אור וחושך

איזבל ווילסון:
הייתי עייפה.
אבל רק עכשו וויל וניקו יצאו.
יצאתי אחריהם.
הם הלכו ליער האסור.
התגנבתי בשקט גמור מאחוריהם.
הם ניכנסו ליער.
וויל השתמש בצמיד שלו כמקור אור.
הצמיד זרח באור חזר יחסית ליער החשוך...
הם התיישבו והתחילו לדבר.
ראיתי רק את גבם.
"יש לך מושג מה עם ליאו?" שאל ניקו
"פייפר אמרה שהוא חיי והוא חזר למחנה." ענה וויל.
"ולאדס חיי ולא חשבת אפילו לספר לי?!" התעצבן ניקו
"שכחתי!" ענה וויל
ניקו ניכנס לשתיקה זועפת.
"מה דעתך על אחות של אדוארד?" שאל וויל
"יש לי אליה מין משיכה כזאת... ניראלי שזה קשור למשפחה שלי... אבל אני לא אוכל לדעת עד שאני אדע מה השם שלה, איך היא נראית, ואם היא חצויה." ענה ניקו.
"חשבתי..." פתח וויל בהיסוס
"מה חשבת?" ניקו שאל בלהיטות
"אולי אם נחטוף אותה ניראה אם היא יודעת להילחם ואולי גם נגלה מי ההורה שלה." אמר וויל
"זה רעיון מעולה!" התלהב ניקו.
עיני נפערו בבהלה.
הם רוצים לחטוף אותי!
ואז שמעתי רשרוש חלש מאחורי.
הסתובבתי וניקו ווויל שמו לב אלי.
הם שלפו חרבות.
"צא משם. או שאנחנו נבוא אליך" קרא ניקו.
יצאתי מבין העצים אל קרחת היער הקטנה.
"אה, זאת רק את... כבר נלחצתי..." אמר וויל.
ניקו לעומתו לא היה כל כך מרוצה. "אמרתי לך להפסיק לעקוב אחרינו!"
התחלתי להתרחק לאחור בחשש.
"ניקו, ניראה לי שזאת המפלצת שלנו." הוא אמר.
פני הרי היו מוסתרות כמו תמיד מתחת לברדס. ואני לא מוכנה להסיר אותו.
ניקו הנהן "נתקוף?" שאל.
"נתקוף." ענה וויל.
שניהם קפצו עלי בו זמנית.
התחלתי לברוח.
אבל הם היו מהירים יותר והיה להם אור.
הבנתי שאני צריכה להישאר ולנסות להילחם.
עצרתי, תפסתי ענף גדול, והתחלתי להרביץ להם איתו.
במכה הראשונה שהענף קיבל מהחרב הוא נשבר.
עברתי לקרב גופני.
קפצתי מעליהם, בעטתי, הכשלתי, אבל לא הצלחתי אפילו לפצוע אותם.
וויל פגע לי ברגל.
ניסיתי לעמוד עוד קצת.
הכאב היה נוראי.
ניקו תקע את החרב שלו בביטני וקרסתי.
הכל נהיה שחור.

הפרק הקודם		הפרק הבא