כשיבוא האור || אביטל

"איפה החדר שלו?" הקול הגס התקרב עוד לחדר והארי טמן את פניו מתחת לשמיכה.

"זה כאן," נשמע קול נעים של אשה צעירה, "הנה הוא."

הארי הרים את פניו וראה מרפא בעל מראה קשוח. "אני המרפא המומחה כאן" - אמר בתגובה לפניו השואלות של הארי, "אני צריך לבדוק אותך ולראות אם אתה במצב גופני נאות בכדי ללכת ללוויה."

המרפא לא הוציא עוד הגה מפיו. במשך כמה דקות בדק את הארי מכיוונים שונים, מדד לו חום ואת קצב פעימות הלב ולאחר הפטיר: "בסדר. יכול לצאת עם מיטה - בשכיבה בלבד ועם מרפא מלווה," בלי להוסיף עוד מילה יצא מן החדר בצעד גאה.

האחות הנעימה סידרה את שקית העירוי ולאחר מכן גלגלה את מיטתו אל משרד קבלת החולים. מרפא חייכן חיכה להם שם ולקח את הפיקוד על מיטתו של הארי. הוא גלגל אותה אל מחוץ לקדוש מנגו.

הארי בדיוק החל להתלבט כיצד יגיעו למחילה, שכן הלוויה מתחילה משם, כאשר אמר המרפא בקול עמוק: "להתעתק אתה לא יכול במצב כזה, אנחנו ניקח מונית פרטית למחילה. חושב שתוכל לעמוד בטלטולי הדרך?"

הארי הנהן וקיווה שלא יתחרט על כך. הוא צריך להיות גיבור, בשביל ג'יני, בשביל משפחת וויזלי, בשביל עולם הקוסמים שתפס אותו כגיבור שלהם. הוא חשש מהלוויה - כולם יראו אותו במיטה ויהיה הרבה עסק סביב העניין.

הדבר שהארי שנא יותר מכל זה העסק שעושים סביבו. כל מעשי הגבורה שעשה אי פעם היו תוצאה של צירוף מקרים מופלא. לעיתים הוא התחבט במחשבה אם לא הרמיוני היא הגיבורה בסיפור, פעמים רבות היא זו שבזכותה גילו את הדברים החשובים והארי רק ביצע. הוא לא יכול היה לחשוב שיכול להיות שהשבחים לא מגיעים לו באמת - אלא להרמיוני.

קול חריקת בלמים צורם הדהד ברחוב. המרפא נעץ עיניים נזעמות בנהג ומיהר למדוד את הדופק של הארי.

הארי הביט בו ונאנח. המרפא לא היה נראה מרוצה, להיפך. הוא קילל את הנהג בשקט והוסיף חומר לשקית העירוי של הארי.

"הארי, איך אתה מרגיש?" שאל אותו המרפא בזהירות.

"טוב, טוב," שיקר הארי, "אני מרגיש ממש מצויין."

המרפא הסתכל עליו מבעד לזוויות משקפיו והנהן בחוסר אמון. "סע," פקד על הנהג וזה שעט אל הכביש.

הארי הצטער על הרגע שבו עלה על המונית. מעיו התהפכו בקרבו וכל מה שאכל אי פעם בחייו עלה בגרונו. הוא התהפך הצידה והקיא על הרצפה. המרפא שלף אוטומטית את שרביטו ובלי שהנהג ישים לב ניקה את הקיא בהינף שרביט.

המרפא נראה מתלבט. הארי ידע שייתכן שיחליט שאינו כשיר לנסיעה ויצווה על הנהג להחזיר אותם לקדוש מנגו, על כן העדיף לחזור לישון. כשישנים לרוב מרגישים טוב יותר.

סוף סוף הגיעה הנסיעה אל קיצה. הארי הורד מן המונית והמרפא גלגל את מיטתו אל עבר המחילה. התנוחה שבה שכב הארי הייתה מאד לא נוחה והוא ניסה לשפר אותה במעט, ללא הצלחה.

התקהלות גדולה של אנשים משכה את תשומת ליבו. במרכז ההתקהלות היה ארון מוארך וכואב, שסביבו הצטופפו בני משפחת וויזלי והרמיוני.

חלפה דקה קצרה עד שהרמיוני שמה לב להגעתו. היא סבה על אחוריה בהבעה מופתעת ורצה לחבק אותו.

"הארי! לא ידעתי שהרשו לך להשתחרר ללוויה!" היא לחשה, "איך אתה מרגיש?"

אנשים נוספים שמו לב למיטתו והחלו לגשת אליהם. הארי משך בשרוולה של הרמיוני - "הרמיוני, תעשי טובה. קחי אותי למקום שלא יפריעו לי שם. אני לא רוצה שכולם ייגשו אליי."

"אני... לא בטוחה שזה בסדר," החווירה הרמיוני, "כלומר: אתה חולה עדיין, אתה צריך השגחה!"

"עם המרפא. לא אכפת לי..." ענה הארי בקול חלוש, "העיקר לא ליד כולם."

הרמיוני ניגשה למרפא ויחד הם גלגלו את מיטתו של הארי הצידה. הרמיוני לא בזבזה זמן ושאלה: "אז עכשיו תענה לי, איך אתה מרגיש?"

הארי לא ידע בעצמו. "אני מניח שאני לא מרגיש טוב," הוא אמר באיטיות, "אבל אני לא חושב שממש גרוע."

הרמיוני חייכה חיוך עצוב. "אני חשובת שהאווירה כאן משפיעה. אתה רוצה שאקח אותך למרכז? אף אחד לא יראה מי אתה אם תשכב על המיטה ותניח לי לכסות אותך בשמיכה..."

הארי ידע שהוא צריך לגשת לבני משפחת וויזלי. זה היה המעשה הנכון לעשות ובכל זאת הוא הקשה עליו. "בסדר," הוא סינן ושנא את המחשבה שהרמיוני תכסה אותו כמו ילד קטן. אם היה יכול בעצמו, הוא לא היה מניח לאף אחד לעשות את זה במקומו.

הרמיוני כיסתה אותו ברוך וגלגלה את המיטה לעבר הארון הקודר, המרפא נלווה אליהם כצל.

מולי הייתה הראשונה שהבחינה בו. למרות הצער והכאב העמוקים שלה, היא תמיד שמה לב להארי.

"הארי," היא ניגשה אליו וחיבקה אותו חיבוק גדול ואוהב, דמעותיה נטפו על פניו. "הרשו לך לבוא? אתה מרגיש טוב יותר?" היא לא חיכתה לתשובה והמשיכה: "פרד היה כל כך שמח אם היה יודע שככה כיבדת אותו והגעת להיפרד ממנו..."

"זה... מובן מאליו, מולי." טפח הארי על כתפה. הוא חיכה שתעזוב אותו כי זכר שמו של פרד עוד איכל את קרביו. מולי הניחה לו לטובת שאר בני המשפחה. כולם הנהנו לעברו והסבו את פניהם חזרה אל הארון. המעמד כנראה היה קשה מידי בשבילם.

כחכוח גרון קולני נשמע ומיד הוגבר הקול באמצעי קסם. "גבירותיי ורבותיי, אנו פותחים את לוויתו של פרד וויזלי בן ארתור וויזלי ומולי לבית פרואט. הקהל מתבקש לשבת."

התייפחויות נשמעו מקול עבר. הארי הסתכל על ג'ורג' והתחלחל ממראה עיניו הדלוקות, הנפוחות והאדומות.

מולי קמה להספיד את פרד. הארי שמע את ההספד בעמימות הולכת גוברת, כאילו שקע בתרדמה עמוקה וטובה. את המשך ההספד כבר לא שמע, התרדמה הייתה חזקה מן המילים.

הפרק הקודם		הפרק הבא