חייבת לדעת

שלום לקוראים :) מקווה שאתם נהנים בחופש :)
זה פרק פחות טוב מהשאר, פשוט הייתי חייבת להעלות אותו כדי להמשיך לכתוב בראש נקי.
ואני חושבת שעכשיו זה הזמן המתאים להודיע שעוד פרק או שניים אני מסיימת את הכתיבה והסיפור יגיע לקצו :)
אז בבקשה, תנסו להוציא את המיטב שבפרק. ותגיבו לי על ל בעיה, מחמאה ותלונה הכי קטנה... אינג'וי

"מה אתם חושבים שקורה שם?" מלמלו בסקרנות, כולם בפה אחד.


"אין לי שמץ של מושג, הוא סגר את הדלת-" ענה האחד לשני.

"אני נכנס לשם." קבע ג'יימס בתסיסות.

"לא, אתה לא יכול-"

"הי, שכחתם? היא איתו שם לבד. והבטחנו לה שנשמור עליה, אני הולך-"

לופין תפס במפרק ידו "חכה, ג'יימס, אולי הוא באמת רק מדבר איתה. תן להם זמן."

"אני לא יכול."

"אתה יכול," טונקס עמדה מולו "לילי הייתה עושה את אותו הדבר אם המצב היה הפוך."

"אני לא לילי, אני חייב להיכנס לשם."

רק בהישמע המילים האלו נפתחה בחריקה רמה דלת האבן והם שתקו.
הקלה.
תחושה שעברה בכולם כשראו ניצוץ של שיער אדמדם מבצבץ מהשער הפתוח ולאחר פנים חיוורות שנראו בוהקות כאילו הן הירח עצמו
ועיני אזמרגד שבלטו ונצצו גם מהמרחק הגדול ביניהם.
לילי אחזה בשרביטה בחזקה ורצה לכוונם ברגע שהבחינה בהם.
ג'יימס רץ לכוונה ולא חיכה לה שתשלים את הפער בעצמה. הוא עטף אותה בחיבוק ולחש באזנה רק מילים שהיא תוכל לשמוע ולא אף אחד אחר.



החבורה רצה בעקבותיו. ורק אחרי שכולם דעכו מהתרגשותם, הם יכלו לפצות את פיהם ולשאול:



"אז?" עמדו סביבה "מה קרה שם?"



היא ספרה להם. לא מחסירה ולו את הפרט הקטן ביותר.
היא ספרה להם על האולטימטום המצומצם שיש להם, על התנאים, ועל האיום.



"לעזאזל." מלמל ג'יימס "את בטוחה?"



"אני לא המצאתי את זה, זה בטוח." כווצה את גבותיה. שומרת את מחשבותיה לעצמה. אדמדמה ומיוזעת ומפוחדת.



"איך נספיק לעשות משהו?"



"אנחנו לא. בואו נשלים עם זה."



"נמצא משהו-"



"ג'יימס...אי אפשר למצוא משהו," רשפה לילי בכעס, אכולת תסכול "יש לנו יומיים."



"נמצא משהו. נשתף את ג'ניפר ואת דמבלדור."



"לא. זה רק יוסיף לנו ריתוקים, לא עזרה."



"אז רק את ג'ניפר. נשביע אותה לא לספר."



"היא בת שתים-עשרה. שלא לדבר על זה שנכביד עליה. היא רק ילדה."



"נצטרך לספר לה מתי שהוא."



"אבל זה לא יעזור לנו בלהבין מה לעשות-"



"למה את כל כך שלילית?"



"אני לא שלילית, אני מציאותית."



"לא. זה נשמע כאילו את מוותרת."


"הוא צודק, ליל."



"למה?" חזר ג'יימס על שאלתו. מביט בה. חודר לתוכה.



"כי אני מפחדת, טוב? הוא נראה שם די רציני."

"הבנתי."



ג'יימס סיבב אותה, ודחף אותה לכוון חדר המועדון של גריפינדור.



"ג'יימס, מה אתה-"



"שקט" מלמל והמשיך להוביל אותה דרך המסדרונות כשהחבורה נשארת מאחור. תוהה.



הוא הוביל אותה במעלה המדרגות בזהירות לכוון חדר המועדון הפרטי של הבנים,
יודע שלא יוכל לעלות במדרגות של הבנות, או שיוכל ואז על ידי הכישוף דוחה הבנים הוא יחליק מטה;
פינה את ערימת הבגדים ממיטתו ואמר לה לשבת. וכך היא עשתה.



"מה?"



"את לא ישנת בלילה, את צריכה לישון, לשכוח מהכול לרגע ולחשוב בראש צלול. מחר."



"אני לא יושנת עכשיו, פוטר."



"את כן, ואני אפילו לא שואל."



"לא. אני לא מתכוונת-" התחילה, אך הוא זרק עליה שמיכה ועמד מולה בידיים שלובות "לא."



"תישני."



"אני לא יושנת."



"תשני או שאני ארדים אותך בעצמי."



"אני לא יכולה. אני לא רוצה."



"אם לא תשני אני אשיר לך שיר ערש. שיהפוך לשיר ארס. ואז את תראי מה זה לא לישון." ספק חייך ספק זעם.



"למה אתה כל כך לחוץ לגבי זמן השינה שלי?"



"כי... את צריכה לישון. עברת המון היום ואת מפוחדת, הודית בזה בעצמך. שינה תמיד עוזרת. לפחות לי."



"אתה לא מבין שאני לא יכולה לישון עכשיו?"



"לא. ואני אחכה כאן עד שתירדמי."



הוא שילב את ידיו ומבטו הרצין, כמו שומר ראש שהיא לא צריכה כלל. היא בהתה בו לרגע, וכשהבינה שהוא
לא מתכוון לזוז משם או להניח להחלטתו, היא עטפה את עצמה בסמיכה וניסתה רק לגרום  לו להאמין ולו לרגע.



היא שכבה עם גבה אליו, אך עדיין ערנית לחלוטין. עיניה פקוחות לרווחה. 'שילך' חשבה בצלילות, אך הוא לא זז. רק אמר:



"אני יכול להרגיש שאת לא ישנה. העיניים שלך פקוחות."



היא עצמה אותן במהירות, אך לא הניחה לגופה להירדם.
"למה את הופכת את זה לקשה? אני רוצה שתשני. את לא תצליחי לעבוד עליי."



היא לא הגיבה לו. רק שאפה ונשפה באיטיות.
בעבור הדקות, כשעוד חשה בנוכחותו, היא הרגישה דחף בלתי רצוני שכזה, הרגישה את גופה מרפה מקביעותו ואת תודעתה מתערפלת ושקעה בשינה עמוקה.

כשהיא פקחה את עיניה, וסיבבה את ראשה כדי להשקיף אל חדר המועדון כולו, היא ראתה בני גריפינדור ישנים. לופין, סיריוס ופיטר ביניהם.
ג'יימס לא נמצא.
היא קמה בזהירות, מתנדנדת על צידה בחוסר שווי משקל, יורדת צעד אחר צעד במדרגות המתפתלות אל עבר חדר המועדון המשותף.
שיערה סתור, לא טורחת לסדרו, ומתקדמת אל עבר האח הבוערת שנראה  היה כי מישהו השליך לכוונה עוד חלקי עצים ופחם.



"פוטר?" לחשה, בקולה הצרוד, המנסה להסוות את עצמו. הוא הסתובב, נראה ערני במיוחד למרות שידעה שהוא לא ישן.



"היי, ליל."



היא התיישבה לצדו, שניהם מביטים באח.



"למה אתה לא ישן?" שאלה בכמיהה למשמע קולו הרך.



" אני לא יכול."

"למה?"



"כי אני חושב מה לעשות."



"כדאי לך לישון. זה עוזר. במיוחד לי." חייכה, אך הוא לא חייך.



"סליחה," מלמל "היית חייבת לישון. ניסיתי להמציא סיבה מספיק טובה."



"תודה, זה...זה עזר."



"זה אומר שחשבת?"



"כן. ואתה צודק. אני חושבת שיהיה טוב אם נספר לג'ניפר, הפעם הכול, בלי לשקר, בלי להחסיר פרטים." קולה הצטנן מעט.


"יופי," לחש ועטף אותה בידו. מביט באח. היא מניחה את ראשה על חזו המוצק.



"אבל מחר בבוקר. זה אמצע הלילה עכשיו." הביט לרגע החוצה דרך החלון השקוף, הגדול, אל אלפי כוכבים ואז חזר להתמקד בה ולעטוף אותה עוד יותר בחיבוקו החם.



"מה אתה חושב שיקרה בעוד יומיים?"



"נשאיר את ההפתעות לרגע שבו הן יקרו." גיחך בשקט.



"בתור קונדסאי אני מצפה ממך לצפות כל מהלך שלו. הרי שום תעלול לא עובד על ג'יימס פוטר."



"לא ציפיתי שהמשפט הזה יצא מפיך אבל כן, את צודקת. הוא צריך להתאמץ מאוד כדי לעבוד עלי. אני יכול לקרוא אותו."


היא התרחקה ממנו מעט, מכווצת את גבותיה בכמיהה.



"לקרוא אותו?"



"לקרוא אותו. כל מהלך, כל תנועה, כל מחשבה."



"מחשבה? מה, פוטר, עכשיו אתה גם קורא מחשבות?"



"תמיד הייתי." צחק בקול.



"תוכיח לי. תגיד לי על מה אני חושבת."



"אם את חושבת אז את כבר יודעת, אני לא צריך להגיד לך-"



"תגיד לי."



"טוב, אם את מתעקשת." הם התנתקו אחד מהשני לחלוטין. "תני לי לראות את הפנים שלך."



"אתה סתם מבלף-"



"חכי... עכשיו תחשבי על משהו שמח. משהו טוב. משהו שאת זקוקה לו נואשות. תחשבי חזק יותר. מה את צריכה יותר מכל...אני?"



היא העלתה חיוך על שפתיה, מסמיקה  "לא חשבתי עליך, פוטר, אבל ניסיון נחמד."



"היה שווה לנסות," נצמדה לחיקו שוב. "והוא עדיין לא יצליח לעבוד עלי."


*

"היום זה תורינו לשמור עלייך, ג'ניפר, אני לילי, זה ג'יימס כפי שאת כבר יודעת.
ואותם את לא מכירה, אלו הם טונקס, סיריוס ולופין. אין לך ממה להתבייש, זה היום שלך ואנחנו כאן כדי לעשות כל מה שעולה על דעתך."
היא חייכה. יודעת שהגיע הרגע לספר לה הכול. "ולפני זה. יש משהו שאת צריכה לדעת." ג'ניפר חייכה גם כששמעה את המילים האלו,
אך חיוכה ירד מיד כששמעה "עלייך. על הצמיד שאת עונדת איתך. ואת חייבת לשמור על כך בסוד. את צריכה להישבע לי."
כך גם חיוכה של לילי הסתלק כלא היה.


"זה כולל גם את דמבלדור." לחש ג'יימס, אך ג'ניפר יכלה לשמוע גם אותו.


"אני... אני נשבעת?"


"זאת שאלה או תשובה?"


"אני נשבעת." חזרה.


"נהדר. יש משהו חשוב שאת צריכה לדעת, ג'יימס אתה רוצה להמשיך."


"לא."


"ג'יימס, אתה תספר לה." לחשה באוזנו.


"הולך לך נהדר." קירב אותה לג'ניפר.


"הצמיד שלך," התפכחה "מה שמזיק לך. הסיבה שאת כאן. הוא בעצם הורקרוקס.
אני מניחה שלמרות שחיית עד עכשיו בלונדון המוגלגית את מכירה את השם וולדמורט." היא הנהנה "אז...בתרגום החופשי והפשוט ביותר, חלק ממנו נמצא בצמיד,"
היא לא חדלה מלדבר, לא עד שפצתה את פיה שוב. לא נתנה לג'ניפר הזדמנות להשחיל שאלה ולו הקטנה ביותר "והוא שואב כל דבר שמח. הוא שואב אותך. בין כה
וכו את הקרובים אלייך וכל מי שבא איתך במגע. זה התפקיד של ההורקרוקס- לתת עוד חיים על ידי הריגת מישהו אחר. טפיל שמעניק חיים ליוצרו. וולדמורט השתמש בו כביטוח.
למקרה שימות. בגלל זה צריך להשמיד את הצמיד הזה, אחרת...וולדמורט יחיה לנצח. ואי אפשר להשמיד אותו עם קללה משרביט, צריך הרבה יותר מזה. צריך למצוא את הקשר
בין וולדמורט לצמיד של סלאזר סלית'רין." שתיקתה העידה על כך שידעה מיהו. שתיקה. נותנת למילותיה של לילי לצרוב אותה. "ואנחנו לא רוצים שתיפגעי בכל צורה ואנחנו יודעים שאת סובלת.
בגלל זה אנחנו מספרים לך את זה. שתהיי מודעת לכל צעד שלנו. והחשוב מכל, אתמול, נפגשתי עם אחד מתומכיו של וולדמורט, הוא תלמיד. כאן, בבית הספר. מייקל שילד."
היא השליכה מבט עגמומי לכוונו של ג'יימס "והוא העניק לנו יומיים. יומיים למצוא פתרון. ואם לא, את תצטרכי ללכת איתם ולא נוכל לתת לזה לקרות. בגלל זה סיפרנו לך את כל זה.
המודעות שלך חשובה. הבנת משהו מכל זה?"



היא הנהנה "וכל מה שצריך לעשות זה...להוציא ממני את הצמיד הזה?"



"בדיוק."



"ואז הכול ייגמר?"



"כן, כי הכלי שאתו נוציא את הצמיד גם ישמיד אותו."



"הכול באשמתי. לא הייתי צריכה למצוא אותו בכלל, לא הייתי צריכה לקחת אותו-"


לילי נגעה בידה המצומקת והקפואה "זו לא אשמתך." חייכה "וג'יימס, אני יודעת שזה מטופש,
אבל יש עוד משהו אחד לעשות. וולדמורט יבוא לקחת את הצמיד בעצמו וכול עוד ג'ניפר אתנו...
נצטרך לשאול את מייקל שילד איפה...אתה יודע...הוא לא יכול להיכנס לטירה כדמות גלויה...הוא יצטרך להיפגש אתנו, לא?"


"כן," לחש "אבל אני לא יכול להרשות לך ללכת. אני אלך."



"אתה לא מחליט מי ילך ומי לא."



"כן, אבל...הסיכויים שאני אחזור יותר גבוהים מהסיכויים שלך." גיחך בסרקזם.



"רק תלך." יישרה אליו מבט צוחק "ותחזור." קרבה לאוזנו "או שאני אבוא לחפש אותך."



ג'יימס צעד במהירות לכוון חדר המועדון של סלית'רין בפעם המי יודע כמה.
הוא נכנס לחדר הקפוא אחרי ירידה במדרגות, לא עושה שימוש במפה, שנלקחה ממנו ובטח נמצאת באת ממגירות ההחרמה של פילץ השרת.
הוא פתח את הדלת בעזרתה של תלמידה לבושה ירוק ופסע פנימה. הוא יכל להישבע שאדים יצאו מפיו.



הוא תר במבטו אחר מייקל, וכשמצא התקרב אליו.



"מייקל שילד?" הוא הסיר את הנביא היומי שהתנוסס לפני רגע מול פני וסרק בעיניו האפורות את ג'יימס.



"הו, פוטי, כמה נפלא לראות אותך. מה שלום לילי?"



"יש לי רק שאלה אחת לשאול, זה לא ישפיע על לוח הזמנים שלך."



"ככל שתקדים לשאול," חייך "כך תקבל את תשובתך מהר יותר."



"איפה האדון שלך רוצה להיות ברגע שהוא יבוא?"



" באמת חיכיתי שמישהו ישאל את זה." משך באפו "אז זה אומר...מה? אתם פשוט תמסרו אותה?"



"לא." שלח לכוונו מבט ארסי "זו רק השערה שאומרת שהוא לא יוכל ללכת במסדרונות כמו תלמיד בלי לעורר חשד או...מהומה."


"השערה נכונה, הוא לא. אבל, מצד שני. כל מה שהוא רוצה זה את הצמיד שלו. לא את הילדה המטופשת. ולו יש את הדרך שלו להפריד ביניהם."



"מה אתה מנסה לומר?"



"אני מנסה לומר שיש לו את הכלי להפריד ביניהם. תמסרו לו את הילדה, הוא יפריד ביניהם וישלח אותה לשלום."


"ואיזו סיבה יש לי להאמין לו או לך?"


"אין לך. אבל זה מתבסס על אמון. ואני בטוח שאתה לא רוצה שנשב כמו חברים ונחתום על חוזה. ממש לא. כל מה שיש לך את המילה שלי ושלו."


ג'יימס צחק. לא בגלל מה שאמר אלא מהמחשבה שיש סיכוי, ולו הקטן ביותר, שמייקל שילד ואדונו
יודעים את שיטת ההפרדה, והם יבצעו אותה, והם משקרים לו והוא סקרן מספיק כדי להמשיך לעמוד איתו באותו מרחב ולתת בו טיפה של אמון.



"ואם כן." מלמל "אני צריך מקום ושעה."


"כן, האדון אמר לי להגיד לחברה הקטנה שלך את הפרטים הקטנים האלו כשדיברנו אתמול בכיתה, אבל מצד שני מה הכיף בזה?
ציפיתי לחברתה, לא לחברתך," צקצק בלשונו "אתה פחות חביב. פחות נחמד לעצבן אותך."



"אתה מעצבן אותי כבר עכשיו, ואתה צודק שאם תעצבן אותי עוד טיפ טיפונת זה יהיה הרבה פחות נחמד ממה שזה עכשיו." שילב את ידיו "הפרטים."



"אה, נכון," התקרב אליו "יותר להוט ממנה." נועץ בו את עיניו "רק תהיה בחדר הנחיצות בשעה שתים עשרה בלילה בדיוק."



"אני לא יכול להבטיח. אבל תודה על ההזמנה."



הוא סיבב את גבו והתקדם אל עבר הדלת.



"רק תחשוב. כל הבעיות נפטרות. הוא מקבל את שלו ואתה מקבל את שלך."



הסתלק משם ביותר מהירות מאשר כשנכנס וחזר לחדר המועדון של גריפינדור אל לילי, סיריוס, לופין וטונקס, שעוד ישבו ודיברו עם ג'ניפר, שנראה כי עולמה נפל עליה.

"בחדר הנחיצות בשעה שתים עשרה עוד יומיים."



"מה קרה שם?"



"הוא יודע איך להפריד את הצמיד מג'ניפר בלי לפגוע בה. הוא יודע."



"איך?" מלמלה לילי.



"אני לא יודע. ואולי הוא משקר. הוא רק אמר לנו להיות שם אם אנחנו מעוניינים בהפרדה."



"ואיך אפשר לסמוך עליו?"



"יש לנו את המילה שלו."



"ראיתי מה קרה פעם קודמת כשהאמנתי  למילה שלו."



"איזו עוד אפשרות יש לנו?" חייך "יש לו תשובה."



"ואתה חושב שכדאי להקשיב לו ולהיות שם? איזו סיבה בעולם יש לו להשאיר אותנו בחיים? הוא רוצה להרוג אותנו. הוא אמר לנו את זה בעצמו."



"אין לנו עוד ברירה."



"ומה יקרה לג'ניפר?"



"תינצל."



"אני עדיין לא סומכת עליו." לחשה, ספק לכולם ספק לעצמה.



"אז הוא יבצע את ההפרדה. ואז מיד נשמיד את הצמיד."



"ונוכחותו גם תאפשר זאת."



"הוא לא ידע על כלום. צריך רק למצוא את הקשר בין סלאזר סלית'רין אליו. ואז רק לחכות."



" ואם לא נמצא את הנשק, ולא נלך ישר אליו הוא יפגע בכל מי שאני אוהבת." הביטה בו בעיניים צורבות ומלוחות.



"אנחנו נלך אליו. לא ניפגע במשפחה שלך. אתם מסכימים לבוא?" פנה אל טונקס, סיריוס ולופין.



"כן." ענו בפה אחד.



"עכשיו מחכים."

זהו :) אני אשמח לתגובות :)

הפרק הקודם		הפרק הבא