-pain-

פ"ג

האהאהאה! היה לי את חלום החצויים הכי נורא שיכול להיות, ראיתי את עצמי

בתור כלב לבן שסתם הולך לו בעיר ופתאום מפלצת רצה אחריי כמה נערים ונערות שפרצופם היה

מטושטש ואז פשוט אחד מהם רץ אחרי וקורא 'כלב'!

אנשים, אני ראיתי את המוות שלי!

ובאותו רגע שהנער תפס אותי נפלתי מהמיטה לרצפה קשה, חושב שעדיף להיות במחנה החצויים בביתן של פוסידון, אבא שלי

וליפול שם מהמיטה. (אנבת' שמה לי כריות מסביבה!)

וקאירה בעלת חוש שמיעה חד, ברגע שנפלתי היא נכנסה לחדר בריצה עם סכין של לחם,

מוכנה להרוג כל אדם שבא לפה עם פרוסת לחם.

"מה קרה?" קראה בשקט והדליקה את האור, מסנוורת אותי. קמתי בכבדות מהרצפה ונופפתי בידיי

כביטול, "כלום, נפלתי מהמיטה שלי."

היא הסתכלה עליי לרגע ואז הלכה.  בבוקר, אחרי השינה הכי גרועה שלי קמתי מהמיטה שלי וירדתי למטה מריח אוכל.

קאירה הייתה במטבח זורקת פנקייקים באוויר ישר לצלחות ושמה שוקולד מעליהם.

"קאירה!" קראתי והיא מחקה את החיוך הקטן שהיה לה על הפרצוף, "תכיני לי כמה כחולים!"

היא הסתכלה עליי ומשכה כתפיים חוזרת לפנקייקים.

ירדתי במדרגות והתיישבתי לצד טאם שישב שם בשקט, "היי, אחי. אתה יודע איפה ליאו?" שאלתי וברגע שהוא נענע את ראשו לשלילה ליאו ירד מהמדרגות.

"בוקר אנשים!!" קראה בקול וקאירה זרקה עליו מחבת שהוא תפס במהירות, "הייי!" התלוננן והניח את המחבת על השיש

שירד למטה, "אז מה עושים היום? מצילים מישהו מטביעה? גוססים למוות? מגלים את הסודות של המארחת שלנו?" שאל ולמשמע

השאלה האחרונה קאירה זרקה עליו כף.

"מה דעתכם על זה," התחילה קאירה והניחה את הפנקייקים על השולחן לצידנו. "אני הולכת לתיכון, בזמן שאתם יושבים פה כמו ילדים

טובים ומחכים שמאמי תחזור?" שאלה ואני וליאו נענענו את ראשנו לשלילה.

"מה דעתך שנבוא איתך?" שאל ליאו וחייך חיוך ענק ונתן חתיכת נגיסה בפנקייק, גורם לקאירה בטח להיות מוטרדת.

"אתם צריכים תלבושת אחידה," קיצרה קאירה את התשובה והושיטה לי את הפנקייקים הכחולים. "ובכלל, אתם נשארים אצלי רק שבוע,

אז זה יהיה מוזר אם תבואו לשבוע ואז תלכו."

"אני אוהב מוזר," אמרתי ונגסתי בפנקייק מתענג מהטעם, "ונוכל לקנות תלבושות אחידות, נכון?" שאלתי את טאם וליאו והם הינהנו כתשובה.

"אז קבענו!" קבעתי בשביל כולנו וקאירה הביטה בי בדאגה. "מחר כולנו הולכים לתיכון של קאירה!"

הפרק הקודם		הפרק הבא