חייבת לדעת

שלום לקוראים, אם נשארתם פה :) אני שמחה להודיע שזה הפרק האחרון לפאנפיק :)
בנוסף הוא גם הפרק הכי ארוך(חמישה עשר עמודים אם אני לא טועה) וגם זאת בלי מרווחים בין ציטוטים, 
כך שכל הטקסט מאוגד, אני מקווה שזה לא יפריע לקריאה. בכל מקרה, תהנו :)
אני אשמח לתגובות, על הפרק, או מה חשבתם על הפאנפיק בכללי.
ואגב, אני רק רוצה לומר תודה לכל מי שהמשיך וקרא והגיב :)
אתם מדהימים, אוהבת את כולכם 3>

דלת האבן שגובהה כארבעה מטרים ניצבה מולם דוממת.
סלסולי הברזל השחורים והמחלידים לא אחרו מלהופיע, שכן היה נראה כי היו שם מהרגע בו עמדו בקצה השני של המסדרון והתקרבו לעבר מה שנראה כסוף, כמכה האחרונה.
האזור היה ריק מלבד ששת הנערים שאיישו אותו, האוויר צפוף וסמיך, והשתיקה הייתה רועמת.
אם היה שקט קצת יותר, דפיקות ליבם היו וודאי מחרישות אוזניים.
לילי וג'יימס עמדו משני צדיה של ג'ניפר בשרביטים מורמים. טונקס, לופין וסיריוס כמה צעדים מאחוריהם. הם נשמו בכבדות, כולם, שאיפה ונשיפה, עד כמה שאפשר.
"מוכנים?" מלמלה לילי, מביטה לאחור, ואז על ג'יימס שניסה לבלוע את רוקו ללא הצלחה.
הם שתקו. לא ענו בקול. רק הנהנו קצרות וחזרו להביט על מסכת האבן המרצדת מולם.
"בסדר." לחשה והידקה את אחיזתה בג'ניפר.
היא נגעה בקצה שרביטה בסליל בולט, והדלת נפתחה לקול חריקה מצמררת, מהדהדת במסדרון הקר.
הם לא יכלו לראות מה עומד לפניהם. רק חושך. חשוך יותר מכל חושך, מכל שחור, שראו אי פעם. לא הצליחו לראות אפילו צללית בולטת יותר של גוף או עצם.
לצעוד לתוך הבלתי נודע, היה הדבר שהפחיד אותם יותר מכל.
הם עמדו על הסף. עדיין מתנשמים ועדיין חיוורים.
'תהי אמיצה.' אמרה לעצמה וזקפה את ראשה, סנטרה מורם.
היא עשתה את הצעד הראשון, השאר בעקבותיה.
דבר לא קרה מלבד טריקת הדלת מאחוריהם, היא לא נפתחה שוב.
והכול היה עדיין חשוך.
הם עומדים בעלטה עכשיו, בשולי הפחד.

**********

"ליל, הכול בסדר?" שמעה את קולו של ג'יימס זוחל דרך החשיכה.
"כן, ואתה?" קולה נשבר על אף שהשאלה הייתה קצרה.
"טונקס, רך-כף, ירחוני, הכול בסדר שם?" כנראה שסיבב את ראשו אחורנית.
"כן." ענו יחד, אך גם זאת, כשעוצמת קולם שולבה לאחת, בשקט.
ג'יימס, הוא דואג להם, הוא דואג לכולם, תמיד. לא מראה טיפת פחד, טיפת ספק במעשיו. בטוח במאת האחוזים בהחלטות הנחושות שלו.
רק באמצעות קולו בלבד ניתן לשמוע שהוא בן גריפינדור אמיתי, אך יהיר, דבר המותיר שובל של איש בעל אישיות כובשת. קונדסאי נבון. שחושב על אחרים ורק אחר כך על עצמו.
היא לא בדיוק הבינה אותו מלכתחילה, הרי הוא היה זה שהסכים לשמוע ולהבין ולהאמין לה, דבר שיצר עליה רושם נוסף.
דבר שגרם לה לחייך אליו גם בחושך, גם אם הוא לא רואה וגם אם הוא לא באמת עומד איפה שהיא חושבת שהוא עומד. אבל דבר אחד, חשבה בליבה,
הדאיג אותה יותר מהפזיזות שלו: הוא לעולם לא השיב על שאלתה. היא לא יודעת אם הוא בסדר. אך באותה מהירות שמחשבה זו נכנסה לראשה, כך גם הסתלקה משם.
היא נזכרה איפה היא עומדת, איפה כולם עומדים. איפה לבטח גם הוא- לבן וחיוור כששסעים מחליפים את אפו-עומד.
היא כחכחה בגרונה, משתדלת להגביר את קולה כמה שיותר.
"ג'יימס..." הוא לא הגיב, קולה לא היה גבוה יותר משהיה בהתחלה. היא כחכחה פעם נוספת והביטה לנקודה בה זכרה שעמד "ג'יימס."
הוא שמע אותה. היא יכלה להרגיש בזה. היא יכלה להרגיש בידה של ג'ניפר ניתקת ממנה וביד חמימה ורכה וגדולה מחליפה אותה.
היא יכלה להרגיש את גלי החום הקורנים מגופו כאילו היה השמש של עצמו.
"ג'ניפר-"
"זה רק אני," מלמל אל תוך אזנה, מרפרף בפיו על לחיה "קראת לי."
"ג'יימס," הדקה את אחיזתה בו ונצמדה אליו כאילו היא תלויה במגעו, הוא זה שמייצב אותה עכשיו, אם לא, היא רק תיפול ותקרוס ותישבר "אני אוהבת אותך." לחשה, מרגישה את כתפה מתחככת בשלו.
ולמרות החושך, למרות העלטה שעטפה אותם, שפתיו מצאו את שלה, זאת אחרי שידיו אחזו בלחייה ומחו את הדמעות שלא ידעה שהופיעו שם. היא יכלה להרגיש אותו, היא ידעה שזה הוא למרות שעיניה לא שירתו אותה.
היא הריחה את ריחו, נתמכה בקרבתו ונשקה אותו חזק יותר.
הם נתקו זה מזו, אך לא הפסיקו לאחוז אחד בשנייה, "אני אוהב אותך, ליל."
לקח לה כל כך הרבה זמן להבין. זה הוא. הוא זה שגורם לה להמשיך לפעול. לא לוותר. אותו אחד שגורם לה להתלקח ולליבה לפרפר.
אך כעת, היא ידעה זאת, גם הוא בוער. והם אש אחת.


החושך גווע בהדרגתיות, ועיני כולם התרגלו לאור שעטף אותם.
היא הביטה אחורנית מוודאת שהשאר עדיין שם,  יודעת שלא צריכה לטרוח להביט הצידה, היא מרגישה אותו שם. אבל בכל זאת סיבבה את ערפה. מביטה בפניו אולי בפעם האחרונה. פניו אטומים, ורק כשמבחין בה, מחייך.
ורק בדקה הזו ראתה מה ניצב מולה, תוהה איך מרחב שכזה נמצא בתוך בית ספר, ואיך איש לא מצא את המקום הזה עד עכשיו.
ירוק. הכל ירוק.
עלים וזרדים וקרקע ואדמה ומים כיסו כל חלקיק קטן של נוף שעמד מולם.
הם עמדו בראש גרם מדרגות אבן מסויד שהוביל לכניסה אחת עטורת ורדים אדומים- כדם למרבה האירוניה.
"אתם בוודאי צוחקים עלי," מלמלה טונקס "מרלין, מה זה?"
איש לא ענה לה, והיא שתקה לבד.
הם ירדו את המדרגה הראשונה, ואז עוד אחת ועוד אחת. נשארו עוד שבע.
עשר מדרגות שיחרצו את גורלם, שיקבעו את עתידם. עשר מדרגות שמפרידות בין חיים למוות. בין הנראה ובין הלא נודע. והפעם, האור לא סייע להם לדעת.
 הם הגיעו לקצה השני של המדרגות אחרי דקות של היסוס. מביטים לשמיים האפלים, החשוכים, ללא כוכבים. לירח המוסתר מאחורי עננים.
העלים והענפים הסתבכו זה בזה, אך שוועו לחומה הטבעית מראה פראי ומשכר. חור הכניסה היה גדול מספיק בשביל כולם לעבור בו זמנית, אך הם החליטו שאולי זה לא יהיה נבון במיוחד.
"טונקס, סיריוס, לופין," מלמל ג'יימס בזריזות "אני, לילי, וג'ניפר ניכנס קודם, נקרא לכם אם זה בטוח."
"מה גורם לך לחשוב שזה יכול להיות בטוח?" התפרץ סיריוס, אך אחרי מבט שהצטלב עם זה של ג'יימס, נכנע "אוקיי."
ג'ניפר לא ייבבה ולא יללה אפילו פעם אחת מאז שהחליטו לצאת לדרך ללא נשק ולהגיע למקום המסתורי הזה, שנמצא במקום כל כך מוכר- הוגוורטס תמיד הייתה מקום בטוח. ובאותו רגע, הטענה הזו נראית כמעורערת מעשרות בחינות.
היא שוב אחזה בזוג ידיים שונות. עומדת בין שניהם.
לילי וג'יימס התקדמו צעד קדימה, ובלית ברירה גם היא.
הם נכנסו לשולי המבוך החי.


**********

הם לא ידעו מה הם עומדים למצוא בתוכו, רק ציפו לדבר לא צפוי כשדווקא הצפוי היה שם.
עוד קיר טבעי, עטור עלים וענפים, ועוד קרקע חולית ולחה מתחתם.
זהו מבוך אחרי הכול. והקירות עטפו אותם.
הצמתים והדרכים לא היו בלתי ספירים ,אלא שלושה, אבל הכל היה בסדר, בינתיים, ושום סכנה לא נראתה באופק הקרוב.
"היי, זה בסדר, אתם יכולים לבוא." זרק ג'יימס לאוויר, מקווה שישמעו אותו.
טונקס, לופין וסיריוס נכנסו בהליכה מהירה, כששרביטם מורמים לפניהם.
"מה הוא חושב שזה, משחק?" מלמל לופין בזעם מסווה.
"זה בדיוק מה שהוא חושב," ענה סיריוס "הוא רוצה שנלך לאיבוד."
"לאיזו מטרה בדיוק?" שאלה לילי בכמיהה. הצעד הנוסף הזה, והמעבר דרך השער, לא עזר להם כלל.
"הוא רוצה שנתעייף," מלמלה טונקס "שנתייאש."
"אבל הוא כאן איפה שהוא. והוא רוצה מאתנו משהו, אז למה להתחבא?"
"הוא ידע שנבוא כולנו, אנחנו איום."
"נתפצל." קבע ג'יימס, מתפרץ לשיחה הצפופה.
"לא. זה בדיוק מה שהוא רוצה." ענתה בתסיסות.
"בדיוק," המבטים נתלו עליו בתהייה, אך זאת לא מנע ממנו לדבר "בואו נשחק במשחק שלו."
"לא. אנחנו צריכים להישאר יחד."
"שלושה צמתים, לילי, מה את חושבת שזה אומר? אנחנו שישה."
"אני לא...זה לא נשמע לי רעיון טוב במיוחד."
"הוא יודע שזה לא משנה מה את חושבת, זה המשחק שלו. החוקים שלו."
"ג'יימס צודק." מלמל סיריוס "אנחנו ממילא לא יודעים באיזו דרך לבחור. וייקח לנו נצח לבדוק יחד את שלושתן."
"בסדר. אני אלך עם ג'ניפר."
"אני הולך איתך, ליל," ענה ג'יימס "ביחד."
"מתחלקים לקבוצות של שתיים."
"אני לא עוזב אותך."
"זה מסוכן לתת למישהו ללכת לבד."
לופין, שניתק מבטו מהשמיים האפורים , התפרץ "אני אלך לבד. זה בסדר."
"אתה בטוח?" שאלה לילי.
"כן."
"לא." ענתה טונקס. "אני אבוא איתך."
"לא, טונקס," הוא אחז בידה והצמיד את מצחו למצחה "תלכי עם סיריוס. הוא צריך אותך." לחש באזנה מספיק חזק כדי שסיריוס ישמע ויעלה חיוך על פניו.
"אז בואו נלך," המשיך ג'יימס "אני ולילי נלך עם ג'ניפר לימין, טונקס וסיריוס, שמאל. לופין...אתה תלך לשביל האמצעי."
"הנה זה %E

הפרק הקודם