עיניים ירוקות

בס"ד

היי אנשושים ואנשושות!

אני לא אחפור הפעם.

זה פרק יותר קצר, מעבר.

תהנו💜

___________

לחשים.
קללות.
אין דם.
בינתיים.
אני הולך לאט לאט עוד צעד ועוד צעד אחורה.
אני אפסיד בסוף, וזה ברור לשנינו.
תשתמש בשכל שלך, סוורוס.
קדימה!
אבל אני נדחק עוד אחורה.
נכון, אני מוכשר, אבל אני רק תלמיד שנה ראשונה.
מולי עומד קוסם מבוגר, מיומן ומוכשר גם, אז מה הסיכויים שאני ינצח בכלל?
שואפים לאפס.
אם בכלל.
אולי... 'אני הולך לנצל את זה עד הסוף!'
מסיבה כלשהי, אמידארוט לא יכול לפגוע בי.
אף אחד לא אמר שזה הפוך.
"סקטמפורה!" אני צועק.
הקללה מחטיאה את אמידארוט.
"סקטמפורה!" אני כבר ממש צורח.
אמידארוט מתחמק בקושי.
"מ- מזאת הקללה הזאת?" הוא מתנשף, "אתה רק ממציא מילים, ילד."
"סקטמפורה!" אני צועק בכוח, וסילון אור ירוק יוצא מהשרביט שלי.
"אההה, המצאת קסם שמוציא אור מפחיד כזה," מגחך אמידארוט, "נחמד."
הוא אפילו לא טורח להתחמק.
הסילון פוגע בו ישר ביד.
"אאוץ'!" הוא צועק, "מה עובר עליך, ילד?"
הקללה. אמורה לפתוח ישר את האיבר; אבל כרגע היא רק פוצעת קצת.
"אני עוד צריך קצת לעבוד על 'קסם שמוציא אור' שלי," אני מגחך.
אמידארוט מתאושש במהירות.
אני חייב לעשות משהו.
חרב גריפינדור.
רק תלמיד גריפינדור אמיתי יכול להוציא אותה בעת צרה מהכובע, אני זוכר את קולו של אמידארוט בשיעור הראשון.
אבל... אני סלית'ריני!
ואז אני נזכר בדבר המחריד שאמרה המצנפת.
תמיד תהיה קרוע, בין שני חלקים של ליבך.
לעזעזל
אז זה מה שזה אומר.
אני גם סלית'ריני וגם גריפינדורי.
אני מחזיק את החרב, רועד כולי.
חרדה מזמזמת בשני צידי מוחי, מפלחת אותו.
חרדה ממשהו ישן, כבד.
חרדה שהבטחתי לא לחזור אליה שוב.
חרדה שכרגע ממלאת אותי, עושה אותי כבד ומכווץ.
אני מרגיש סחרחורת קלה, לפני שאני נשאב עמוק אל העבר.

הסכין נצצה לאור הירח.
כמעט כמו תכשיט.
כמעט כמו אבן חן.
כמעט כמו משהו יפה מכדי להיות אמיתי.
כמעט.
"טוביאס-"
"אני לא רוצה לשמוע."
"טוביאס-"
"די! זאת אשמתך."
"אבל-"
"שקט."
אבי היה אז ברגע של פיקחות, וקולו היה יציב ומאיים.
אבל כשיש לך אבא כזה, עדיף שהוא יהיה שתוי.
כל הזמן.
"את- את! הכל בגללך! והוא-" הוא תפס אותי עם יד גסה, "-פריק! כמוך! ותראי איך הוא נראה!"
התכווצתי.
הייתי אז קטן.
וזאת היתה הפעם הראשונה שהוא הביא את הסכין ההיא, שהפכה למרכז הסיוטים שלי.
בפעם האחרונה שראיתי אותה, היא היתה נעוצה בחזה של אמי.
הבטחתי לעולם לא להיות כמוהו, אף פעם.
ועכשיו אני מחזיק כזאת סכין בידי.
לא אכפת לי שזאת חרב, או שכתוב עליה גודריק גריפינדור.
היא נצנצה.
היא חדה.
היא יכולה להרוג.
בשלב הזה, הייתי אמור להתגבר על הפחדים שלי, עם איזה הבנה מפוצצת של 'לא לחיות בעבר, אלא לנשוא עיניים אל העתיד,' אבל אני נותרתי רועד, קטן.
מפחד.
אמידארוט קם, אבל כבר לי זה לא שינה כלום.
זרקתי את חרב גריפינדור היקרה הכי רחוק שאני יכול.
בשלב הזה, היא היתה אמורה איכשהו להיתקע הישר באמידארוט, ואז היה לי ניצחון מפוצץ.
אבל היא רק התרסקה על הרצפה, חסרת תועלת.
חסרת תועלת ומרוסקת כמו הלב שלי, שמתעקש לחזור על פחדים אפלים.
"ביי," אני אומר לאמידארוט, חצי ציני חצי רועד.
"רגע-" הוא נבהל, "לאן אתה הולך?"
"למקום מוגן, שלא תוכל להגיע אליו," אני אומר.
"אבל סוורוס, חכה-" הוא צועק, ואני מתעלם, "יש לי הודעה מאבא שלך!"
אבל אני כבר נבלע בתוך הערפל הירוק, נכנס אל מועדון אוכלי המוות.
המשפט האחרון של אמידארוט נחרת בזיכרוני.
יש לי הודעה מאבא שלך.
יש לי הודעה מאבא שלך.
יש לי הודעה מאבא שלך!
אבא שלי מוגל!
הוא סתום!
הוא שתוי!
זה לא יכול להיות!
שום דבר כבר לא הגיוני?!
אבא שלי הוא- לעזעזל, אני באמת במועדון אוכלי המוות ובוכה את החיים שלי?
חייב להיות משהו חשוב שאני מפספס.
"אוף!" אני צורח לתוך חלל החדר הערום והריק, "למה זה קורה לי? אני רק יתום אומלל ומסכן, שרוצה שקט!"
אני נושם עמוק.
"די. אני... סתם מתלונן. למעשה, אני בטוח שיש כאלו שמחפשים אחר דברים כאלה. די עם 'הגיבור הטרגי'. יש אנשים שמחפשים אחר תהילה בהצלת העולם, אבל הם לעולם לא יוכלו להבין שגבורה אמיתית זה לעבור מציאות קשה יום אחרי יום. בלי אף אחד."
אני נאנח, לופת את נחש הכסף.
"אני כן רוצה להיות שייך, להיות רצוי," אני מביע משאלה חרישית, "איפה שהוא."

אני מוחה את הדמעות מעיניי.
"אתה יכול," נשמע קול מתוך אפלת החדר.
נבהלתי, ונחבאתי אל הצללים עוד יותר.
דמות מכוסה בברדס שחור הופיע, גבוהה ודקה.
"מ-מי אתה?" גמגמתי, רועד.
"אני כל החלומות שלך, כל מה שתבקש אי פעם," ליחששה הדמות, "אני החופש שלך."
הדמות הורידה את כובע בברדס, ונגלו אליי זוג עיניים.

עיניים אדומות.

הפרק הקודם		הפרק הבא