חייבת לדעת

שלום לקוראים, אם נשארתם פה :) אני שמחה להודיע שזה הפרק האחרון לפאנפיק :)
בנוסף הוא גם הפרק הכי ארוך(חמישה עשר עמודים אם אני לא טועה) וגם זאת בלי מרווחים בין ציטוטים, 
כך שכל הטקסט מאוגד, אני מקווה שזה לא יפריע לקריאה. בכל מקרה, תהנו :)
אני אשמח לתגובות, על הפרק, או מה חשבתם על הפאנפיק בכללי.
ואגב, אני רק רוצה לומר תודה לכל מי שהמשיך וקרא והגיב :)
אתם מדהימים, אוהבת את כולכם 3>

דלת האבן שגובהה כארבעה מטרים ניצבה מולם דוממת.
סלסולי הברזל השחורים והמחלידים לא אחרו מלהופיע, שכן היה נראה כי היו שם מהרגע בו עמדו בקצה השני של המסדרון והתקרבו לעבר מה שנראה כסוף, כמכה האחרונה.
האזור היה ריק מלבד ששת הנערים שאיישו אותו, האוויר צפוף וסמיך, והשתיקה הייתה רועמת.
אם היה שקט קצת יותר, דפיקות ליבם היו וודאי מחרישות אוזניים.
לילי וג'יימס עמדו משני צדיה של ג'ניפר בשרביטים מורמים. טונקס, לופין וסיריוס כמה צעדים מאחוריהם. הם נשמו בכבדות, כולם, שאיפה ונשיפה, עד כמה שאפשר.
"מוכנים?" מלמלה לילי, מביטה לאחור, ואז על ג'יימס שניסה לבלוע את רוקו ללא הצלחה.
הם שתקו. לא ענו בקול. רק הנהנו קצרות וחזרו להביט על מסכת האבן המרצדת מולם.
"בסדר." לחשה והידקה את אחיזתה בג'ניפר.
היא נגעה בקצה שרביטה בסליל בולט, והדלת נפתחה לקול חריקה מצמררת, מהדהדת במסדרון הקר.
הם לא יכלו לראות מה עומד לפניהם. רק חושך. חשוך יותר מכל חושך, מכל שחור, שראו אי פעם. לא הצליחו לראות אפילו צללית בולטת יותר של גוף או עצם.
לצעוד לתוך הבלתי נודע, היה הדבר שהפחיד אותם יותר מכל.
הם עמדו על הסף. עדיין מתנשמים ועדיין חיוורים.
'תהי אמיצה.' אמרה לעצמה וזקפה את ראשה, סנטרה מורם.
היא עשתה את הצעד הראשון, השאר בעקבותיה.
דבר לא קרה מלבד טריקת הדלת מאחוריהם, היא לא נפתחה שוב.
והכול היה עדיין חשוך.
הם עומדים בעלטה עכשיו, בשולי הפחד.

**********

"ליל, הכול בסדר?" שמעה את קולו של ג'יימס זוחל דרך החשיכה.
"כן, ואתה?" קולה נשבר על אף שהשאלה הייתה קצרה.
"טונקס, רך-כף, ירחוני, הכול בסדר שם?" כנראה שסיבב את ראשו אחורנית.
"כן." ענו יחד, אך גם זאת, כשעוצמת קולם שולבה לאחת, בשקט.
ג'יימס, הוא דואג להם, הוא דואג לכולם, תמיד. לא מראה טיפת פחד, טיפת ספק במעשיו. בטוח במאת האחוזים בהחלטות הנחושות שלו.
רק באמצעות קולו בלבד ניתן לשמוע שהוא בן גריפינדור אמיתי, אך יהיר, דבר המותיר שובל של איש בעל אישיות כובשת. קונדסאי נבון. שחושב על אחרים ורק אחר כך על עצמו.
היא לא בדיוק הבינה אותו מלכתחילה, הרי הוא היה זה שהסכים לשמוע ולהבין ולהאמין לה, דבר שיצר עליה רושם נוסף.
דבר שגרם לה לחייך אליו גם בחושך, גם אם הוא לא רואה וגם אם הוא לא באמת עומד איפה שהיא חושבת שהוא עומד. אבל דבר אחד, חשבה בליבה,
הדאיג אותה יותר מהפזיזות שלו: הוא לעולם לא השיב על שאלתה. היא לא יודעת אם הוא בסדר. אך באותה מהירות שמחשבה זו נכנסה לראשה, כך גם הסתלקה משם.
היא נזכרה איפה היא עומדת, איפה כולם עומדים. איפה לבטח גם הוא- לבן וחיוור כששסעים מחליפים את אפו-עומד.
היא כחכחה בגרונה, משתדלת להגביר את קולה כמה שיותר.
"ג'יימס..." הוא לא הגיב, קולה לא היה גבוה יותר משהיה בהתחלה. היא כחכחה פעם נוספת והביטה לנקודה בה זכרה שעמד "ג'יימס."
הוא שמע אותה. היא יכלה להרגיש בזה. היא יכלה להרגיש בידה של ג'ניפר ניתקת ממנה וביד חמימה ורכה וגדולה מחליפה אותה.
היא יכלה להרגיש את גלי החום הקורנים מגופו כאילו היה השמש של עצמו.
"ג'ניפר-"
"זה רק אני," מלמל אל תוך אזנה, מרפרף בפיו על לחיה "קראת לי."
"ג'יימס," הדקה את אחיזתה בו ונצמדה אליו כאילו היא תלויה במגעו, הוא זה שמייצב אותה עכשיו, אם לא, היא רק תיפול ותקרוס ותישבר "אני אוהבת אותך." לחשה, מרגישה את כתפה מתחככת בשלו.
ולמרות החושך, למרות העלטה שעטפה אותם, שפתיו מצאו את שלה, זאת אחרי שידיו אחזו בלחייה ומחו את הדמעות שלא ידעה שהופיעו שם. היא יכלה להרגיש אותו, היא ידעה שזה הוא למרות שעיניה לא שירתו אותה.
היא הריחה את ריחו, נתמכה בקרבתו ונשקה אותו חזק יותר.
הם נתקו זה מזו, אך לא הפסיקו לאחוז אחד בשנייה, "אני אוהב אותך, ליל."
לקח לה כל כך הרבה זמן להבין. זה הוא. הוא זה שגורם לה להמשיך לפעול. לא לוותר. אותו אחד שגורם לה להתלקח ולליבה לפרפר.
אך כעת, היא ידעה זאת, גם הוא בוער. והם אש אחת.


החושך גווע בהדרגתיות, ועיני כולם התרגלו לאור שעטף אותם.
היא הביטה אחורנית מוודאת שהשאר עדיין שם,  יודעת שלא צריכה לטרוח להביט הצידה, היא מרגישה אותו שם. אבל בכל זאת סיבבה את ערפה. מביטה בפניו אולי בפעם האחרונה. פניו אטומים, ורק כשמבחין בה, מחייך.
ורק בדקה הזו ראתה מה ניצב מולה, תוהה איך מרחב שכזה נמצא בתוך בית ספר, ואיך איש לא מצא את המקום הזה עד עכשיו.
ירוק. הכל ירוק.
עלים וזרדים וקרקע ואדמה ומים כיסו כל חלקיק קטן של נוף שעמד מולם.
הם עמדו בראש גרם מדרגות אבן מסויד שהוביל לכניסה אחת עטורת ורדים אדומים- כדם למרבה האירוניה.
"אתם בוודאי צוחקים עלי," מלמלה טונקס "מרלין, מה זה?"
איש לא ענה לה, והיא שתקה לבד.
הם ירדו את המדרגה הראשונה, ואז עוד אחת ועוד אחת. נשארו עוד שבע.
עשר מדרגות שיחרצו את גורלם, שיקבעו את עתידם. עשר מדרגות שמפרידות בין חיים למוות. בין הנראה ובין הלא נודע. והפעם, האור לא סייע להם לדעת.
 הם הגיעו לקצה השני של המדרגות אחרי דקות של היסוס. מביטים לשמיים האפלים, החשוכים, ללא כוכבים. לירח המוסתר מאחורי עננים.
העלים והענפים הסתבכו זה בזה, אך שוועו לחומה הטבעית מראה פראי ומשכר. חור הכניסה היה גדול מספיק בשביל כולם לעבור בו זמנית, אך הם החליטו שאולי זה לא יהיה נבון במיוחד.
"טונקס, סיריוס, לופין," מלמל ג'יימס בזריזות "אני, לילי, וג'ניפר ניכנס קודם, נקרא לכם אם זה בטוח."
"מה גורם לך לחשוב שזה יכול להיות בטוח?" התפרץ סיריוס, אך אחרי מבט שהצטלב עם זה של ג'יימס, נכנע "אוקיי."
ג'ניפר לא ייבבה ולא יללה אפילו פעם אחת מאז שהחליטו לצאת לדרך ללא נשק ולהגיע למקום המסתורי הזה, שנמצא במקום כל כך מוכר- הוגוורטס תמיד הייתה מקום בטוח. ובאותו רגע, הטענה הזו נראית כמעורערת מעשרות בחינות.
היא שוב אחזה בזוג ידיים שונות. עומדת בין שניהם.
לילי וג'יימס התקדמו צעד קדימה, ובלית ברירה גם היא.
הם נכנסו לשולי המבוך החי.


**********

הם לא ידעו מה הם עומדים למצוא בתוכו, רק ציפו לדבר לא צפוי כשדווקא הצפוי היה שם.
עוד קיר טבעי, עטור עלים וענפים, ועוד קרקע חולית ולחה מתחתם.
זהו מבוך אחרי הכול. והקירות עטפו אותם.
הצמתים והדרכים לא היו בלתי ספירים ,אלא שלושה, אבל הכל היה בסדר, בינתיים, ושום סכנה לא נראתה באופק הקרוב.
"היי, זה בסדר, אתם יכולים לבוא." זרק ג'יימס לאוויר, מקווה שישמעו אותו.
טונקס, לופין וסיריוס נכנסו בהליכה מהירה, כששרביטם מורמים לפניהם.
"מה הוא חושב שזה, משחק?" מלמל לופין בזעם מסווה.
"זה בדיוק מה שהוא חושב," ענה סיריוס "הוא רוצה שנלך לאיבוד."
"לאיזו מטרה בדיוק?" שאלה לילי בכמיהה. הצעד הנוסף הזה, והמעבר דרך השער, לא עזר להם כלל.
"הוא רוצה שנתעייף," מלמלה טונקס "שנתייאש."
"אבל הוא כאן איפה שהוא. והוא רוצה מאתנו משהו, אז למה להתחבא?"
"הוא ידע שנבוא כולנו, אנחנו איום."
"נתפצל." קבע ג'יימס, מתפרץ לשיחה הצפופה.
"לא. זה בדיוק מה שהוא רוצה." ענתה בתסיסות.
"בדיוק," המבטים נתלו עליו בתהייה, אך זאת לא מנע ממנו לדבר "בואו נשחק במשחק שלו."
"לא. אנחנו צריכים להישאר יחד."
"שלושה צמתים, לילי, מה את חושבת שזה אומר? אנחנו שישה."
"אני לא...זה לא נשמע לי רעיון טוב במיוחד."
"הוא יודע שזה לא משנה מה את חושבת, זה המשחק שלו. החוקים שלו."
"ג'יימס צודק." מלמל סיריוס "אנחנו ממילא לא יודעים באיזו דרך לבחור. וייקח לנו נצח לבדוק יחד את שלושתן."
"בסדר. אני אלך עם ג'ניפר."
"אני הולך איתך, ליל," ענה ג'יימס "ביחד."
"מתחלקים לקבוצות של שתיים."
"אני לא עוזב אותך."
"זה מסוכן לתת למישהו ללכת לבד."
לופין, שניתק מבטו מהשמיים האפורים , התפרץ "אני אלך לבד. זה בסדר."
"אתה בטוח?" שאלה לילי.
"כן."
"לא." ענתה טונקס. "אני אבוא איתך."
"לא, טונקס," הוא אחז בידה והצמיד את מצחו למצחה "תלכי עם סיריוס. הוא צריך אותך." לחש באזנה מספיק חזק כדי שסיריוס ישמע ויעלה חיוך על פניו.
"אז בואו נלך," המשיך ג'יימס "אני ולילי נלך עם ג'ניפר לימין, טונקס וסיריוס, שמאל. לופין...אתה תלך לשביל האמצעי."
"הנה זה בא." מלמל בשקט, מחזיק את שרביטו בידו הרועדת קלות.
החלל החשיך עוד יותר, כאילו מישהו יכול ללחוץ על מתג ולשחק עם התאורה.
הסימן האפל הירוק, של גולגולת ומפיה נחש, ריצדה בשמיים. דבר שהוכיח להם כי הם אכן במקום הנכון.
והם התחילו ללכת . "בהצלחה. תהיו זהירים." לחשו אחד לרעהו.

**********

ישר, ישר, פנייה ימינה, ישר, פנייה שמאלה. זה היה המסלול בו בחרו ללכת, בחרו בין שמאל לימין על פי שיקולים אקראיים.
ככל שהמשיכו לצעוד הלאה כך התערפלה הדרך, ערפל סמיך כיסה את כפות רגליהם ובהדרגתיות כיסה גם את כפות ידיהם.
לפתע נשמעה באוויר  חריקה צורמת, כמו הצלפת שוט. לילי הרימה מבטה אל ג'יימס המרוכז בדרך ולאחר השמיטה מבטה אל ג'ניפר החיוורת, כאילו עלולה לפרוץ בבכי.
היא אחזה את ידה בחזקה, היא הרגישה בכך, הרגישה את ידה רדומה מהכאב המתמשך.
"ג'יימס, מה זה הרעש הזה?" התפלאה שקולה יציב כל כך, דווקא כאן.
"אני לא יודע, רק תמשיכי ללכת." הוא הרים את מבטו אליה והסתכל מבעד לכתפה "לילי..."
"מה?" היא הסתכלה אחורנית, ואז הבינה למה קולו השתנק באמצע.
הזרדים המכסים את הקירות הטבעיים החלו נתלשים ממקומם, מתקרבים אליהם.
אותם זרדים, רק עבים יותר, החלו לצוץ מהקרקע מתחתם וללפות את רגליהם וידיהם במקום.
ג'יימס חתך אותם עם שרביטו "תשכחי ממה שאמרתי, רוצו." מלמל ואחז בידה של לילי, שאחזה בידה של ג'ניפר, והחל לרוץ.
הזרדים כאילו מכוונים אותם לנקודה מסוימת, ואם לא יצייתו, אם יתנו לערפיליות שמתנשאת לפניהם לעכב אותם, זה יהיה הסוף שמעולם לא ציפו לו.
אז הם המשיכו לרוץ עד שקול ההצלפות גווע. הם מצאו עצמם עומדים בין שני קירות זרדים ועלים המובילים לדרך אחת, לא לצומת. הזרדים החיים חסמו את דרכם מאחור,
מה שאומר שעליהם רק להמשיך קדימה לעוד נקודה חשוכה, לעוד יעד לא ידוע.


*********

בין טונקס לסיריוס היה המרחק הגדול ביותר שיכל להיות- כמה סנטימטרים עלובים.
וגם הם, כמו לילי, ג'יימס וג'ניפר, פסעו בין הצמתים על פי תחושות בטן והחלטות אקראיות.
שרביטם מונח לפניהם כפעולת הגנה, ניצוץ אור בולט מקצו של כל אחד.
"טונקס," התחיל סיריוס "את יודעת לאין את הולכת?" הוא השתרך אחריה מספר צעדים לרגע, אך אז תיאם את צעדיו לשלה ועמד לצידה.
"לא. ואתה?"
"לא, אבל צריך ללכת לאין שהוא. " כחכח בגרונו "הי, את...האמנת לפיטר?"
"פיטר?"
"הו, את יודעת. שהוא בצד של...את -יודעת -מי אחרי הכול."
"אני חושבת שהוא מפחד ממנו, זאת הסיבה היחידה שהוא..." היא הביטה במבט האטום של סיריוס לרגע והשתנקה "מה?"
"זה רק...הוא חבר שלי, אחרי הכול, חבר של כולנו. את חושבת שזה אישי?"
"לא." ענתה בלי להסס "לא." חזרה על התשובה, כדי להבהיר את עמדתה.
"אני לא חשבתי שזה אישי. אבל עכשיו...הוא יודע שאנחנו עושים את כל זה...מנסים להילחם באת-יודעת-מי ועדיין...הוא איתו."
"כן. הוא מפחד. אבל הוא לא עושה את זה בגללך או בגלל מישהו. אני בטוחה בזה."
"אני חושב שכדאי שנחשוב לאין אנחנו הולכים לפני שאנחנו עושים פנייה." שינה את הנושא  ועמד במקומו.
"סיריוס, אתה היחיד בעולם הזה שאני מכירה שלא חושב לפני מעשה, אז מה גורם לך לחשוב לפני פנייה?"
"אני רק אומר..." הביט על הצומת לפניו, מרים את שרביטו טיפה גבוה יותר, מעל הערפל שהגיע לגרונו, משתעל. "בואי לשם." כוון אותה לצומת השמאלי.
"מה גורם לך לומר את זה?"
"אינסטינקט." לחש והתחיל ללכת, יודע שתעקוב אחריו.
"בסדר," מלמלה "אני לא יכולה לראות, הערפל הזה כבד מדי."
"גם אני לא"
גובהו של הערפל היה רם. עקף את גובה ראשם והתנוסס עד לקצה הגדר.
האור הבוהק שיצא משרביטם לא טרם ליכולת הראייה שלהם, לכן לא היה עוד צורך בשרביט.
הראייה הפכה לטשטוש, הטשטוש הפך לעיוורון. והם לא ראו דבר.
"סיריוס?" טונקס שאלה בפאניקה
"אני כאן." לחש מלפניה, ואז לקול -בום- התנגש בה.
"הבנתי את זה בעצמי."
"תחזיקי בקיר." הוא כוון אותה לקיר השמאלי. מגשש את דרך, ואז אוחז בקיר הימני.
"תלכי לימין..." חזר על הוראה נוספת בעוד ששניהם מגששים את הדרך.
" הקיר הזה רטוב."
"כל הקירות רטובים, תפסיקי להיות נסיכה מפונקת."
"אני לא נסיכה מפונקת." ענתה לו דרך החושך.
קול טריקה רמה נשמעה.
היא הדהדה בכל פנייה שהייתה באזורם.
"מה זה היה?" שאל סיריוס "טונקס?"
"מה?"
"מה זה היה?"
"אני לא יודעת."
אותו קול טריקה, כמו נפילה של אבן ענקית על האדמה, נשמע שוב. מרעיד אותם.
"אנחנו זזים." צעקה טונקס לכוונו.
"לא..." לחש סיריוס בעוד שהשקט חזר, והפעם צמרר אותם יותר מהרעש שנעלם "הקירות זזו."
הם המשיכו קדימה, אך התנגשו בגוף מוצק ורטוב.
"קיר," מלמלה טונקס "תבדוק את הקיר שמאחורה, סיריוס."
סיריוס ציית, הוא גישש בחשיכה כעיוור אחר הדרך שממנה הגיעו, אך כעת ראה שם, או יותר נכון לומר, הרגיש שם, זרדים ומים וחול "עוד קיר,"
מלמל בלחש, אבל היא שמעה אותו. החלל היה קטן "זה חדר סגור," הפסיק לרגע, אך אז חזר ואמר "אנחנו לכודים."


**********

לופין הרים שרביטו לפניו והתקדם באיטיות קדימה.
מביט באגביות לשמיים, מוודא שהחשיכה נשארת אותה חשיכה, ושעדיין אין כוכבים כך שעדיין לא יוכל להבחין בין צפון לדרום למזרח למערב.
השקט זחל באיטיות, בכל רגע הפך לשקט יותר. הוא ידע שהוא לבד, שהדרך לבטח מובילה לשום מקום.
הזרדים הבונים את הקירות שאליהם הוא מאונך זזו בקול נקישה ויצרו דלת, חסמו את המעברים הנותרים קדימה.
לא היה לו דבר לעשות מלבד לעבור שם, טוב, שום דבר מלבד לעמוד במקום.
השער המדומה נסגר מאחוריו. הקירות הפכו גבוהים יותר, הרבה יותר, תחמו את השמיים. העניקו לו חרך קטן לנשימה ועוד חור מעליו למראה העננים שחושפים את הירח.
הירח הלבן. הירח הזוהר. הירח שהעניק לו אור. הירח הגדול והמלא.
לופין קרס על הקרקע. מתפתל ומתכנס בתוך עצמו. נחיריו התרחבו, טלפיו צמחו וכפות רגליו התארכו.
גופו הפך אפור חיוור ושערות עיטרו כל נקודה נראית לעין.
אישונים התכווצו לסדק צר ששיווע לו מראה חתולי.
הוא שאג לאוויר. יילל. הוא ידע שהירח ירח מלא. הוא ידע שבעוד כמה זמן הוא יצטרך לעזוב אותם, ולפיכך הבחירה שלו ללכת במסלול לבד.
אבל הוא לא יכל להירגע.
הוא לפת את הזרדים על הקירות ומשך אותם בכוח חייתי שלא היה לו קודם.
הזרדים נתלשו, התפתלו על הקרקע כמו תולעים ואז חדלו מכך, בעוד שזרדים אחרים תופסים את מקום התלושים.
חסר אונים, רעב, שוחר לטרף, שחרר עוד יללה לאוויר, חזקה הרבה יותר מזו הקודמת, וכמו גור כלבים פשוט ומסכן, הניח את ראשו על טלפיו, וגרגר בשקט. מחכה לעוד שער להיפתל- אך לשווא.


**********

"לופין." הרימה את ראשה לקול יללה שפילחה את האוויר כאילו הייתה סכין.
הם החלו להתקדם מספר צעדים לקצה השני של השביל הלח כששמעו יללה נוספת.
"הירח." הביט ג'יימס לשמיים שחשפו ירח לבן, תחילה, הוא סנוור את עיניהם, ומשהתרגלו אליו
המשיכו בדרכם "אי אפשר לעזור לו,לילי, בואי."
"אתה חושב שהוא שם?" סילקה את לופין ושינויו החודשי מהראש והפנתה את מבטה לשחור שבקצה שמולם.
"אני לא יודע." הניח את ידו על כתפה "תהי אמיצה." אמר, כאילו קרא את מחשבותיה, מחייך.
הם התקדמו לתוך החור השחור, שהפך כזה רק מפני ששום אור ירח או בוהק טבעי או אוויר לא חדר דרכו, ומשם הגיעו לחדר.
במחשבה ראשונית היה זה חדר. ארבעה קירות צמודים יחד, ארבע פינות... אך במחשבה שנייה היה זה אולם. אולם ענקי.
אולם עצום.
עץ גדול ורחב ידיים עמד במרכזו, לא היה זה עץ רגיל, גודלו כגודל בקתה.
ענפיו של העץ, עבים כמעט כגזעו, התפרשו לכל כוון ויצרו תקרה.
תקרה שנפלה לצדדים כמו המון ידיים שמוטות, והתפתלה למעברים ומסדרונות. למבוך.
היה להם קשה לחשוב בהתחלה שמבוך כזה בנוי מעץ אחד ויחיד, אך אחרי כמה שניות, הבינו שזה דווקא הגיוני, שכן קסם עושה הכול.
כשהסירו מבטם מן העץ, הם ראו אותו. אותם.
וולדמורט. לבן וחיוור, שסעיו במקום שהיו בו בפעם הקודמת, חיוך מרוח על פרצופו.
משמאלו, עומד פיטר, פיטר פטיגרו, החבר-לא חבר שלהם.
ומימינו מייקל שילד, חיוך, כמעט כפול בגודלו משל אדונו, על פניו.
וולדמורט מיקד את מבטו בג'ניפר, והסיט את מבטו אל לילי שאחזה בידה.
מייקל הביט רק בלילי, מרוצה. ופיטר הביט בג'יימס, כפוף, במבט חסר אונים.
"ברוכים הבאים." אמר בקול קריר והוציא את שרביטו מדש גלימתו השחורה, מכוונו עליהם.


**********


"מה נעשה?" צעקה טונקס "אנחנו תקועים."
"את לא צריכה לצעוק, אני עומד ממש לידך."
"סליחה...סליחה שאני מנסה למצוא דרך לצאת מכאן."
"אל."
"מה?"
"אין דרך, נכנסנו בדיוק למלכודת שלו."
"רואה מה קורה כשאתה חושב?" גיחכה ואז גם שמעה אותו צוחק.
"הי, את בחרת להקשיב לי."
החושך עטף אותם, אבל הם דיברו, ספק כדי להוריד את המתח, ספק כדי לוודא שהשני עוד נמצא בחדר.
"את יודעת," המשיך "תמיד רציתי להיות סגור עם בחורה בחדר קטן וחשוך, אבל זה לא מה שהתכוונתי."
"סיריוס."
"הא?"
" פשוט תהיה בשקט." וכשראתה שהוא שותק, המשיכה "סליחה. אמ...אתה חושב שלילי וג'יימס ימצאו אותו?"
"כן. אם לא, אני בטוחה שלופין כבר הספיק להתנפל עליו ולנשוך אותו בכמה מקומות לא נעימים."
"למה הוא לא הודיע לנו על הירח?"
"הוא אמר לי."
"אמר לך? אז למה לא אמרת לנו?"
"הוא רצה לבוא. הוא לא היה יכול להישאר בצריף ולמות מדאגה. הוא אמר לי לשמור על זה בסוד."
"וזו הסיבה שהוא אמר לי שהוא רוצה ללכת לבד?"
"כן. זו ועוד אחת."
"מה?"
"אני צריך אותך, טונקס, זוכרת? עם כל ההחלטות המטופשת שלי הייתי נופל לבור ללא תחתית, אבוד לנצח."
"איך חוש ההומור שלך אף פעם לא סידר לך מישהי רצינית?"
"האמת? אני לא יודע. אולי נולדתי להיות כזה."
"מה?"
"רווק."
"סיריוס בלאק...רווק."
"יאפ...הרווק הנודד בעל חוש ההומור, לפחות תהיה לי עבודה טובה והמון מחזרות."
"עוד בדיחה מוצלחת, סיריוס, אבל ברצינות- איך יוצאים מכאן?"
"צריך לחכות."
"צריך לנסות משהו, אי אפשר לשבת ולעשות כלום כש...הוא שם בחוץ."
  "אפשר לאותת להם."
"לאותת להם? ואתה חושב שהם יבואו?"
"לא. אבל הם ידעו איפה אנחנו."
הם עמדו בחושך.
"את רוצה שאני אאותת להם?"
"לצרוח 'לילי, ג'יימס' לא יעזור, סיריוס, אני אאותת להם."
"מה שאת רוצה."
"פריקולום." הרימה את שרביטה לאוויר בעיוורון, כשניצוץ אדום האיר את השמים ולרגע אחד הפך את הסביבה לנראית. היא ראתה על מצחו של סיריוס טיפת זיעה.
הניצוץ האדום התפצל באוויר לעשרות ניצוצות אחרים, כמו זיקוק, ובלט למרחק, זה היה בטוח, שכן האור הקטן ביותר היה בולט בשמיים שחורים שכאלו.

**********

 ”אלו חייבים להיות החברים הכלואים שלכם." מלמל וולדמורט למראה הזרקור האדום ,דואג שכל הנוכחים באולם ישמעו.
"ולא ביקשתי את סליחתכם על הדרך המפרכת שעברתם בדרך לכאן, אני רק רציתי שמספר הנוכחים כאן יהיה המצומצם ביותר."
הם הביטו לכוונו במבט מתעב "אתם לא חייבים לקבל אותה, זו הבחירה שלכם אם לסלוח או לא," כן, חשבה ,הוא מדבר אתנו על מחילה.
היא לא רצתה לשאול את זה, אבל הסקרנות נגסה בה "איך?"
הוא צחק, דבר שגרם ללחייה לקבל את גוון שערה "העץ הזה," התחיל "הוא  לא סתם עץ ואני בטוח ששמת לב לזה, ששניכם שמתם לב לזה" הוא לא התייחס לג'ניפר או לג'יימס, אך היא הנהנה "הוא בונה את המגרש הזה, את המבוך הזה. ומציית לאדם הראשון שנוגע בו. עד שהראשון לא מנוטרל, הוא נשאר בשליטה שלו. ואני בניתי את המקום הזה, כדי לגרום לכם ליהנות קצת בדרך ל...לבתי נודע. אם רצוני יהיה זה אני אוכל להשמיד את המבוך ואת העץ, אם ארצה אוכל לגרום למעברים ומסדרונות להשתנות לפי גחמתי, "
"ואיך ידעת באיזה מסלול נבחר?" שאל ג'יימס.
"לא ידעתי. אתם כמו חיילי משחק. ילדים תמימים. תוכלו ללכת לאין שתרצו, אני אדע לכוון אתכם לכאן כל עוד השטח בשליטתי."
"וככה מנעת מהשאר להמשיך להתקדם."
"כן, אבל מספיק עם הדיבורים, אני בטוח שאתם רוצים לגשת לעניין."
"ואתה צודק," אמר ג'יימס בקול נוקשה ובטוח "נתת לנו את המילה שלך."
"כן, אני מודע לכך היטב. אני בטוח שאתם כבר יודעים הכל על הדרכים שלי."
"לא." מלמלה לילי, רואה שחיוכו של מייקל גדל עוד יותר.
"הייתם צריכים ללמוד עוד קצת," עכשיו גם פיטר חייך "תמסרו אותה ואני אבצע את ההפרדה."
"תבטיח לנו שלא תפגע בה." השיב ג'יימס, מביט בעיניו האדומות של וולדמורט ומכווץ את גבותיו.
"יש לכם את המילה שלי שלא אפגע בה." שוב המילה שלו, חשבה לילי, שוב הבטחה ריקה שאי אפשר לסמוך עליה.
"יותר מזה," רשפה לילי בכעס "תבטיח להחזיר אותה אלינו."
הוא שתק לרגע, אך אז פתח את פיו, קולו נשמע על רקע השתיקה.
"ילדה נבונה," לחש "הייתי יכול לקחת אותה אם היה לי עניין בה, אבל היא תהפוך לחסרת תועלת."
"ואתה יודע איך להפריד אותה?"
"כן. אבל אתם צריכים למסור אותה אליי כי רק אני יכול לעשות את זה."
"תגיד לנו איך," דרשה, והפעם מייקל ופיטר לא חששו לצחוק בקול רם "אנחנו נבצע את ההפרדה וניתן לך את מה ששלך."
"לא. זהו מעשה שרק לי יש את הכוח המספיק בכדי לבצע."
תירגעי, חשבה, רק תירגעי, נשמה בכבדות, אל תסמכי עליו, תנסי לכופף את התנאים שלו.
"אז איך אפשר לסמוך עליך?" התפרץ ג'יימס.
"נתתי לכם את המילה שלי. אין דבר החזק מזה."
"חייב להיות." אמרה לילי , אכולת תסכול וכעס.
"לא," חזר "בואו נפסיק לשחק. שיחקתם מספיק במבוך הקטן שלי. תביאו אותה אליי," הרים את שרביטו "עכשיו."
"אנחנו רוצים להישאר ולראות."
"אתם לא במצב שבו אתם יכולים להרשות לעצמכם לדרוש תנאים מסוימים. יש לכם משהו שלי, אני רוצה אותו בחזרה. "
היא הרימה את מבטה אל ג'יימס, שנראה גם הוא כאובד עצות. 'אי אפשר לתת אותה סתם ככה,' חשבה 'הוא משקר. אני יודעת שהוא משקר. יש לי תחושה מאוד חזקה שהוא לא דובר אמת.
הוא ייקח אותה, הוא ייקח את כולה ולא יחזיר אותה.'
"אנחנו לא מביאים אותה אם לא נראה."
"אם כך, תראו מהצד." פיטר ומייקל הניפו את שרביטם, ובתנועה קלילה, העיפו לאוויר את שרביטם של לילי וג'יימס.
"לא-" צעקה לילי, אך לא היה דבר אחר שאפשר היה לעשות.
וכעת הם בלי נשק, אפילו אם זמני בלבד.
"עכשיו אם לא אכפת לכם," הם התקרבו אליו. אוחזים בג'ניפר בשני צדדיה.
הוא אחז בה בידיו הצנומות והלבנות.
מייקל שילד תפס את לילי בידה וגרר אותה הצידה, וג'יימס נגרר על ידי פיטר, לא מצליח להיאבק, אולי משום שהיה מותש, אולי משום ששרביט כוון לכוונו.
מייקל לא שחרר את אחזיתו מלילי גם כשנאבקה לכך בכל כוחה, עד שוויתרה על המאבק המיותר ועמדה במקומה.
"האמת," אמר וולדמורט בקול רוטט שהתייצב לאט לאט "היא שונה בפני כל הרואה אותה. אתם תראו את זה כשקר, אני אראה את זה כאמת שאין על הרבים לדעת.
ואתם, ילדים סקרנים, שלא נחים עד שיחדרו מספיק עמוק כדי לגלות משהו שאיש לא ידע קודם, גרמתם לי לומר את זה רק עכשיו. אין שום דרך להפריד אותם, שכן, גורלה של הילדה הזו היא לחיות לנצח."
"למה אתה מתכוון?" שאלה לילי, שחזרה לנסות ולהשתחרר מאחיזתו.
"אין שום דרך להפריד בינה לבין הצמיד שלי."
"שקרן עלוב ו-" ג'יימס התפרץ ודחף את פיטר הצידה, מתעלם מהאיום שלו, יודע שהוא לא באמת יירה בו.
"תעמוד בשקט, ילד טיפש, ואני אסביר," הוא הרים את שרביטו אליו וג'יימס קפא. יודע שוולדמורט כן יעז לחסל אותו, וגם כמה שיותר מהר.
ג'ניפר עמדה במקומה, לא היה לה לאין לברוח עכשיו. וולדמורט גוער מעליה ברכושנות, לא נותן לאיש להתקרב אליה, כאילו נוצרה בשבילו.
דמעה זולגת במורד לחייה.
ואז הכול קרה כל כך מהר.
ג'ניפר אחזה בדבר מה, שהשתקף באור הירח וסנוור את עיניה של לילי כדי שלא תוכל לראות בבירור מהו החפץ.
ניצוץ של אדום וניצוץ של כסף.
בשניות שאחרי, פניו של וולדמורט הצטמקו, והוא נהיה חוור אף יותר ממה שהוא בדרך כלל.
דם כסה את הרצפה, ואל אף שהייתה כהה, הדם בלט עליה כאילו הייתה לא פחות משלג.
אבק שחור נסחף מחזה של ג'ניפר וגלש מטה.
היא כרעה על הרצפה ואז עצמה את עיניה וקרסה לקרקע.
"לא!" היא שמעה צעקה, שלבטח הגיעה מגרונה שלה.
"לא." היא שמעה צעקה נוספת. היא התפללה שזו תהיה של ג'יימס, שכן קולו ירגיע אותה, אבל לא. הקול היה קר. צעקתו של וולדמורט הדהדה ברחבי האולם ולבטח התפשטה דרך הענפים לכל המבוך. 
"מה עשית?" הוא צעק לכוונה של ג'ניפר, ורכן על הקרקע.
הוא התפוגג לאוויר, הבזיק משם בו ברגע. מייקל, שלא שחרר אותה לרגע, לפתע הרפה, ובאותה מהירות פיטר הרפה מג'יימס. שניהם הבזיקו מהמקום, כמו אדונם. הסימן האפל התפוגג מהשמיים.
לילי התנשמה בכבדות, ומיד רצה לכוונה של ג'ניפר הגוססת על הקרקע, לא נגעלת לגעת בנוזל הסמיך והמתכתי- דמה.
"ג'ניפר...ג'ניפר, הכול יהיה בסדר...את תהי בסדר." היא הניחה את ידה על הפצע ששיסע את בטנה.
"מה עשית, ג'ניפר?" שאלה כשדמעות מרצדות על פניה "ג'ניפר?"
היא לא ענתה. והכלי בו השתמשה לא היה עליה, או בסביבתה, או מחוצה לה.
ג'ניפר עצמה באיטיות את עיניה וחזה הפסיק לעלות ולרדת. היא לא נושמת.
"לא היית יכולה לעשות כלום, ליל." הוא הרים אותה. והיא עטפה אותו בחיבוק, בוכה על כתפו. הקול שלו, זה מה שהיא הכי הייתה צריכה באותו רגע. והוא נשמע "ליל, הכול בסדר." הוא הידק את אחיזתו.
וכשעברו כמה דקות, היא השתחררה ממגעו.
היא, הוא וגופתה של ג'ניפר היחידים באולם הענק.


עוד זרקור אדום האיר את השמיים, ועוד יללה פילחה את האוויר לפני שהירח שוב כוסה בעננים.
"הם כלואים." אמרה לילי.
"מה נעשה?"
"וולדמורט לא כאן," היא אמרה "אנחנו היחידים כאן עכשיו." היא זכרה את מה שאמר.
היא התקרבה לגזע העץ העבה שעמד במרכז, עצמה את עיניה ונגעה בו.
אנרגיה הציפה אותה כחשמל. זרמה בה, נותנת לאדרנלין לפעפע בה. כל כך הרבה כוח.
היא הרגישה בגל ההדף שפגע בה, לא מודעת לסביבה שמחוצה לה. רק לחיים הנמצאים בעץ הזה, כל כך הרבה חיים. מים, חמצן, אדמה, אוויר. הכול מאוכלס בליבה מלאכותית חמימה שכיסתה את ליבה האנושי של לילי.
היא פקחה שוב את עיניה, הפעם ספוגה בכוח.
'תישבר,' חשבה 'תיהרס, תקרוס.'
וכאילו גם הוא קסם מאגי ובלתי ממשי, נעלם. התנדף לרסיסי אפר קטנטנים. הכול נעלם. כל ריח האדמה, הזרדים, הוורדים, הדם.
האדמה הלחה נעלמה והותירה אבן.


"מדרגות," צעק ג'יימס והצביע למרחק של אולי קילומטר מהמקום בו עמדו "ודלת."
"מה איתה?" לילי הפנתה את ראשה לגופתה המוטלת ארצה של ג'ניפר.
"אני אסחב אותה," מלמל והשליך את ג'ניפר על גבו כאילו מסתה הייתה כמסת נוצה "תתחילי ללכת."
הם הלכו.
אחרי חצי קילומטר של הליכה, הם ראו את טונקס וסיריוס, אוחזים מישהו בין זרועותיהם. לופין. הוא נגרר על הקרקע ברישול, גבו מכופף.
"ראיתם אותו?" זה היה הדבר הראשון ששאלו ברגע שהמרחק ביניהם היה קרוב מספיק.
"כן," לילי ענתה "והוא הלך מכאן."
"הוא עשה לה את זה?" שאלה טונקס באגביות, מניחה את מבטה על ג'ניפר.
"לא. היא עשתה את זה לעצמה." מלמל ג'יימס כתשובה.
"למה?"
"אני לא יודע."
"לילי?"
"אני לא יודעת." השיבה בסהרוריות, מנותקת מהשיחה.
"בואו נצא מכאן."
הם עוד לא הגיעו רשמית לפתח דלת האבן הסגורה, והיא נפתחה, מכסה את האולם הענק והריק כולו באור שלא היה בו קודם, מסנוור.
הם גררו את לופין במהירות לערבה המפליקה והשאירו אותו שם אחרי שהכריחו אותו ללגום מעט מהשיקוי הקבוע שלו.
כשחזרו לחדר המועדון המשותף וישבו על הספות האדומות לאור האח, שריטות זרדים על גופם, הם שתקו.
הם לא הבינו מה קרה, לפיכך לא יכלו לשאול שאלות. והשתיקה הכבידה עליהם יותר מששאילת שאלות הייתה מכבידה.
היה נראה להם לרגע כי זו הייתה כל הדרך- מבוך. חוסר ידיעה. בלתי נודע. רצון. תעוזה. יהירות.
"אז?" הפנו את שאלתם אל לילי וג'יימס, הם לא ידעו למה התכוונו במילה הזו. אבל הם היו חייבים לשאול משהו. השקט הפך סמיך מדי, כבד מדי. והם לא יכלו לסבול זאת יותר.
"מה?" ענו, מבטיהם מצטלבים.
"מה קרה שם?"
"אני לא יכולה להסביר,"
"מה זאת אומרת?"
"לא ראיתי שום דבר."
"ג'יימס?" שאל סיריוס, מקווה שהתשובה תבוא ממישהו אחר ולא דווקא מזו שהתשובות מוצאות אותה.
"לא ראיתי שום דבר."
"אתם רוצים לדבר על מה שקרה שם?" שאלה טונקס, מביטה לתוך עיניה של לילי.
"איזו מן שאלה זו? לא. אני לא רוצה." היא קמה ממקומה.
"לילי-" התחיל ג'יימס
"לא," היא עצרה אותו "לא קרה כלום. הלכנו לשם ועכשיו היא מתה. זהו. שום דבר."
הוא אחז במפרק ידה.
"אל," המשיכה "אני רוצה להבין מה קרה שם. אתה יכול להסביר? לא. כי אתה לא יודע בדיוק כמוני. נמאס לי מחידות. אני רוצה תשובות."
"כולם רוצים תשובות." קולו היה רך ועדין ומנחם, אבל היא ראתה את הדאגה שבעיני הדבש שלו "אבל זה לא בא ברגל," ליטף את לחיה בעדינות בידיו החמימות "לכי לנוח."
היא הלכה לחדר המועדון. מרגישה במבטים שעוקבים אחריה בעודה עולה במדרגות.
היא ישבה על מיטתה, לא טורחת להחליף את בגדיה המאובקים ולנקות את הפצעים שעל גופה.
היא באה להניח את ראשה על הכרית שלבטח תרכך את מחשבותיה כמו שתקל על ראשה, אך לא. כרית לא הייתה הדבר היחיד שהניחה עליו את ראשה.
מעטפה חומה עליה בכתב מסורבל, שכנראה נכתב במהירות, כתובה מילה אחת. "לילי".
"ג'יימס!" היא צעקה. היא זיהתה את הכתב. אבל על זאת לא אמרה דבר, מקווה שהיא טועה.
הוא עלה לחדר בריצה, אחריו משתרעים טונקס וסיריוס.
"מה קרה?" התקרב וליפף את ידו סביב כתפה.
הוא הסיר את מבטו ממנה אל המכתב, במבטו היא ידעה שגם הוא יודע של מי הכתב. היא ידעה שהוא לא רוצה שזה יהיה נכון.
"זה..." הוא התחיל, ואז שתק כאילו מפחד לומר את השערתו.
היא מצאה את עצמה כחסרת יכולת הדיבור. כאילו חוש ניתק ממנה.  מנוטרלת. לכן היא הנהנה.


**********

-לילי-
אני יודעת שאם את קוראת את המכתב הזה, התאריך שחיכיתי לו הגיע. אני יודעת שאני כבר לא לידך, לא ליד ג'יימס, לא כאן. אני יודעת שזה קרה מהר. ולא באשמתך.
ואני בטוחה שאת מחפשת לא מעט הסברים.
לא שיתפתי אותך בהם, מסיבה פשוטה- אני יודעת מה יהיו ההשלכות שבכך.
כן, אני יודעת מה פירוש המילה הורקרוקס. אני יודעת מי זה וולדמורט, ואיני מפחדת מהשם.
אני יודעת שהצמיד הוא קלון גדול ומכיל בתוכו אפילה, נשמה של אופל. אני יודעת מהו גורלי.
כשהשכנים בביתי התקשרו למוקד החירום כשראו את מצבי, לא נחרדתי.
מצאתי קופסא.
היא הייתה שייכת לאמא שלי.
בתוכה דפים. המון דפים ישנים.
כתב. הכתב שלה. הדיו היה טרי כך שידעתי שכתבה זאת בטרם נעלמה לעולמים.
מיד קראתי אותם. בלי להסס ולו לרגע.
היא ידעה מה קורה לי. היא ידעה על הכול.
והיא פירטה את הכול במכתב שהיה שם.
הוא מצורף, כך שלא אצטרך לפרט כאן.
מה שאת צריכה לדעת, זה שהנשק שבו השתמשתי היה כאן כל הזמן.
אני בטוחה ששמעת על  גודריק גריפינדור.
אני בטוחה ששמעת על חרבו.
ברגע ההוא ידעתי מה אני עומדת לעשות. הייתי אמיצה.
תודה על הכול. תודי לג'יימס. ולשאר.
-ג'ניפר קאלדרן-


בלי לדבר, בלי לזוז מהמקום בו עמדה, בלי לבקש אישור מהאחרים ולאמת איתם מחשבות, היא פתחה את המכתב המצורף וקראה אותו בליבה.


-ג'ן היקרה-
מהרגע שבו ראיתי אותך בשניות האחרונות ידעתי מה קורה. כשראיתי מה קורה לי לידך, הוכחתי את טענותיי. הצמיד שעלייך הוא הורקרוקס. חלק מנשמה של אדם. ולא סתם אדם.
הצמיד שייך לוולדמורט, הנשמה שייכת לוולדמורט.
ברצוני להתנצל, ילדה יקרה שלי. אני עשיתי ככל שביכולתי להסתיר אותך מהעולם הזה.
אבל בגללי, ואני חוששת שרק בגללי, העולם הזה חשף את עצמו אלייך בצורה הקשה ביותר. אני רק מצטערת שהדבר הראשון שראית וטעמת ממנו היה אפילה ולא קסם טהור.
אני מזהה את הצמיד שאת נושאת עמך, ילדתי, סלאזר סלית'רין ייחודי בטעמו.
ואני יודעת למה וולדמורט אכף את אחיזתו בו.
סלאזר סלית'רין היה מאוהב.
וולדמורט היה מאוהב.
בשניהם האהבה נכזבת. לא אוכל לפרט על כך יותר, ואני מצטערת על כך.
את רק צריכה לדעת, שאם תרצי, האומץ יחדור אליך ויקל על בחירתך.
את זוכרת את המשחק שלנו? אני בטוחה במאת האחוזים שלא שכחת.
יש לך בחירה.
חיים ומוות, לא יותר או פחות מכך.
הצמיד נקשר אלייך, ודבק בך. הוא אוכל אותך מבפנים, ואני יודעת שזה קשה ומייסר. את חלק ממנו. בגלל זה את לא יכולה להסיר אותו ולא משנה בכמה כוח.
אז את צריכה לבחור.
הריסתו של הצמיד תשמיד אותך, ואת כל הנספחים לתוכו. זה כולל אותי, כולל את שכנייך. כולל אותך.
אך הדבר ימנע ממנו לחיות....
אנו החלטנו, אנו מקבלים עלינו את ההשמדה ולא נאשים אותך בדבר.
את יכולה לבחור אם להשלים את המטרה או לא.
אך הגורל תלוי בהחלטתך, אז שקלי אותה בכובד ראש.
גודריק גריפינדור, היה זה שהסתלק עם אהבתו של סלאזר סלית'רין, לפיכך, רק חרבו תוכל להשמיד אותו, את הצמיד, ואת הגורל הנורא שיתממש אם לאו.
החרב נמצאת במשרדו של המנהל,  המסע שלך יתחיל בהוגוורטס. קחי אותה, השתמשי בה בחוכמה. ותזכרי שאני תמיד אהיה איתך, מסביבך, בקרבך.
תהי אמיצה, ביתי.
אני אוהבת אותך. ותמיד אוהב.
-אמא-

היא הכניסה את שני המכתבים בחזרה למעטפה וישבה על מסגרת מיטתה בלבד, ג'יימס לידה.
"תשובות." הוא מלמל.
דמעה זלגה במורד לחיה.
"הבנת משהו מזה, ג'יימס?" שאלה טונקס באגביות.
"כן."
"אתה מעוניין לשתף את כולנו היום או בשנה הבאה?"
"לילי, זה בסדר?" הוא אילץ אותה להביט בו, מחכה לאישור אך ורק ממנה.
"אני הבנתי."
הוא הבין למה התכוונה, העול שבדברים היה כבד מנשוא, אבל היא ידעה שגם האחרים צריכים להבין, או לפחות להבין יותר.
"סלאזר סלית'רין היה מאוהב, ובפשט המילה גם וולדמורט. לא סתם מאוהב, מאוהב מצד אחד. האהבה מגיעה רק מכוון אחד.
הוא כעס. הוא הזדהה עם סלאזר סלית'רין, בגלל זה המוטיב הערכי שיש לו אל הצמיד.
בגלל שגודריק גריפינדור 'השמיד' אותו בעבר, חרבו היא הדבר היחיד שיוכל להשמיד אותו היום."
"אז למה היא לא פגעה בצמיד," הפריע סיריוס "בחרב, אני מתכוון, במקום לפגוע בעצמה?"
"כי, מה שהיא הסבירה במכתב אחרי זה היה שהצמיד נקשר לעונדו. היא ענדה את הצמיד והנשמה שלו הפכה לחלק בתוכה. היא הייתה חייבת להשמיד את עצמה, וכך הצמיד היה מושמד בכל מקרה.
השמדת הצמיד בלבד לא הייתה מספקת, הוא עדיין היה יכול להמשיך לחיות."
הם הבינו כעת באופן סופי. ההבנה שבשתיקה.
"אז מה עכשיו?" שברו את השתיקה באותה מהירות בה הגיעה.
"שום דבר עכשיו," גמגמה לילי כשקולה נשבר "הוא רגיל. בן תמותה. פושע ורוצח. כרגיל."
"כל הדרך הזאת הובילה להשמדה של ג'ניפר עצמה, לא הייתה שום דרך לגונן עליה."
"התחיל במוות, נגמר במוות." הוסיפה לילי בפנים חמוצות.
"ליל," ג'יימס התיישב לידה, בחיוך, עד כמה רחב שיכל להיות באותו רגע "עשית את זה. את עצרת אותו. מה שקרה לג'ניפר לא קרה באשמתך. את הצלחת למנוע ממנו להשיג דברים נוראיים."
"אני יודעת." לחשה, מסתובבת אליו כשעיניה הירוקות בורקות באזמרגד כמו שני יהלומים או כמו אש אחרי שמחדירים לתוכה אבקת פלו.
החמימות שבו צרבה אותה.
החיבוק שלו עטף אותה, סמר את שערותיה.
"אני אוהבת אותך, פוטר."
"אני יודע." השיב בחיוך הגדול יותר מקודמו.
הם התקרבו זה לו באיטיות, שפתו של ג'יימס כבר מרפרפת על שפתה של לילי באיטיות.
ואז פיטר נכנס לחדר.
הוא לא התנצל על ההפרעה הפתאומית הזו, והדבר המחשיד יותר הוא שלא השמיע רעש בדרך.
שרביטיהם שהיו עדיין מכוסים בעפר, מיד הורמו, לילי וג'יימס מתנתקים אחד מהשנייה, ורושפים בכעס.
"חכו-" זעק והתכופף מיד על ברכיו, מתייפח "חכו."
"מה אתה רוצה?" שאל סיריוס, שפיטר כמעט נגע ברגלו.
"אני רוצה לבקש את סליחתכם-"
"אני חושב שזה קצת מאוחר מדי." התקרב אליו ג'יימס, מרים אותו על רגליו, מצמיד את שרביטו לגרונו של פיטר.
"בבקשה, אל תפגע בי."
"זה לא מה שאתה היית עושה אם המצב היה הפוך, נכון? שרץ-"
"ג'יימס." טונקס נגעה בכתפו, אבל זה לא מנע ממנו מלהעיף את היד כאילו הייתה אוויר.
"לא. תגיד לי, פיטר פטיגרו, על מה אתה מצטער?" המשיך "על זה שבגדת בחברים שלך? על זה שאתה פחדן? אם היית חבר שלנו לא היית בוגד בנו, וכנראה שכובע המיון טעה בבחירה של הבית שלך כי אין לי ספק שאתה לא שייך לגריפינדור."
"אני מצעטר..."
"משהו יותר טוב מזה?-"
"סליחה," התייפח יותר, דמעות אמתיות זולגות על לחיו, כאילו שכח מה עשה, עובר לצד המנצח "אתם יודעים שלא הייתי עושה את זה אלמלא הוא איים עלי. אני חבר שלכם.
ג'יימס, אתה זוכר? פילץ'? לפני שנתיים? מה עשינו? סיריוס...רך כף, בבקשה," נגע בידו בכפיפות וברוך, אך סיריוס הניף אותו מעליו כמו היה משב רוח קל, ולא גוף קשיח .
"לילי, נערה יפה, את זוכרת...בבקשה." הוא פסע כמה צעדים לקראתה.
"תשמור מרחק-" מלמל ג'יימס "מה נעשה איתו ליל?" היא שתקה. רק ברגע ההוא ג'יימס שם לב שהיא הייתה היחידה שלא הגיבה למתרחש סביבה.
"תסלח לו." אמרה לילי.
"מה?"
"תסלח לו."
"לסלוח לו?" נשף אוויר חם מפיו בכעס "איך את יכולה לסלוח לו אחרי כל מה שעשה?"
"הוא מצטער. ואם הוא באמת מתנצל אז הוא לא יעשה זאת שוב, נכון?" נעצה בו את עיניה.
"נכון." מלמל עם חיוך עכברושי על פניו.
"תוכיח לנו." מלמל ג'יימס לכוונו. סיריוס הנהן.
"איך אוכל להוכיח לכם? אעשה כל דבר..."
"איך הוא יוכיח לנו, לילי?"
"לזמן הקרוב, הוא לא יוכל, אבל אנחנו נתבונן בו." לחשה "בתקופה מאוחרת יותר, הוא יוכיח, אני מאמינה בכך."
"איך את יכולה לראות את הטוב שבו, לילי," שאל סיריוס "עם כל הרוע הזה והבגידה?"
"המעשים הרעים לעולם לא מוחקים את הטובים, סיריוס."
ג'יימס הוריד את שרביטו "בסדר." הוא הושיט את ידו אל פיטר.
הם לחצו ידיים.
חייכו.
זה נגמר. הכול מאחוריים לבינתיים.


**********

-אחרי שנים-

"לילי," צעק ג'יימס, הוא לא הספיק להגיע אליה, שכן לא התאפק. הוא פשוט צעק תוך ריצה במסדרון, בגרם המדרגות, לחדר בו שהתה לילי. "לילי, הוא..."
"אני יודעת." היא אמרה בקול רוטט "אני יודעת."
החדר היה לבן. הקירות היו לבנים, בכל אופן. קיר אחד היה מכוסה בטפט ירוק, ארון בגדים גדול בצד אחד, עריסה בצד השני.
תינוק עטוף בשמיכה כחולה מוגן בין שתי ידיה.
"אמרתי לך...אמרתי לך שזה יותר מדי חשוב בשביל להוכיח נקודה, לא היינו צריכים לסמוך עליו, לא בזה."
"ג'יימס..." היא הביטה בתינוקה בדאגה.
"זה בסדר...יהיה בסדר. אני אעצור אותו." הרים את קולו.
"אני אשאר כאן."
הוא נשק למצח הפעוט הרך והנקי ולאחר על שפתיה של לילי. הסתלק מן החדר "ג'יימס!" היא צעקה, ולשמחתה, למרות ליבה הפועם במהירות הבזק, הוא שמע.
"כן?" הוא כבר אחז בשרביטו.
"אני אוהבת אותך." לחשה.
"אני אוהב אותך יותר." לחש בתשובה, היא שמעה את פסיעות רגליו בדרכו מטה אל דלת הכניסה.
נשמע פיצוץ אדיר. היא ידעה שלא הספיק להגיע אל הדלת, היא נותקה ממקומה במהירות, מרעידה לבטח את כל המכתש. היא שמעה פיצוצים נוספים. זכוכית מתנפצת ואז צעקה.
דמעה מאיימת לזלוג במורד לחיה.
היא שמעה אותו עולה במדרגות בכבדות. היא ידעה שזה לא בעלה החוזר מן המאבק.
היא סגרה את הדלת במהירות ונעלה אותה, יודעת שזה לא ימנע ממנו לפרוץ פנימה, אך אולי ייתן עוד כמה רגעים.
היא הניחה את תינוקה בעריסה, וכאילו העבירה לו את רגשותיה, פרץ בבכי, בלי קול, רק דמעות.
"הארי..." לחשה, רוכנת מטה כך שעיניה מצטלבות עם עיניו  "אני אוהבת אותך." החזיקה בידו דרך סורגי העץ "אבא אוהב אותך," לחשה, מאיימת לקרוס על הקרקע "הארי, תהיה בטוח, תהיה חזק."
הדלת נפרצה בקלות והיא נעמדה, מסובבת אליו את גבה לא לפני ששילחה בו מבט אימהי ואוהב אחרון.
גלימתו השחורה הייתה אותה גלימה שחורה, שרביטו היה אותו שרביט, קולו נשאר אותו קול, אך היא לא ראתה את פניו שכן ברדסו הסתיר אותם.
אבל היא ידעה שזה הוא, היא חשה בקור שהביא עמו, בצינת הקרב. יודעת את מי לקח בדרכו הנה.
"זוזי הצידה." מלמל. זה היה הדבר הראשון שאמר לה.
"לא." זה היה הדבר הראשון שאמרה לו.
"זוזי הצידה." חזר על צמד המילים, כאילו לא שמע את התשובה הראשונה שלה, או שבחר להתעלם ממנה כדי לשמוע אחרת. אבל היא החליטה.
"לא." השיבה לו באותה נימה קרה וקשיחה, שומעת את נשימותיו של פעוטה.
"כרצונך," הוא היה חסר סבלנות לחלוטין. זה הדבר האחרון ששמעה, אך לא באמת הקשיבה. הדבר היחיד שאליו הקשיבה היה שמו של בנה היוצא מפיו של ג'יימס. מחמם אותה.
יודעת שתמיד תהיה שם. יודעת שהארי יישאר מוגן. היא אוהבת אותו. שמעה את זה, וראתה אור ירוק ובוהק, לפני צעקה סופנית שבקעה מגרונה.

זהו, אני מקווה שנהנתם. אם לא הבנתם משהו מהסוף הלא כל כך מפתיע, אני כאן.
תמיד אפשר לשלוח ינשוף...
ושוב תודה לכולכם 3>

 נ"ב: פרק 32 זה אותו פרק כמו זה. חצי מהפרק הזה, יותר נכון...תקלה במערכת, כנראה:)

הפרק הקודם		הפרק הבא