Too perfect

"אתה נראה מדוכדך" אמר ויל והתיישב ליד בעלו, שבהה בטלוויזיה במבט ריק, "ניקו?"

ניקו נאנח והסתובב אל ויל, "כן?"

"מה קורה? אתה לא מתנהג כרגיל" אמר ויל.

"אני דואג לריי ולוק" אמר ניקו בקול שבור, "אני יודע שאף פעם לא היית במסע חיפושים אבל זה נוראי"

"למען האמת, כן הייתי במסע חיפושים" אמר ויל, "לקחו אותי כי אני מרפא אבל בסופו של דבר זה היה אלים מדי בשבילי ופשוט התעלפתי" סיפר הגבר הבלונדיני, "אבל הילדים שלנו לא רגישים ושבריריים כמוני, הם לוחמים ותוקפניים כמוך. הם יסתדרו"

ניקו חייך חיוך קלוש, "זה הרבה יותר מורכב ממה שאנחנו רגילים אליו, ויל, ריי סיפרה לי שהם לא צריכים למצוא חפץ או להשלים משימה או נבואה גדולה. הם פועלים על סמך נבואה רגילה ואירעית. היא יכולה להשתנות בכל רגע"

ויל פער את עיניו בתדהמה, "אני לא מאמין. וכירון אישר להם?"

ניקו הינהן בצער, "זה היה מוצא אחרון. הייתה התנהגות מוזרה מאוד של הסאטירים לפני שהם עזבו" סיפר ניקו, "ריי סיפרה לי שהיא שמעה מחניכים אחרים על כך שסאטיר אחד החל ללכת אל כיוון הכביש הראשי, מהופנט, כשהוא חוזר ואומר 'אליה, אליה, אדונית הרפאים. זה קרה פעמיים עם שני סאטירים."

ויל קימט את מצחו, "זה מוזר"

"זה גם לא הסוף, הסאטירים נעלמו זמן קצר לאחר המקרה הזה, חוץ מהשניים שהתהפנטו"

"הסאטירים עזבו?!" קרא ויל בתדהמה.

ניקו הינהן, "אתה מבין למה אני דואג? ביום שהם עזבו, ריי שלחה מסר באיריס נט שחניכה אחת נעלמה והם חייבים לצאת למסע חיפושים והם צריכים חולצה שלי"

"למה בדיוק?"

"גם אני לא הבנתי. ריי סירבה להגיד דבר כששלחתי את החולצה עם ז'ול אלברט, היא רק לקחה אותה ומסרה לנו שלא לדאוג"

"למה ריי מדברת רק איתך?" התלונן ויל.

"לך יש את לוק" הזכיר ניקו.

"אבל הוא לא מעדכן אותי בזה! הוא מעדכן אותי במשהו אחר..." אמר ויל בחיוך מסתורי.

"מה?"תבע ניקו לדעת.

"יש איזה ילד במחנה-" פתח ויל.

"לא נכון! יש ללוק קראש ראשון!" חייך ניקו חיוך רחב, שהשכיח ממנו את דאגותיו.

"תן לי להמשיך" נזף ויל, "השם שלו הוא איידן והוא בן אתנה"

"טוב, בני אתנה בדרך כלל חתיכים וגם איידן זה נשמע כמו שם של חתיך" אמר ניקו.

"אבל אני הכי הכי" אמר ויל בילדותיות.

"כן, אתה הכי הכי" חייך ניקו, "תמשיך!"

"והוא חבר טוב מאוד של ריי ולוק חושב שהוא מאוהב בו!" ויל פלט צווחת התרגשות קטנה, "זה מקסים!"

ניקו הרחיב את חיוכו אפילו יותר אל מול התלהבותו של בן זוגו, "זה באמת מקסים"

"אתה מאמין שגם הבן שלנו גיי?" חייך ויל חיוך זורח, "יש לנו מסורת!"

"עם הגנים האלה ריי בטוח תהיה סטרייטית" אמר ניקו.

"למה?" קימט ויל את מצחו בבילבול.

"יש פה גנים חזקים של משיכה לבנים"

ויל פרץ בצחוק וחיבק את ניקו, "נו, אתה רואה שיש גם דברים חיוביים במסע החיפושים הזה? לוק לא יהיה במחנה, איידן הזה יבין שהוא מתגעגע אליו ואז כשהוא יחזור, איידן ירוץ אליו וינשק אותו ואז הם יתחתנו ויאמצו ילדה ויקראו לה-אה-אה"

"הם יחשבו כבר על השם" אמר ניקו, "ואני לא מסכים שתציע שמות"

"אבלאבל למה?" 

"אני זוכר את השם ההוא שהצעת" אמר ניקו ועיווה את פרצופו, "מה זה היה? סאנסט?"

"זה שם מאוד יפה!" קרא ויל בעלבון.

"לא, זה לא. איזה מזל שהשם לא התאים לריי אז לא יכולת לקרוא לה ככה" אמר ניקו, "או שהיית מסוגל לקרוא ללוק 'סאנסטון'?"

"תפסיק להיות מרושע" התלונן ויל.

"אני מרגיש נוסטלגיה" אמר ניקו בחיוך, "היית אומר לי את זה כשהייתי מציק לך או מדבר בכוונה במבטא מודגש"

"אתה כבר אז הכרת את כל החולשות שלי" אמר ויל והניח את ראשו על כתפו של בעלו, "לפחות אתה כבר לא כזה אנטי קיטש"

"אני לא הייתי כזה נוראי" גילגל ניקו את עיניו.

"ברור שכן, אתה זוכר שפעם הייתי קורא לך צמרורון על שם הצמרור של ג'יני וויזלי?"

ניקו פער את עיניו בבהלה, "זה היה נוראי"

ויל צחק ונישק את לחיו של ניקו, "לא, זה לא. הייתי קורא לך צמרורון עכשיו אבל הייתי יכול לשכוח מסקס לחודש הקרוב"

"נכון מאוד" אישר ניקו, "צמרורון" הצטמרר, "יש לך מוח מעוות"

"תודה לך" אמר ויל וחייך, "נגעת בלבי"

"אנחנו מתנהגים כמו בני נוער" רטן ניקו.

"לא, אנחנו לא, בתור בני נוער תמיד רבנו כמו זוג נשוי. אתה זוכר שג'ייסון היה אומר לנו את זה?"

"והנה אנחנו עכשיו, זוג נשוי שמתקוטט" 

"אנחנו פאוור קאפל" 

"ויל, אתה מושפע שוב ממדורי רכילות" אמר ניקו ועיווה את פניו.

ויל צחק, "לא, אני לא"

"בסדר" אמר ניקו, "אבל אני עדיין חושב שצריך להעיף מפה את הצהובונים המטופשים שלך"

"אתה יכול לחשוב כמה שאתה רוצה אבל אני לא מעיף את זה"

"יום יבוא"

"זה יקרה כשאני אמות" אמר ויל ונעמד.

"אני רעב" התלונן ניקו.

"יש את הפסטה שהכנת, סטייקים, שניצלים ופשטידה-" התחיל ויל למנות את האוכל.

"אני רעב למקדונלדס" קטע אותו ניקו.

"אתה תמיד רעב למקדונלדס" אמר ויל בחיבה, "אבל יש מספיק אוכל בבית"

"אבל וילללל" מחה ניקו, "בבקשה! הילדים לא כאן ואני ממש רוצה!"

"לא!" אמר ויל בקשיחות.

"טוב, בסדר, בסדר" רטן ניקו, "זה לא כאילו שפתחו מול הסניף סניף של דיליסיאזו" אמר הגבר שחור השיער, "המסעדה הזאת שמגישה את הלזניה הזאת שאתה כל כך אוהב"

"מה באמת?" שאל ויל בהפתעה.

"כן, אבל אנחנו אוכלים בבית היום, שכחת?"

"אתה היית מעצבן ונשארת מעצבן" זעף ויל, "בוא נלך"

ניקו אחז בידו של ויל והתקדם לעבר פינה מוצללת בביתם.

"אני מרגיש ממש נוסטלגי היום" ציין ניקו ונבלע אל הצללים, מושך אחריו את ויל.

זה היה פרק יחסית קצר. מצטערת! 

אני מקווה שאהבתם איך שהצגתי את מערכת היחסים של סולאנג'לו המבוגרים עם כמה התקפי נוסטלגיה. אני חושבת שהם יצאו לי לא כל כך מבוגרים XD

בפעם הראשונה, הוצג השיפ לוקיידן! משפפי לוקיידן, ניצחתם את משפפי ריידן! כפיים לכם! אל תשכחו להגיב!

עוד שלוש תגובות ואני ממשיכה!

הפרק הקודם		הפרק הבא