם וכבד. הוא לא רצה לתת למילים של טונקס להדביק אותו, אבל לא משנה כמה מהר הוא הלך, הוא לא יכול היה למחוק אותן מזיכרונו.

הוא לא היה יכול להכחיש את העובדה שיש משהו בדבריה. ההסבר לפיו סיריוס היה אביו של הארי, ולא ג'יימס, באמת ענה על שאלות רבות. איזה עוד סוד סיריוס היה יכול לשמור מפניו ומפני הארי? האמת הייתה שהוא לא רצה לחשוב על האפשרויות.

אבל זה פשוט לא הסתדר. לא משנה לאיזה מסקנות טונקס הגיעה, הוא לא היה מוכן לקבל את העובדה שהוא לא הכיר את חבריו כלל. אם היה משהו שהוא היה בטוח בו מעבר לכל ספק היה שסיריוס אהב את ג'יימס כאילו היה אחיו, ושהוא לעולם לא היה עושה משהו שיפגע בו, בטח שלא לנאוף עם אשתו. לא היה אדם בעולם ששמח מהאיחוד של לילי וג'יימס יותר מסיריוס. ולילי – לילי לעולם לא הייתה בוגדת בג'יימס, בטח שלא עם החבר הכי טוב שלו.

ובכל זאת, הספקות החלו לעלות ברמוס בעודו צועד ברחובות המוזנחים של מזרח העיר. חבריו כבר שמרו ממנו סודות בעבר, האם הוא באמת היה יכול להיות בטוח שמה שהוא חשב שהוא ידע עליהם היה האמת?

הוא מצא את עצמו בסמטה מבודדת מלאה חבילות עיתונים לחות. מקבל החלטה, הוא ווידא שאין מוגלגים באיזור והתעתק. הוא הופיע במקום לא רחוק משם, בצילה של חורשה צחיחה במרכזו של פארק שומם בווינינגטון התחתית, סארי.

הוא החל לצעוד בשולי החורשה, מקפיד להתרחק מהמולת המשחק של ילדים שנשמעה בקרבת מקום. הוא בדיוק תהה אולי עליו לחכות לרדת החשכה לפני שיצא ממקום המסתור ויצעד במורד הרחוב המוגלגי, כשהוא הבחין בדמות צועדת בשביל סמוך.

הארי הספיק לגבוה מאז הפעם האחרונה שרמוס ראה אותו, אך בגדיו עדיין נחו בריפיון על גופו הרזה. ידיו היו טמונות עמוק בכיסיו בזמן שהלך, ומבטו היה מושפל אל נעליו. הוא נראה שקוע במחשבות עמוקות וטרודות, ורמוס הבין אותו לחלוטין.

הוא נע בין העצים בשקט, אך רק צליל זעיר של רמיסת עלים מתים הספיק כדי להקפיץ את הארי ולגרום לו לשלוח יד אל שרביטו בדריכות.

"זה רק אני," רמוס אמר במהירות ויצא מצל החורשה, לפני שהנער יספיק לעשות משהו שהוא יתחרט עליו.

המתח בכתפיו של הארי דעך מעט, אך הוא נראה רחוק מרגוע. הוא עשה ניסיון לחייך אל רמוס, אך הופעתו הייתה רוויה אשמה עמוקה.

"מה אתה עושה פה?" הוא שאל את רמוס בקול צרוד. "דמבלדור עדיין חושב שאני צריך שישגיחו עלי?"

"לא," רמוס השיב בשלווה. הוא כבר למד לא להתרגש מהדרמטיות של הארי. "רק באתי לבדוק מה שלומך."

"אה," הארי פלט בחוסר חן, נראה מעט נבוך. "טוב, אני בסדר."

"אני שמח לשמוע," רמוס אמר. הוא שמר על קור רוח למרות שהוא התחיל להבין שאין לו שום מושג איך לדבר עם הארי. הוא כבר לא היה הילד חסר הביטחון בן השלוש- עשרה שהיה זקוק לשיעורים פרטיים בהרחקת סוהרסנים; עכשיו הוא היה כמעט קוסם בוגר, והתלאות שהוא עבר בשנות נעוריו ניכרו בו.

הכאב שהשתקף בעניו, העניים של לילי, גרמו לרמוס לחשוב על סיריוס ועל הרעיון המטורף של טונקס. ברגע שהרעיון עלה בזיכרונו הוא לא הצליח להתנער ממנו, ובאור אחר הצהריים העמום הארי התחיל להיראות פחות ופחות דומה לג'יימס, ודומה יותר ויותר לסיריוס.

"אמ... אז מה איתך?" הארי אמר פתאום במבוכה, ורמוס הבין שהוא שכח לדבר.

"גם אני בסדר," הוא אמר. לא רחוק משם ניצב ספסל פיקניק מבודד. "אתה רוצה לשבת?"

הארי הנהן בחוסר ביטחון והם התיישבו על ספסל העץ בשתיקה מתוחה. רמוס התחיל להצטער שבא, אז הוא מיהר לשאול את הארי האם הוא כבר קיבל את ציוני הבגרות שלו. הארי השיב שעדיין לא, והשתיקה המעיקה חזרה.

מה הוא חשב שישיג בכך שיבוא לשם? ברור שהוא רק מביך את הארי, והנער לא היה מסוגל לתת לו את התשובות לשאלות שהטרידו אותו. הוא לא ידע שום דבר על הסוד של סיריוס... או שאולי הוא כן?

"הארי, יש משהו שרציתי לשאול אותך," רמוס פתח, לא בטוח איך הארי יגיב אם הוא יתחיל לדבר על סיריוס. "לפני ש... כלומר, אני רוצה לשאול אם סיריוס סיפר לך משהו מפתיע או מוזר, לפני שהוא נהרג?"

כפי שהוא ציפה, השאלה ערערה את הארי. הנער הרהר ולבסוף הנד בראשו, לא מצליח להסתיר את רגשותיו, אפילו שניסה בכוח.

"בפעם האחרונה שדיברנו... טוב, גם אתה היית שם. זה היה במאי, כשדיברנו דרך הפלו במשרד של אמברידג'," הוא השיב, מבטו שוב מושפל. הוא עצם את עניו בכוח ואמר, "אני מצטער, פרופסור. הכל היה באשמתי. סיריוס – זאת אשמתי שהוא מת."

"זאת לא הייתה אשמתך," רמוס אמר מייד. "וולדמורט ובלטריקס רצחו ללא רחמים הרבה לפני שנולדת."

המחשבה על בלטריקס ערערה אותו, אז הוא מיהר להוסיף, "התמודדת עם המצב בדרך הכי טובה שיכולת. לא הייתי מצפה ממך לשבת בחיבוק ידיים כשיש אפשרות שמישהו שאתה אוהב נמצא בסכנה... אתה דומה לאבא שלך במובן הזה."

הארי זייף חיוך. רמוס התרחט על דבריו מייד. נראה שהארי עוד לא סלח לג'יימס על התעלולים שביצע בנעוריו.

איך הוא היה מגיב אם היה שומע את התיאוריה של טונקס? האם המחשבה שסיריוס היה עשוי להיות אביו האמיתי הייתה משמחת אותו? רמוס לא היה בטוח. הדבר היחיד בו הוא היה יכול להיות בטוח היה שעצם הרעיון יסב לו כאב עצום, ושאם היה מישהו שהגיעה לו מנוחה מהכאב, זה היה הארי. הוא הבין שהוא לא היה צריך לבוא.

"למה אתה שואל?" הארי שינה את הנושא פתאום.

לקחו לרמוס כמה רגעים להיזכר על מה הוא מדבר.

"בלי סיבה," הוא שיקר, אוגר כוחות לעזיבה. "אני רק... מחפש סגירת מעגל, אני מניח. הסבר למה שקרה."

הארי הנהן, באופן מפתיע לא ממשיך לחקור. אולי הוא היה מסוגל להבין את רמוס טוב משהוא חשב.

"סיריוס אהב אותך מאד," הוא אמר את הדבר היחיד שהוא ידע בוודאות שהיה אמת. "אתה יודע את זה, נכון?"

רעד קל עבר בגופו של הארי, והוא הקשיח את כתפיו כדי לעצור אותו, כדי לא להראות חולשה. הוא הנהן בשתיקה אך בכנות.

בתחושת לאות פתאומית, רמוס קיבל החלטה לעזוב וקם על רגליו. עדיף שהוא יעזוב את הנער לנפשו, ולא יכביד עליו עם המשברים האישיים שלו.

"תודה שבאת," הארי אמר פתאום והפתיע את רמוס. "לא מבקרים אותי פה בדרך כלל," הוא הוסיף בטון מתרץ, מבלי ליצור קשר עין.

"שמחתי לעשות את זה," רמוס השיב בשלווה כפויה.

"זה טוב," הארי המשיך לדבר. "כמו בשנה שלימדת בהוגוורטס... נחמד לדעת שיש מישהו ששומר על הגב שלי."

רמוס היה כה המום מרגע הפתיחות הזה שהוא לא ידע מה לומר. הארי הציץ בו כדי לבדוק את תגובתו אך מייד חזר להתעסק בשרוך הנעל שלו באצבעות ארוכות וחבולות.

אז רמוס הבין – זה לא שינה מי היה אבא של הארי. זה לא שינה, כי הוא היה אדם בפני עצמו, עם רגשות ומחשבות וזיכרונות משל עצמו, ואף אחד לא יכול היה – לאף אחד לא הייתה את הזכות – לכפות עליו את המורשת שלו.

"אני תמיד אשמור על הגב שלך," רמוס מצא את עצמו אומר. בפעם הראשונה מאז שהוא פגש את הארי הוא יכול היה לומר בכנות שהוא מדבר אליו בגובה העניים, ולא אל הפעוט שהיה או אל רוחות הרפאים של ההורים שלו. "שמור על קשר."

"גם אתה," הארי השיב.

בתחושה מעורבת של הקלה והשלמה, רמוס חזר אל החורשה המבודדת והתעתק.

הוא חזר לכיכר גרימולד. השמש כבר שקעה, אבל אפילו האפלה הכבדה שבתוך הבית לא הצליחה להרתיע את רמוס, או לכבות את להבת הנחישות החדשה שהפגישה עם הארי ליבתה בו.

הוא טיפס במדרגות בחשכה, אוחז בזיכרון האחרון של סיריוס היטב בתוך כיסו. אם הארי היה אמיץ מספיק כדי להתמודד עם המציאות ועם האחריות שלו למה שקרה במחלקת המסתורין, גם רמוס היה יכול להתמודד עם האמת של חברו האחרון מבלי להישבר לרסיסים.

הוא עשה את דרכו אל חדר העבודה כשהוא הבחין בפס של אור מתחת לאחת הדלתות בקומה השנייה, שם היו ממוקמים חדרי האורחים. רעש עמום ומוזר עלה מבפנים.

"טונקס?" הוא אמר בקול שקט אך ברור. משום מה הוא לא חשב שטונקס תישאר שם לבד אחרי שהוא ילך, אלא תחזור לבית שלה.

"כן?" קולה עלה מתוך החדר.

רמוס פתח את הדלת והציץ פנימה בשמץ חשש. טונקס ישבה על המיטה ברגליים משוכלות, לבושה פיג'מה. היא חזרה לעטות את המראה הרגיל שלה, המסכה שלה, ושיערה החום- עכברי נח על כתפיה בגלים מדובללים ולחים. המחזה תפס את רמוס לא מוכן, ויחד איתו הגיעה ההבנה שהיא הייתה יפייפיה.

"אתה בסדר?" היא שאלה אותו.

הוא היה מסוגל רק להנהן. פתאום הוא לא הצליח להפסיק לחשוב על מה שקרה לפני שמנדנגוס הפריע להם. הוא אמר לעצמו שהוא צריך להיות שמח ששום דבר לא קרה ביניהם. ככה הוא יכול לנצור את הזיכרון המתוק לעצמו, ובאותו הזמן לדעת שטונקס מוגנת. מוגנת מפניו.

הרעש העמום והמוזר נשמע שוב. הצליל בקע מכיוון ארון הבגדים, זה רטט קלות.

"מה זה?" רמוס שאל.

"מנדנגוס," טונקס השיבה בסלידה, בוחנת את קצהו של תלתל סורר. "תפסתי אותו מנסה לפלח גביעי בדולח מחדר האוכל."

רמוס חייך בעל כורחו. בתגובה גם טונקס חייכה בשמץ סיפוק.

"אני מצטער על מה שקרה מקודם," הוא אמר בדחף להתפייס איתה. "דיברתי בלי לחשוב."

"לא, אני מצטערת," טונקס אמרה מייד, פוכרת את ידיה. "אתה צודק. זה לא היה הוגן מצידי לומר דברים כאלה. לא הכרתי את לילי וג'יימס פוטר – בקושי הכרתי את סיריוס – "

"זה לא משנה," רמוס אמר, עוצר את ההתנצלות שלה. "זה לא משנה מה קרה. מה שהיה היה, והם כבר לא פה כדי לספר את הסיפור שלהם. יכול להיות שלעולם לא נדע מה קרה שם באמת, כנראה שקריצ'ר הרס את כל הזיכרונות החשובים... אבל מגיע לסיריוס שלפחות ננסה להבין מה הוא רצה לספר לנו."

הוא הוציא מכיסו את הזיכרון האחרון של סיריוס.

"את באה?"

טונקס חייכה חיוך רחב, וזה הרגיש כאילו השמש הפציעה מבין העננים. אושר מעורב בצער הציף את ליבו של רמוס – צער על הידיעה שהיא לעולם לא תוכל להיות שלו, ואושר על כך שהיא נמצאת שם, בחיים שלו, כדי להזכיר לו שלא הכל אבוד.

הפרק הקודם		הפרק הבא