עיניים ירוקות

בס"ד

היי, אנשושים!

סורי שלא העלתי די הרבה זמן.

אני גם מוחקת את הפרקים הכפולים הקודמים, ולכן התגובות עברו מפרק לפרק.

מרגיז, אני יודעת, אבל זה רק לעכשיו.

הפרק הזה מוקדש לכל מי שחשב ' נו, עוד פאנפיק משוגע על סנייפ,' אבל התחיל לקרוא את השורות הראשונות, שלאט לאט הפכו לפרקים ואז לסיפור שלם.

לכל מי ששבר את המוסכמות החברתיות שלו, ושהרשה לתוכן קצת אחר להיכנס.

האמת, שבהתחלה גם אני שנאתי אותו.

אבל אז, לאט לאט, התחלתי להתחבר אליו.

זה הפאנפיק הראשון שלי, ולא האמנתי שאני אהיה כל כך קרובה לסיום.

הפרקים משתפרים עם הזמן, ולמדתי להכיר יותר את האתר ואת הכל בכלל.

תודה על כל התגובות, ובאמת, אני מזמינה אתכם לשאול שאלות על כל דבר: על דברים שלא הבנתם, סתם סקרנות או אפילו עליי. 

הפרק הזה, אני יענה לכם בתגובות או בפרק הבא.

אז הפרק הזה מוקדש לך, אם קראת את זה

               ממש

                    ממש

                           ממש 

                           עד הסוף.

___________

היי סוורוס,
לא אוכל להגיע להוגרווטס מסיבות אישיות.
אל תדאג.
ניוט.

בטח.
לא לדאוג.
עם הינשוף המרגיע הזה אני ממשיך את הלימודים לאחר החופשה.
ההודעה נשמעת כמו תירוץ עלוב לאיחור.
ברצינות, ניוט, לא יכולת לזייף סיבה טובה יותר?
נכון או לא נכון, חרטט בביטחון.
אני הופך עצבני יותר ויותר, מנסה לבדוק כל מי שמסביב.
יש מרגל בהוגוורטס.
אני יודע, אלאן יודע, קנופליוס יודע והארט יודע.
אני תוהה אם להפיץ את השמועה, או שככה המרגל ידע מזה וכך יסתיר את עצמו.
אני הולך מהורהר במסדרון, בלי שום מישהו לידי, וחושב.
"לוירקוס!" אני נתלה מקרסולי, ספריי נשמטים אל הרצפה בקול רעש.
למזלי, המכנסיים שלי מחזיקים מעמד.
"מה?" אני אומר באינסטינקט.
" 'מה?' סוור-מאוס, חשבתי שנוכל לצפות ממך ליותר!" מלגלג קול.
אני יכול לזהות את הקול הזה מכל מקום.
ג'יימס פוטר.
"אין לך מה להגיד, אה?" צוחק קול שני באכזריות.
גם את הקול הזה אני יכול לזהות מקילומטרים.
סיריוס בלק.
שניהם יהירים, לגלגניים ושטחיים להחריד.
"אוווו, אתה תלוי באוויר," צוחק ג'יימס.
אני כועס מרגע לרגע.
זאת הקללה שלי.
הכישוף הראשון שלי, למעשה.
אני המצאתי אותו.
איך לעזעזל הוא הגיע לביריונים האלה?!
שיעור לחשים.
אני מדבר בשקט על הלחש עם המורה.
הוא מתלהב, ואני מדגים לו.
אה.
"המום, אה?" מגחך סיריוס, כשאני לא מגיב.
כן, אני המום, טיפש!
איך יכולתם להשתמש ולהתראות בלחש שלי נגדי?!
אני- אני!
אוף!
למה רק כוח ומעמד חברתי הם מה שמשנים בעולם הזה?
למה המצב חייב להיות ככה?
למה... למה!
למה אני יעמוד מושפל בצד בזמן שסיריוס וג'יימס יתגאו בלחש שאני המצאתי?
אני עוצר בקושי את דמעות התסכול שלי, בזמן שג'יימס וסיריוס צוחקים ומגחכים.
"תפסיקו!" נשמע קול.
גם אותו אני יכול לזהות.
"היי, מותק," מתחנחן ג'יימס.
שער אדום לוהט.
לילי.
היא מחטיפה לו בפרצוף.
"מתי תפסיקו לגנוב לחשים מסוורוס?"
אני נזכר כשהראתי לה את הכישוף, סמוק מגאווה.
"אם הסתום הרכרוכי הזה הוא סוורוס בשבילך, אז מה אני?" ג'יימס ממשיך להתחנחן, עושה שריר.
היא מביטה בגופו החטוב והשרירי, במבטו המתנשא.
"אידיוט."
ג'יימס מאבד את מבטו המתנשא.
"טוב, אני לא מוריד אותו."
"ביריון."
מוסיפה לילי .
"סוור-מאוס המסכן ישאר תלוי שם, תלוי בלילי שלו," גיחך ג'יימס.
"חמש נקודות מגריפינדור."
את הקול הזה אני לא מזהה.
מכשפה גבוהה ודקה, שערה אסוף הפקעת מסודרת וערמונית.
"מינירווה, אבל-" מתחיל ג'יימס, אבל המכשפה קוטעת אותו.
"זה לא רלוונטי, פוטר. עוד חמש נקודות מגריפינדור."
היא לא מהססת כשהיא עושה זאת, על אף שזה ביתה שלה.
אני כבר לא שופט.
יש אנשים טובים בכל מקום, גם בגריפינדור.
אל תשפטו אף פעם.
אין מישהו רע.
יש מישהו שרע לו.
"זה הבית שלך, מינירווה מקונגל. אני לא מבין למה את עושה את זה. הוא מרושע, הוא סלית'ריני! נחש!" פוטר יורק את המילה האחרונה.
"שקט, פוטר. זה לא אכפת לי. ואתה תקרא לי מקונגל, או המדריכה הראשית."
אני נושם לרווחה.
פוטר נכנע.
"בסדררר, בסדר, אוף-"
"לחש הנגד."
"אני לא יודע!"
"מה פרוש, פוטר, 'לא יודע את לחש הנגד?' "
"אני לא יודע, כבר אמרתי! הילד המקולל והשמנוני הזה המציא את הלחש, אוקיי?"
מינירווה לרגע נדהמת, ואז חוזרת לעצמה.
"תשמור על הפה שלך, פוטר. ואתה," הוא פונה אליי, "המצאת את הלחש הזה לבדך?"
"כ- כן," אני מתנשף.
קצת קשה לדבר כשאתה הפוך.
"מרשים," הוא אומרת, "ומה לחש הנגד?"
"א- אני עובד על זה," אני אומר.
"אז מה עושים?"
"מוצאים אותו עכשיו," אני אומר, מודע לקושי של המשימה.
"אמממ. חקר לחשים. מקור המילה-"
"לטינית," אני משלים אותה אוטומטית.
"אז זה אומר שצריך למצוא את ההפך," מהרהרת מינירווה.
"כן," אני מסכים.
"ההברה 'לוי' חייבת להיות שם, מה שאומר ש-"
"צריך לשנות בצורה מסוימת את ההברה האחרונה-"
"למעשה, נראה לי שהבנתי-"
"כן, צריך..."
היא מחייכת, ולוחשת את לחש הנגד.
אני נופל בחבטה, אוסף את ספריי במהירות.
הם מלוכלכים, ומינירווה ממלמלת לחש ניקוי קצר.
"מה לחש הנגד הנכון?" אני מסתקרן, להוט לגלות מה לחש הנגד לכישוף שהמצאתי.
"זה כישוף טוב, מעניין," היא מחמיאה.
"תודה," אני קצת מסמיק, "אבל מה לחש הנגד?"
היא מחייכת.
"זה הלחש שלך, לא? תגלה בעצמך!"
ואז היא נעלמת, כמו רוח רעננה.
"מינירווה מקונגל. מדריכה ראשית, שנה שביעית," נאנחת לילי.
"היא נחמדה," אני אומר.
"יש שמועה שהיא קיבלה קס"מ בכל הבגרויות שלה. היא אגדה."
עיניה של לילי נעשות חולמניות.
"טוב, היא חכמה מאוד. מאיפה את מכירה אותה?"
"היא אגדה מהלכת, סוורוס! החלום שלה זה להיות מורה כאן בהוגוורטס, כולם מכירים אותה ומכבדים אותה בגריפינדור."
"טוב, ג'יימס וסיריוס לא כל כך," אני מגחך.
"כי הם ראשי בטטה נפוחים," קובעת לילי, ושנינו מסתכלים אחד על השני.
ואז פורצים בצחוק.
זה פשוט כל כך... נכון.
זה מוזר להסתכל ככה על החיים, בצחוק, וזה משחרר בצורה בלתי רגילה.
הגוף שלי רפוי, לא מתוח מרוב דאגה ומתח.
ואז אני מחליט לספר לה.
הפנים שלה מודאגות יותר ויותר לאורך כל הסיפור.
"וזהו," אני אומר, "וניוט שלח לי מכתב הבוקר. הוא לא יחזור לחופשה. אני מרגיש אשם, שהכל קשור איכשהו אליי."
הצחוק המשחרר חלף, ועכשיו אני מתוח, על סף בכי.
"דבר ראשון, סוורוס, אתה לא אשם, "מרגיעה לילי, "דבר שני, אני כאן בשבילך. אתה יכול להירגע."
העיניים שלה תמימות וטהורות כל כך, מאמינות ובוטחות בי כל כך, שאני פורץ בבכי.
"מה קרה, סוורוס?" היא שואלת בדאגה.
"א- אני לא מי שאת חו- חושבת שאני," אני אומר בין יפחה ליפחה, "אני בן אדם רע! אני הלכתי לאוכלי המוות, לעזעזל! אני ראיתי את- את... אדון האופל. את- יודעת- מי. אני רע, לילי, כל כל רע, לעזעזל! למה- למה את בכלל רוצה להיות חברה שלי?"
עיניי השקועות מאפילות כשאני אומר את זה, הופכות לשני חורים שחורים.
לילי מביטה בי בשניי עיניים זהובות, שכולן שמש, זריחה וטוהר, מלאות בכל מה שלא היה לי ושלא יהיה לי לעולם.
"אתה לא רע, סוורוס. אתה פשוט... אתה," היא אומרת בפשטות.
"באמת? אבל אני- אני רע. מאוד," אני אומר, המשקל של סודותי עדיין מכביד עליי.
"אתה לא רע, סוורוס. חוץ מזה, אני אף פעם לא אהיה חברה של אדם רע, אז כל עוד אני חברה שלך, אתה יכול להיות בטוח שאתה טוב."
עיניי יוצאות מאפלותן, וזורחות באור חדש.
היא צודקת.
אני לא רע.
כל היא שומרת עליי, אני לא רע.
לילי הופכת אותי לטוב.
כל עוד אני איתה, אני מוגן.
ומה אם, קול קטן דוחק במוחי, מה אם יום אחד תיפרדו? מה אם היא תעזוב אותך?
אני דוחק את הקול הזה למעמקי ראשי, נועל אותו עמוק.
זה בחיים לא יקרה.
אני לא אפרט מלילי.
לילי שלי, המגן הפרטי שלי.
אנחנו יושבים ביחד, יד ביד.
היפה והחיה.
החברותית והבודד.
האור והחושך.
אבל אנחנו ביחד.
אנחנו מאזנים אחד את השני.
וכל עוד לא ניפרד, הכל היה בסדר.
ובאותו רגע, באמת הכל נראה מושלם.
הישרתי מבט אל העתיד, בטוח בעצמי.
לא משנה מה יקרה, ואיזה צרות ינחתו עלינו.
לא משנה מאדון האופל, מוולדמורט.
לא משנה אפילו מגרינדלווד והתוכניות שלו.
לא משנה מהתעלומות, מהכותובות המוזרות שבאות אליי כל הזמן.
לא משנה מהבלתי נודע.
אני ולילי לא ניפרד לעולם, אני בטוח.
זה לא יקרה לעולם.
אף פעם.
לנצח.

 הרגע הזה נראה כלל כל מבטיח, שהיה ברור שמשם אפשר רק להדרדר.

הלואי שאותו רגע היה נמשך ונמשך, מונע את העתיד הכואב.

כן. האמנתי.

ומה כבר היה הפשע שלי?

תקווה היא לא פשע.

באמת ובתמים, האמנתי בטוב שבעולם, שבאנשים.

אבל לא ידעתי כמה אני טועה.

הפרק הקודם		הפרק הבא