עיניים ירוקות

בס"ד

את הפרק הזה אני מעלה מהר, היה לי פשוט כיף לכתוב אותו.

ניסיתי שהוא בהתחלה יהיה קצת מצחיק.

אוקיי, אני לא אחפור הפעם.

תהנו⁦❤️⁩

__________

"זה קורה."
אלאן מצמץ.
"סוו," פיהוק, "מה אתה רוצה ממ-" פיהוק "-ני?"
"ששש. שהשאר לא יתעוררו."
גררתי את אלאן העייף משם.
"א- איפה אני?" אמר אלאן בעייפות.
"בחדר הנחיצות."
"חדר ה-מה?"
"הנחיצות. אני אסביר לך אחר כך.''
בחיי, אלאן הבן אדם הכי ישנוני שאני ראיתי.
"לוירקוס!"
"אאוץ'!"
צווח אלאן.
"סורי על זה."
"ממתי אתה אומר 'סורי'?"
"ממתי שאני צריך לתלות את חבר שלי מהאוויר בגלל שהוא מתקשה לקום!"
"אממ. אתה היית הכי עדין עם 'מתקשה לקום.' אמא שלי אמרה 'נוחר כמו סוס,' ואחות שלי אמרה שאני 'מר עיניים טרוטות ומשופשפות.' "
"אני לא יכול להתווכח איתם," צחקתי.
"טוב," אמר אלאן המפוקח, שעיניו חזרו להיות כחולות ברק, "לשם מה הערת אותי באכזריות שכזו?"
"זה לא אכזריות," רטנתי, "זה ניסיון לימודי."
"פףףףף."
"בסדר, בסדר. אני אוריד אותך."
מלמלתי את לחש הנגד.
אתמול עליתי עליו, ורשמתי אותו בשולי ספר השיקויים שלי (לא של שנה א', של שנה שישית. מצאתי אותו נטוש ומאז אני לא נפרד ממנו.)
אלאן, בפיג'מת הדובוני אכפת לי ודרדסים המוזרה שלו, נראה רק חצי ער.
"מה זה דרדסים?" שאלתי בסקרנות, "רגע, פוקוס. תראה מה ראיתי היום לפנות בוקר בכדור הבדולח."
"מי ער בשעה כזאת?" רטן אלאן, אבל השתתק שהוצאתי את הכדור.
"זה... ניוט?"
"כן. כמו שאתה רואה, הוא לא במצב טוב במיוחד."
"וגרינדוולד?"
"לא נראה באופק מאז שלשום. מוזר מאוד."
"אה-אה. מה אתה מתכוון להגיד בזה?"
"כן... זה לא היגייני במיוחד."
"מה?" אלאן הסתקרן.
"אמממ..."
"תראה לי!" דחק בי אלאן.
"בסדר. אתה ביקשת."
התחלתי להוריד את המכנסיים שלי.
אלאן הסמיק.
"סוורוס... מה?"
"תשתוק. ותסתובב," אמרתי בטון זועף.
אלאן ציית.
אל תחשבו שאני... לעזעזל, ממש ממש לא!
תוציאו את זה מהראש שלכם!
אני סוורוס סנייפ, לעזעזל!
הורדתי לאט את מכנסיי.
ואז מיששתי את זה.
הורדתי את זה, לבשתי בחזרה את המכנסיים והנחתי את זה על השולחן.
"אתה יכול להסתובב בחזרה."
אמרתי בטון של מפקד צבאי.
אלאן הסמוק והנבוך הסתובב.
"איף! סוורוס, מה זה?''
"זה מה שאתה חושב שזה."
"למה-למה יש על השולחן את התחתונים-"
הוא נעצר, בוחן אותם.

בסוף תחזור אליי.

כן.
"למה זה- זה על התחתונים שלך?"
"כדי שמישהו אחר לא יקרא את זה, טיפש," אמרתי, סמוק כולי.
"אההה," אמר סוף סוף אלאן, ועורו חזר לגוון הרגיל.
"יש על זה כאילו מפה?"
מצמצתי, בוחן את אתם -כבר -יודעים -מה שלי יותר מקרוב.
"זה נראה ככה," עניתי לאלאן.
"אז מי שזה לא יהיה רוצה שתבוא אליו, כאילו, עכשיו?"
"שמת לב כמה פעמים אתה אומר 'כאילו'?"
"סוורוס!"
"טוב! כן, הוא כנראה רוצה שאני יבוא אליו עכשיו," נאנחתי.
"והוא מוסר לך את זה בצורה מטרידה מאוד."
"כן."
שנינו הבטנו באותיות הירוקות, שהתפלו על הבד.
קפצנו בבהלה.
האותיות השתנו.

היער האפל.
מחרתיים בלילה.
תבוא לבד.

"אוקיי," אלאן מצא את מילותיו ראשון, "זה גם מטריד וגם מפחיד."
אני רק בהיתי בבד.
"סוו? אתה בסדר?"
שתיקה.
"סוורוס?"
"אמממ. כן. ניראה לי," מלמלתי.
"אתה הולך לעשות את זה?" שאל אלאן בדאגה.
"אמממ..."
"אל תלך, סוורוס! אתה אפילו לא יודע מי זה!"
"אני-"
"סוורוס, לא! מה אם הוא איזה מישהו מסוכן?"
"אלאן-"
"הוא רוצה שתבוא ליער האפל לבד! אתה לא הולך להיות שם על פי הכללים שלו, נכון? סוורוס, אתה לא הולך, נכון?!"
"אלאן!"
"אוקיי!"
"תן לי רגע לחשוב."
זה לא אמור להיות ככה.
זה לא אמור לקרות לי.
אני סתם עוד יתום שטוב בשיקויים.
אף אחד לא מתעניין בי.
אין לי בקושי חברים.
כולם מציקים לי.
אני לא הגיבור כאן!
אני לא רוצה את זה!
זה לא התחסדות או משהו כזה.
אני לא רוצה תהילה, או כבוד.
אני רוצה לחיות את חיי בשקט, ושאף אחד לא יציק לי וישפיל אותי.
לא שזה קורה.
אני לא יכול לעשות את זה.
אני לא הולך ליער האפל לבד.
"אני לא הולך."
אלאן פלט נשיפה.
"מזל שאתה לא הגיבור הזה שאומר 'הוי, זה קשה, וזה דורש אומץ וכו' וכו', אבל... אני חייב! אין אף אחד מלבדי שיכול לעשות את זה. בלב כבד אני הולך להציל את העולם!' "
אני צוחק.
"כן, זה ממש לא אני."
אני לא יתום טרגי כזה, ולא מישהו מיוחד.
אני עוד אחד שהחיים גמרו את הילדות שלו, עוד אחד שלא שמים עליו.
שערי שמנוני דוחה, עורי חיוור ועיניי אפלות.
פףףףףף.
הגיבור המושלם, ברור.
חוץ מזה, זה בכלל לא להציל את העולם.
"אם אני לא אלך, מה יהיו ההשלכות?"
מוח לפני כוח וחיפזון.
תמיד.
אין טעם לקפוץ בהרואיות, ולהיכשל אחר כך.
אני לא מסתמך על המזל.
אין לי מזל, ואני כבר רגיל לזה.
אלאן מכווץ את מצחו.
"הוא לא יוותר," אומר אלאן, "כלומר, הוא נטפל אליך כל כך הרבה זמן, שהוא כנראה ישיג אותך בדרך אחרת, אולי אגרסיבית יותר."
"סביר להניח. אנחנו אפילו לא יודעים מי זה. אבל הוא שולח לי את ההודעות המשונות שלו, והוא עושה את זה בצורה שברור שהוא עוקב אחריי ויודע מה אני עושה. רגע... אולי הוא... אולי הוא המרגל?"
צמרמורת עברה בשנינו.
הרעיון המזעזע נכנס למוחי.
מה אם... מה אם הוא מתחזה למישהו שאני מכיר?
אולי הוא רוונה?
אולי הוא הארט?
אולי הוא קנופליוס?
אולי הוא בכלל... ארגוס?
אולי הוא... אולי הוא... לעזעזל, אולי הוא לילי?
הוא בכלל בן?
ורגע, לעזעזל, אולי הוא... מי שיושב לידי כרגע? אולי הוא אלאן?
אלאן נעץ בי מבט, ואני החזרתי לו מבט חושד.
אולי... אולי הכל שקר?
"זה לא אני."
אמר אלאן בטון יבש.
"א- אני..."
"סוורוס, צא מזה!"
"אתה חושב שזה כיף לי? לחשוב שאחד החברים היחידים שלי מרגל? אני חייב!"
התעצבנתי.
הכל הולך מהר מידי, מהר מידי.
אלאן רק נעץ בי מבט עם עיניי הברק שלו.
החזרתי לו מבט עם עיניי החושך האפל שלי.
פתאום הכל נראה לי מפוברק מידי.
קנופליוס לאבגוד והמוזרות שלו.
רוונה רייבנקלו והייחוס הנדיר שלה.
ארגוס פילץ' והסיפור המיוחד שלו.
לא תרמה לכך העובדה שאף אחד מהם לא נשאר בחופשה בהוגוורטס.
הארט... הגריפינדורי הנחמד, האבירי והפגיע עד כדי חשד. איך זה שמעולם לא שמעתי עליו? איך זה שמעולם לא ראיתי אותו, עד שפתאום בכה על גדת הנהר באופן פשוט... קל מידי?
ואלאן... החבר הכי טוב שלי. בן המוגלגים היחיד בסלית'רין. כמה מוזר. אני לא מאמין שהמצנפת תבחר מרצון למיין בן מוגלגים לבית ששומר בנחרצות על טוהר הדם. זה פשוט... לא הגיוני.
ולילי... אין לי מה להגיד. היא... פשוט החיים שלי. אני... כן. אני אוהב אותה.
הבגידה  שלה תכאב לי יותר מכל.
פתאום כל הדברים הסמויים מן העין עולים במוחי, ואני מבולבל לחלוטין.
אני מרגיש שכבר אין לי על מי לסמוך.
החלקים מסתחררים במוחי, מחכים שמישהו יחבר אותם לפאזל אחד שלם.
אני לא מצליח.
אני רק ממלמל בחרדה:
"המרגל... אולי הוא המרגל... אין על מי לסמוך... מי המרגל??"
פתאום הכל מסביבי נהיה שחור, ואני שומע קול.
לא. לא. לא.
לא עכשיו.
לא כאן.
לא... פשוט לא!
"אני, טיפש."
שקט.
דממה.
אני מכיר את הקול הזה.
לעזעזל, אני מכיר אותו!
זה לא יכול להיות... זה לא יכול להיות!
דווקא הוא... זה לא... זה לא!
דמות עולה מתוך האפלה, ואני יודע כבר מי היא.
אני מכיר את הקול ההוא טוב מאוד.
טוב מדי.
הסיוטים שלי מתגשמים לנגד עיניי, ואני רואה רק ערפל.
זה היה ברור מהרגע הראשון.
איך לא שמתי לב?
איך לא שמתי לב?
אש.
דם.
כאב.
הסיוטים שלי כאן.
הראש שלי מתחיל להלום, תואם את פעימות הלב שלי.

אני צורח.

____________

פעם ראשונה שאני כותבת אחר כך, אבל הייתי חייבת לכתוב משהו, אפילו אם זה הורס.

מה אתם חושבים? מתחתי אתכם?

מוחאחא!

טוב, אז מה קורה עם ניוט? מי שלח את הפתקים הסודיים? ובעיקר, מי המרגל?

אז מי באמת אתם חושבים שהוא המרגל? תענו לי בתגובות! מקווה שנהנתם, שירה.

הפרק הקודם		הפרק הבא