האדונים ירחוני, זנב תולע, רך כף וקרניים

היי!
טוב אז אחרי שלוש שנים, 30 פרקים,20,894 צפיות ו124 מנויים החלטתי לסיים את הפאנפיק!
אני יודעת שיש כל כך הרבה ציפיות, ואני ממש מקווה לא לאכזב.
הפרק הזה הוא רק כדי לסכם הכל, איך שאני חושבת שהסתיימה השנה החמישית של לילי וג'יימס, שלא מסופר עליה הרבה בספר.
אז, תהנו!


לתקן את היחסים עם אוונס... מסתבר זה לא יהיה כל כך קל כמו שג'יימס חשב, במיוחד כשהיא התחמקה ממנו בכל הזדמנות.
בכל פעם שראה אות הוהלך לכיוונה, מיד היא נעלמה בתוך עננה של בנות מצחקקות שחסמו את שדה הראייה שלו, ובפעמים הבודדות בהן הייתה לבד, היא איכשהו מיד נעלמה, כמעט כאילו היא מכירה מעבר סודי בכל אחד ממסדרונות הטירה.
בדרך כלל, בזמן הזה של השנה, הוא היה מסמן בכל ערב איקב בטבלת הייאוש הענקית שהייתה תלויה להם בחדר, סופר את הימים עד החופש הגדול המיוחל, אבל הפעם, בכל פעם שסיריוס נופף בטוש השחור העבה מול הטבלה, הוא ג'יימס רק ראה את זה בתור עוד יום שבוזבז, וככל שהאיקסים בטבלה התרבו, מרמזים על סוף השנה, הוא התחיל להיות יותר ויותר לחוץ.

"ו...להניח עפרונות! הזמן נגמר!" פרופסור וקטור הכריז והניף את השרביט שלו בתנועה קלילה, ומיד כל המבחנים עפו לכיוונו והסתדרו על שולחנו בסדר מופתי. ג'יימס ראה את גרייסון בשורה הראשונה מנסה למשוך את המבחן שלו חזרה בשביל לגמור את התרגיל, אבל ויתר כשבמקום להחזיר את המבחן לשולחן, הוא התחיל לעוף יחד איתו.
מיד התחילו דיבורים על המבחן, אבל ג'יימס קיבע את מבטו על לילי, שישבה שם שלה שורה לפניו. הוא כבר ראה אותה אורזת את החפצים שלה ונעלמת, כמו שעשתה תמיד, אבל חבורה רועשת במיוחד, שהתווכחו על התשובה בתרגיל 3 עברה לידה, והפילה את כל הציוד שלה על הרצפה.
היא קיללה בשקט ומיד התכופפה כדי לאסוף את כל הספרים מהרצפה, אבל ג'יימס ידע שזו ההזדמנות שלו.
בתנועה אחת הוא עבר מעל השולחן עד שהגיע אליה, בדיוק בזמן כדי להגיש לה את עט הנוצה האחרון שנשאר על הרצפה.
"תודה," היא אמרה בחיוך, שמיד נמחק כשראתה מי עומד מולה.
ג'יימס פתח את פיו כדי להגיד משהו, אבל פרוםסור וקטור קטע אותו. "פוטר, אני מאחר לשיעור הבא שלי. תוכל לשים את המבחנים האלה בחדר מורים?"
"כמובן, פרופסור," ג'יימס אמר בחיוך "אבל נראה לי שבם קצת כבדים בשבילי..."
"מממ אולי אתה צודק. אוונס, תוכלי לעזור לו בבקשה?" הוא שאל את התלמידה היחדה שנשארה בכיתה חוץ מג'יימס.
לילי התקרבה לג'יימס בחריקת שיניים, ולקחה ממנו חצי מהמבחנים, שלא שקלו יותר מכמה גרמים.
"מאוד בוגר, פוטר." היא סיננה לעברו וחייכה לעבר פרופסור וקטור.
"לא, להתחמק ממני כל פעם שאני מגיע. זה בוגר."
"אני לא התחמקתי ממך פוטר, פשוט יש לי חיים, אתה יודע. אני לא יושבת ומחכה לך שתגיע." היא ענתה בכעס.
"אני כמעט בטוח שנכנסת פעם לכיתת לחשים של שנה רביעית כדי לא לדבר איתי. זה נקרא להתחמק." הוא ענה בחיוך.
"אוקיי אז התחמקתי ממך. תתבע אותי."
"לא, אני מעדיף פשוט לדבר איתך," הוא אמר והסתובב אליה, חוסם את המעבר. היא נאנחה, אבל אפילו לא ניסתה לעבור. ג'יימס הוביל אותה למסדרונות הצרים והמבודדים של הוגוורטס, בלי ששמה לב כמובן, כך שלא היה לי סיכוי לעקוף אותו כשהוא חוסם את הדרך.
"נו אז ברצינות עכשיו. מתי אפשר לחזור לשגרה?" הוא שאלה ונשען על הקיר.
"לשגרה שבה אני שונאת אותך ומנסה להימנע מלראות אותך מתי שרק אפשר? מצידי בשנייה הזאת ממש." היא אמרה באכזריות.
"לא," הוא לא נפגע "לשגרה שבה את אהבת אותי ואני אהבתי אותך ונהנינו לבלות ביחד."

"ג'יימס, אמרתי לך כבר מה אני חושבת על זה. לא נראה לי שאתה רוצה לשמוע את זה עוד פעם."
"כן, אני יודע מה אמרת לי, ואני יודע גם מה אמרת לסיריוס."
לילי נראתה המומה לשנייה, אבל אז השיבה לעצמה את מבטה האדיש "הייתי צריכה לדעת שהוא יספר לך," היא מלמלה "ומה שאמרתי לסיריוס... אני מצטערת אם הבנת לא נכון ג'יימס, אבל אני התכוונתי למה שאמרתי לך אז. זה פשוט שאולי הייתי... אכזרית מדי," היא אמרה בקול עדין יותר. "תראה, אני לא רוצה לפגוע בך, אוקיי? אתה צודק, השגרה הזאת עברה, אבל גם... גם זאת," היא אמרה וסימנה על שניהם. "זה לא פשוט לא מתאים יותר ו-"
"הבנתי, אוונס, את עדיין כועסת עליי," הוא אמר בקול רגוע. "אל תדאגי, זה יעבור לך." הוא אמר ולקח ממנה את ערימת המבחנים. "אל תדאגי, הזמן שלנו עוד יגיע," הוא אמר ונשק על מצחה, ואז הסתובב והלך לכיוון חדר מוירם, משאיר אותה מאחור, ורק כשפנה בעיקול, לילי הרשתה לעצמה לבכות.
היא ידעה שהיא עשתה עכשיו טעות איומה, אבל הגאווה שלה פשוט לא נתנה לה לחזור לג'יימס.

ג'יימס וסיריוס עזרו לכמה תלמידי שנה שנייה מגריפינדור להעלות את מזוודותיהם הכבדות לרכבת, ורק אז התפנו כדי למצא לעצמם קרון ריק לנסיעה.
הם התמקמו בנוחות באחד מהקרונות האחרים וסגרו את הדלת מאחורי פיטר, שנכנס אחרון.
וואו, איזו שנה, אהה קרניים?" סיריוס אמר בחיוך והתרווח במקומו.
"כן, איזו שנה," ג'יימס מלמל.
הוא הדביק את אפו לשמשה וראה את הטירה מתרחקת במהירות, עד הסיבוב, ואז היא נעלמה.
איזו שנה... היו רגעים שהוא בחיים לא ישכח, בין אם זה להציל את סוורוס סנייפ מהחבר הכי טוב שלו, ובין אם זה השעות החטופות והסודיות עם לילי.
הוא ידע שחלק ממה שעו ייזכר לעולמים, וחלק יישאר רק בין לילי וג'יימס, ולא פחות חשוב, חבורת הקונדסאים.
הזמן שלנו עוד יגיע... הוא חשב לעצמו כשהנוף הפך לכתמים ירוקים עם התקדמות הרכבת.
הוא לא ישע שלילי יושבת שני קרונות ממנו, חושבת בדיוק את אותו דבר...





הסוף!!!!!!!!
מקווה שנהניתם :)
אז לא היה פה האפי אנדינג קלאסי, אבל זו אף פעם לא היית ההכוונה שלי...
תגובות? ביקרות?

הפרק הקודם