עיניים ירוקות

בס"ד

אני כבר מודיעה, הפרק הזה לא עבר את העריכה הסופית של ההדגשים והכל, כי הטלפון שלי עומד להיגמר ואני רוצה שתקבלו את הפרק הבא מוכן.

אזזז... סוף סוף מגלים סודות!

כולכם ניחשתם, הסתקרנתם ונמתחתם למשך הסיפור, והיום סוף סוף נבין כמה דברים .

מוקדש לכל מי שהגיב פרק קודם, הפרק זה בזכותכם💙 אוהבת!

תגיבו אם באמת לכם! תספרו לי איך הפרק, ובעיקר אם חטפתם שוק!

עד אז, לילט.

תהנו,⁦❤️⁩

______

לא.
לא.
פשוט לאאאא!
זה... מכל האפשרויות, זאת הכי לא הגיונית.
זאת לא אמורה בכלל להיות אפשרות!
הוא מופיע בדיוק כמו בסיוטים שלי, עיניו שטופות דם וצמאות לנקמה.
שרביטו מונף, ושריר בפניו לא זז.
"פ- פרופסור אמידארוט?" אני מגמגם.
"נחמד לראות שאני עדיין פרופסור, אה?!" הוא צחק באכזריות.
"א-אבל..."
"הזיכרון שלי אמור להיות מחוק, סבר-מאוס?"
"ז-זה לא הגיוני-"
"הו כן, סנייפי, זה הגיוני," צוחק בלגלוג פרופסור אמידארוט.
"איך?!" אני זועק בבלבול וחוסר אונים.
"אתה חושב שאני טיפש? החיים הם לא הצגה שמחה, ילד. אין לך מזל של הרגע האחרון או צרוף מקרים. ידעתי כך הזמן שאתה שם, מתכווץ בזמן שהראתי מה זה לסקיב ההוא-"
"אל תקרא ככה לארגוס!" צרחתי.
"זה מה שהוא! אתה צריך להתרגל לעולם, ילד. אין טוב או רע. יש רק הישרדות!"
"אבל אתה רע!" צעקתי.
"אני לא רע. אני פועל לטיהור העולם ממוגלגים מטונפים- אתה הרע הטיפש שמנסה לעצור אותי מלהגשים את ייעודי הנעלה."
הבטתי בעיניו המחשבות.
שום דבר לא היה במקרה.
הכל היה מתוכנן.
הייתי צריך לדעת.
זה עמד מולי כל הזמן הזה.
המבטים המתעבים שהוא נעץ באלאן כל הזמן.
החיוכים שהעניק לג'יימס, במיוחד לסיריוס.
זה לא היה כי אלאן סלית'ריני.
או כי ג'יימס וסיריוס גריפינדורים.
זה היה כי אלאן בן מוגלגים וג'יימס וסיריוס טהורי דם.
הוא היה חכם, תמיד צעד אחד לפני כולם.
הוא לא ניסה להסוות את רגשותיו או להדחיק אותם- הוא פשוט נתן להן סיבה אחרת.
הייתי יכול לדעת!
אבל כשהטלתי עליו כישוף זיכרון, איך יכולתי לדעת שהכל היה מזויף?
הוא הציג מישהו לאחר כישוף זיכרון, מבולבל.
ההבנה הבליחה בעיניי, כואבת ככל שתהיה.
"אז סוף- סוף הבנת," צחק אמידארוט, "האמת, שההתפרצות שלך היתה פשוט מצוינת! תמיד חששתי שאתה חושד, אבל ידעתי שאחרי שתעשה עליי 'כישוף זיכרון' אתה לעולם לא תעלה עליי.''
אני טיפש. פשוט טיפש.
לא, אני לא טיפש.
אני רק ילד.
ילד.
זה הכל.
אין לי מזל אגדי או יותר מידי חברים.
אבל... יש משהו אחד שעוד לא הבנתי.
"אם אתה באמת המרגל... למה חשפת את עצמך כרגע?"
"תחשוב קצת, סבר-מאוס," צחק אמידארוט באכזריות.
"א-אתה מחסל אותי?" נבהלתי.
"לאאא," הוא ביטל, "משהו הרבה יותר מעניין. תחשוב, ילד."
חשבתי.
הוא... למה הוא באמת עושה את זה?
בכלל, המוח שלי עמד להתפוצץ.
אני חי לי בין אוכלי המוות ללילי, בין מועדון הקרבות לטיפול בחיות של ניוט.
אני פשוט קרוע מבפנים.
איך אני אמור להציל משהו, קל וחומר את הוגוורטס, כשאני לא יודע מה לעשות?
אני לא חושב בכלל על אמידארוט או על כל קטע האופל הזה.
איך אני יכול לחשוב כשמציקים לי כל הזמן? כשאין לי רגע נשימה?
ובכלל, האם אני רוצה להציל אותם?
אחרי כל מה שהם עשו לי?
כן.
אני אציל אותם.
אני אראה להם שהם אף פעם לא יוכלו להיות כמוני, כמו האנשים שחישלה אותם אש הגיהנום.
אני אציל אותם, בשביל להראות להם שיש אנשים שבאמת מכוונים לטוב, אפילו אם הם נבחרו לרע.
אני אוכיח לך, לילי.
מגיע לך חבר טוב.
בינתיים, אמידארוט לא עושה שום דבר רציני.
"מה אתה זומם?" אני חושד, "זה פשוט... קל מידי."
החיים לימדו אותי שאין קל.
יש רק עבודה קשה.
"אתה צודק, לשם שינוי," הוא צחק, ואז צעק:
"אקספליארמוס!"
"פרוטגו!" תגידו מה שתגידו על מועדון הקרבות, אבל הוא הכין אותי למשחק האמיתי.
הקללה נהדפה.
"רדוקטו!"
אמידארוט חייך, והחליק בקלות ממקומו.
"לגילימנס!"
אמידארוט צחק, והדף את הקללה.
האפלה שבעיניי התחזקה.
אין לי ניסים.
אני חלש ממנו.
"לוירקוס!" צעקתי.
אמידארוט זז בחיוך לקצה האחר של חדר הנחיצות.
לקצה השני של חדר הנחיצות... חדר הנחיצות!
אני צריך... אני צריך... אני צריך כלי נשק!
החדר קצת זז, ואמידארוט הביט בי ברצחנות.
"ילדדד," הוא ליחשש.
פתאום, משום מקום, הופיעה המצנפת בידי.
כן.
המצנפת המרופטת חודרת הפרטיות, שאני הצעתי בקול לזרוק אותה לפח.
או לפחות, לעשות לה רפארו אחד.
תודה באמת, חדר הנחיצות.
עזרת לי מאוד.
יש לי מצנפת מול בנאדם רצחני, שלרוע המזל הוא טוב הקסמים.
אין לי מזל.
"אוווו, מצנפת," ליגלג אמידארוט, "מה אתה תעשה עם זה?"
ואז פניו החווירו קצת.
"לא הגיוני-" הוא מלמל, "אבל הוא סלית'ריני! זה לא יכול להיות! זה רק לגריפינדורים! זה... זה... מה זה??"
"שתק!" צרחתי.
כן, לא ניצחון גדול או מרשים, אבל יש לי שכל.
באמת תודה, כשאני רואה אריה אני מעדיף לברוח בשקט ולא להילחם בו.
אמידארוט ישב על הרצפה, מעולף.
לא העפתי מבט עליו.
ישבתי בשקט על הרצפה, בריא ושלם.
איפה אלאן?
אני מקווה בשבילו שהוא ברח בזמן.
"ראפרו," אמרתי בשקט, מכוון את שרביטי על המצנפת.
טוב, גם היא בנאדם.
כלומר, ישות.
כלשהי.
אני מניח.
-תודה.
אההה!
-זה היה נדיב מצדך. אני כאן במשך כמה מאות שנים, ואף אחד מעולם לא חשב עליי. אף אחד מעולם לא הכיר את ההרגשה שלי.
אני מבין, האמת. אמממ, תודה?
-אתה לא הגיבור האולטומטיבי, סוורוס. אבל יש לך את זה.
את מה?
-את הנחישות.
חשבתי שנחישות זה סלית'ריני.
-ואת הנאמנות.
חשבתי שנאמנות זה גריפינדורי!
-נכון.
אבל איך זה יכול להיות? ובכלל, למה אמידארוט התכוון?
-ברכות, סוורוס סנייפ. אתה האדם הראשון שנמצא מתאים לשני בתים: גריפינדור וסלית'רין.
היה עוד מישהו כזה?
-כן.
מי?
-זה לא משנה.
בסדר. אז... מה זה אומר?
-שאתה שילוב מסוכן.
כיף לדעת.
-אני לא צוחקת.
רגע, את בת?
-סוורוס!

אוקיי. מה זה שילוב מסוכן?
-הקוסם השני שהוא כזה הוא שילוב של הפלפאף ורייבנקלו. אתה של גריפינדור וסלית'רין.
אזזז...
-גריפינדור וסלית'רין.
אממממ-
-גריפינדור וסלית'רין!
מה את רוצה ממני?
-השילוב המסוכן, סוורוס סנייפ! זה לא סתם!
בסדר, אבל במה אני שונה ממנו?
-על שניכם הוטל גורל, להיות שונים, אומללים. בעוד שהשאר ימצאו בביתם את מחסם, אתם תישארו ללא בית, ללא השתייכות, תמיד.
איזה כיף.
-ואתה... הוא עוד שילוב של שני בתים שבסדר אחד עם השני, סוורוס סנייפ. אתה השילוב של שני האויבים הגדולים ביותר: גריפינדור וסלית'רין.
מ-מה זה אומר? נבהלתי.
-אתה תהיה קרוע לנצח, סוורוס, בין שני חלקים של ליבך.
לנצח?!
-כן. אתה לא תמצא הכרעה, לעולם. טוב ורע, רע וטוב. אבל מה קורה שהכל מעורבל בתוכך?
מה זה אומר?
שקט.
מה זה אומר?!
אני צורח את המילים האלה בתוכי, מנסה לקבל תשובה.
המצנפת לא עונה.
"מעצבנת!" אני צועק, מטיח אותה ברצפה.
להפתעתי היא נבלעת ברצפה, חוזרת למקומה.
ואז אני שומע קול, כמו נהמה.
"סוורוס סנייפ!"
פרופסור אמידארוט.
הוא השתחרר.
אני מתכווץ.
הוא שואג, עיניו הופכות לזעם לוהט, בעוד שעיניי מעמיקות אל האפלה החלולה.
"אתה לא תצליח!" אני צועק, מכוון אליו את שרביטי.
"אתה יודע על מי אתה מאיים, שרץ?!" הוא צועק גם, "שתק!"
אני מתחמק, מרגיש את הקללה סנטימטר בודד מאוזני הימנית.
"רדוקטו!"
אני מחליק על הרצפה, מתכופף אליה.
הקללה. חולפת מעליי.
"נשים סוף לפה שלך! סילנסיו!"
אני מחטיא את הקללה בקצת, משמיע קול בגרוני בכדי לראות שהוא עובד.
אמידארוט ממשיך לכוון אליי קללות.
אני לא מבין רק דבר אחד, אותו דבר מההתחלה.
"אקספליארמוס!"
אני מתחמק, אבל הכישוף תופס אותי.
שרביטי מועף אל אמידארוט, שתופס אותו באלגנטיות.
"אתה-" הוא מתעצבן.
אני מעיף מבט סביבי.
כלום.
פשוט כלום.
המוח שלי ריק מרעיונות, וגופי גונח וחורק.
אין לי כוח.
אין לי פתאום עשן אדום ומגיח מישהו להציל אותי.
אין נס הוא משהו מיוחד.
אני פשוט עומד שם, בצד, עם שיער שמנוני נוטף ובגדים מרופטים.
עייף.
יגע.
גמור.
"אזזזז," פתח אמידארוט, "סוורוס סנייפ."
את המילה סנייפ הוא הגה בטון מוזר, כמעט... מפקפק? צוחק?
בכלל, למה הוא עושה את כל הנאומים האלה?
"מעולם חשבתי, אבל עכשיו-"
"פשוט תחסל אותי, טוב? תעשה את זה," גנחתי.
אמידארוט עמד פעם ראשונה דום מאז שהוא הופיע, ונראה מופתע לחלוטין.
"אם אתה לא רוצה," גיחכתי, "אולי תענה לי על השאלה הראשונה שהיתה לי: למה חשפת את עצמך בכלל? מהרגע הראשון שאני רואה אותך, אתה מתוכנן ומדויק להפליא. לרגע אחד לא איבדת את האשתונות, ולא מעדת. הייתה חכם יותר ממה שיכולתי לדמיין. הערמת עליי. ניצחת. אז למה אתה הורס לעצמך את הכל??"
אמידארוט נראה... מבין. איכשהו.
"אז כן יש לך שכל," הוא אמר בטון מהורהר.
"ברור," כמעט ירקתי, "שכל זה כנראה הדבר היחיד שעוד נותר לי; לדעת מה המניעים של האויב, לא רק לנצח אותו."
אמידארוט מצא את לשונו.
"מאוד סלית'ריני מצדך," הוא אמר, "אבל טיפת האומץ... הנאמנות... גריפינדורי."
הוא יודע את הסוד?
אבל איך?
הוא לא יכול לדעת.
"אתה צודק," הוא אמר בסוף, "והנה התשובה שלך: תמיד חשבת שהמטרה שלי היא לאחד בין גרינדלווד לוולדמורט, לא? טעית."
רעדתי.
הכל היה טעות אחת גדולה, מההתחלה.
"אז מה המטרה שלך?" שאלתי ישירות.
"למצוא אותך," הוא השיב בפשטות.
מה?!
אותי?!
אבל...
"אותי?" נדהמתי.
"כן, סוורוס סנייפ, אותך."
הטון שלו התחיל להיות מלחיץ.
מאוד.
"רגע, לאיפה נעלם אלאן?"
אמידארוט לא ענה.
"חתיכת-" סיננתי, אבל עצרתי את עצמי.
לא משנה למה הוא רצה למצוא אותי, זה מוכרח להיות משהו רע.
הסתכלתי על כפות ידיי, ולא היה בהם כלום.
אין לי נשק.
בבקשה, חשבתי בחוזקה, בבקשה.
רגע... אני... קיוויתי לנס, עכשיו?
אני מניח שאפילו קצת תקווה יכולה לחלחל אל לב כתוש, בין הקרעים.
ואז ראיתי משהו מנצנץ.
התקדמתי בזהירות, בלי שאמידארוט ישים לב.
הנצנוץ גדל, והפך לחרב כסופה עם אבני אודם.
מנגד, עמד שם הנחש הכסוף שלי, עם הכניסה למועדון אוכלי המוות.
"ידעתי" סינן אמידארוט, "אז זה אתה."
"כן, זה אני," אמרתי בשוויון נפש.
איפשהו בפנים, ידעתי שאני אמור לבחור.
אתה תהיה קרוע לנצח, סוורוס, בין שני חלקים של ליבך, נזכרתי באזהרת המצנפת.
חייב להיות אבל כלשהו.
פתח מילוט.
מקום לנשום.
מה... מה אם אני לא יהיה קרוע? אני לא חייב לבחור. לפחות לא עכשיו.
מה אני ישלים איתם, עם שני החלקים הסותרים?
מה אם אני ישלב אותם?
אחזתי בכוח בשניהם, בידי האחת חרב ובשנייה נחש.
אני מסוגל.
אני יכול.
אני חייב!
אמידארוט חייך, ושלף את שניי שרביטיו.
"קלי קלות," הוא צחק, "אני רק צריך להביא אותך למישהו מסוים!"
"תודה על המידע," חייכתי גם אני.
"בשמחה," קולו של אמידארוט נדף ציניות, "בכל מקרה אני לא הולך לפצוע אותך קשות או משהו כזה."
"נכון," חייכתי,"ואני הולך לנצל את זה עד הסוף."

אני נאמן.

אני ערמומי.

אני סוורוס סנייפ, ואני סלית'רין וגריפינדור גם יחד.

וזה לא חיסרון.

זה לא חיסרון כמו הילדות המצולקת שלי שחישלה אותי.

הן רק מכשולים מחשלים, בדרך להפוך לאדם טוב יותר.

סודות.

שקרים.

ואני שם, נלחם, בין לבין.

הפרק הקודם		הפרק הבא