הבעיות של עולם הקוסמים

תודה לluni ששוב ביטאה לי את הפרק

"מממ...מה את עושה פה?!" שאלתי, מגמגמת מעט. (אל תשפטו, אם חבר שלכם היה מגיע אליכם דרך האח באמצע צפייה בטלביזיה - גם אתם הייתם נבהלים!...)
"לא רציתי להשאיר אותך לבד בבית שלך אז באתי...",
היא אמרה בקול ביישני ומתנצל שלא כל כך מתאים לה.
"טובבב..."
אמרתי , מנסה לעכל את המצב שנקלעתי אליו.
"את האמת שאני דיי בסדר, את יודעת-זה בכל זאת הבית שלי..." המשכתי.
"כן..." שרה אמרה באי-נעימות.
נשמע פצפוץ נוסף, ומהאח יצא מייקל ששערו הפך מכתום-בוער לשחור.
"מה קורה פה?" שאלתי.
"לא אמרת לה?" הוא שאל את שרה.
-היא הנידה בראשה.
"טוב,בגלל ששרה לא אמרה לך אני אגיד לך" *שרה הסמיקה* "אנחנו מחזירים אותך להוגוורטס!"
"מה?!! היום אני חוזרת להוגוורטס?-יייייייששששששששש"!!!! צרחתי.
(אוף איזה פדיחה אני חושבת ששמעו אותי בכל הרחוב)
מייקל חייך.
"קחי את זה"
הוא אמר לי, ונתן לי אבקה שחורה בידי.
"כשאני אגיד לך תיכנסי לאח ותגידי לבקתה של האגריד חזק וברור, בסדר?"
"לאח?!" נראה לי שמייקל לא ישן מספיק...
"אל תדאגי" הוא אמר לי בביטחון, ואמר לשרה להדגים לי.
שרה לקחה בידה מין האבקה זרקה לתוך האש.
האש נהייתה בצבע ירוק, ושרה נכנסה אליה, אמרה משהו לא ברור ונעלמה.
"ואיך שהוא-תורך" אמר מייקל והביא לי גם אבקה.
נכנסתי.
"תגיד-סתם שאלה, מי זה האגריד?" שאלתי אותו ברגע האחרון כשאני בתןך האח.
"הא-הוא שומר הקרקעות של הוגוורטס והצלחתי לשכנע אותו לשתף איתנו פעולה".
"ו...תגיד איזה יום היום?" אמרתי.
את האמת, פשוט רציתי להרוויח זמן, דיי הפחיד אותי כל הקטע עם האח...
מייקל הלך לבדוק.
"אממ...,ואאלה היום יש לך יום הולדת! בת כמה את 11?!" הוא אמר בפליאה-שמחה
יצאתי מהאח, הסתכלתי על לוח השנה שתלוי ליד המדרגות *צרחת אושר שלי* "היום אני בת אחד עשרה!!!! אמרתי-צווחתי באושר-
"אני יכולה ללכת להוגוורטס!!"
כעבור מספר דקות שמעתי "בום!" בחצר.
יצאנו אני ומייקל לחצר שבמרכזה הייתה מכונית מסוג חיפושית משופשפת חצי מפורקת ופרופסור מקונגל עומדת ליד.
"ואנו הולכים להשתמש בטריק ישן שאבי השתמש בו כשהיה בהוגוורטס-מכונית מעופפת" מלמל מייקל בשקט...
"אני לא מאמינה שלקחתי אותך-רון- להסיע (להטיס...) את המכונית.
הרי הייתי צריכה לזכור שלא הנחתת אותה גם כשהייתה בשנה השניה,
הרי יש כל כך הרבה אנשים שיעשו את זה בהוגוורטס!" היא אמרה
בקול של-למה-דווקא-בחרתי-אותו-הוא-אפילו-לא-קשור-להוגוורטס-!
אמרה מקונגל שיצאה מהמכונית, ואחריה איש-אדום שיער שמלמל משהו כמו-איך נקלעתי למצב הזה?!
מיד אחריה יצאה הפרופסור גרינג'ר נאנחת- "הוי, מייקל אתה לא יכול לא-להיות אבא שלך מידי פעם?!" והתקדמה אליי.
"ריילי...תיראי"
*מבוכה ברורה*
" תעינו קצת ושלחנו אותך לביתך יום ליפני יום הולדתך... מה דעתך לחזור?"
היא אמרה, ומיד שמתי לב שהיא מנסה להיות נחמדה.
חייכתי במבוכה והנהנתי.
רצתי לחדר של ג'ון ודחפתי את כל הציוד הלימודי שלי לתיק הקטן של ג'ון (מהגן שלו למי ששואל...) יצאתי מהקראוון-חדר של ג'ון,
ובזריזות רצתי חזרה לכיוון החצר.
"טוב, אפשר לצאת", אמר האיש אדום-השיער, שכנראה היה אביו של מייקל.
כולנו נכנסנו למכונית (שתוקנה בהינף שרביט של פרופסור גרינג'ר.)
נסענו.
אחרי בערך שעה-שעתיים-שלוש מקסימום! הגענו להוגוורטס-
חייכתי,
-אני שוב בהוגוורטס.
סוף.

טוב, זה לא הסוף הכי טוב בעולם (פ'סדר זה סוף דיי גרוע-מרוצים?!) אבל זה הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו -אני שוברת את הראש עכשיו על ביצוע של פאנפיק אחר (זה לא שאני מחפשת סיפור-למי שתהה..) אז אני ממש אשמח אם למישהו יש רעיון לסוף שיהיה יותר טוב-מוזמן לשלוח ינשוף.

אה, וגם גמר חתימה טובה:)

הפרק הקודם