עיניים ירוקות

בס"ד

היי, אנשושים ואנשושות!

סליחה שלא העלתי פרק די הרבה זמן.

התשובה לחמה לא העלתי נמצאת בתגובה בפרק הקודם.

שוב, תודה לכל המגיבים והרשומים, מקווה שהיה לכם פורים שמח!

אז אנחנו מתקרבים ממש לסוף העלילה.

הייתם רוצים שאני אמרח קצת את הסיפור?

ואיזה דמות אתם הכי אוהבים?

תספרו לי, מה אתם חושבים על הסיפור, העלילה והדמויות!

והעיקר,

תהנו!

___________________________________

לפעמים הכוכבים נראים כל כך רחוקים.
אני הולך עם קנופליוס, רוונה, הארט ולילי ליער האפל.
הכוכבים נוצצים יותר מתמיד, אבל הם נראים בלתי מושגים כל כך.
"אז קיבלת מסר להגיע פחות או יותר בזמן הזה ליער האפל לבדך," אומר הארט.
"כן," אני אומר, "קיבלתי אותו על התחתונים שלי. הידד."
"למה לא סיפרת לנו?" אומרת רוונה.
"טוב, לא ממש יכולתי לשוחח איתכן בנעימים, כי הייתי עסוק בלהילחם מול אמידארוט."
ובלדבר עם וולדמורט, אני מוסיף בראש.
"ואז אלאן פשוט נעלם?" תוהה קנופליוס.
"כן."
המילה נשמעת חלולה כל כך.
בודדה כל כך.
אני נזכר באלאן, ודמעות עומדות בעיניי.
איל יכולתי לחשוד בו אפילו טיפה?
הוא חברי הטוב ביותר.
אני זוכר ביום הראשון.
הייתי אז נורא לחוץ, ולא יכולתי לראות כלום.
בוודאי לא ילד צנום וגבוה שעומד מפוחד עם עיניי ברק.
אלאן קיוטו.
כולם דיברו על עלייתו של וולדמורט בהתלהבות בארוחה, ורק אני ואלאן שתקנו.
עכשיו, כשאני חושב על זה, התעלמו מאיתנו.
אבל אז לא שמתי לב לכלום.
הייתי כל כך שקוע בכאב העמוק שלי על לילי, שלא שמתי לב לבן המוגלגים תכול העיניים שנראה בודד כל כך.
שלא שמתי לב שכשדלת נטרקת, נפתח חלון חדש.
בחרתי בסלית'רין בגלל ג'יימס, ואני אצטער על זה כל חיי.
הייתי פחדן.
ואולי המשפט הזה לא ממש נכון.
כן, הייתי פחדן.
אבל לא צפיתי באותו רגע שלילי תתמיין לגריפינדור.
הייתי כל כך עיוור, כשלא הבנתי שעם האומץ והנאמנות שלה היא לא תתמיין לגריפינדור.
אבל קיבלתי חבר.
לא הערכתי את כוחה של החברות.
החברות חזקה כמו אהבה.
היא קסם.
"סוורוס?" נשמע קול ענייני.
"אה?" נשלפתי מתוך מחשבותי הנוגות.
"אתה איתנו?" חייכה לילי.
חשבתי.
כן.
אני איתם, עם החברים שלי.
ואני תמיד אהיה.
"אני איתכם. תמיד."
יכולתי להישבע שראיתי דמעה בקצה העיניים הכמעט לבנות של קנופליוס.
רק הארט שתק.
"הארט?" שאלתי בעדינות.
הוא התקרב אליי.
"מי זאת?" שאל והצביע בעדינות על רוונה.
"אה, זאת רוונה רייבנקלו," אמרתי.
"רייבנקלו?" מלמל הארט בהשתאות.
רוונה לבשה את תלבושת בית הספר המלאה גם באמצע הלילה.
עניבת הכחולה, שנראתה טבעית לגמרי עליה, בהקה בירח והיא עלעלה בספר קטן.
"הארט? אתה איתי?" שאלתי בחשש.
"לגמרי..." ענה הארט.
וואו. אני ראיתי קצת רוק יוצא לו מהפה?
"הארט!" אמרתי ונפנפתי מול פניו.
הארט התעשת, וחזק להביט בי בעיניים חומות מפוקסות וחברות פחד.
"כן, סוורוס?" הוא אמר.
"לא משנה," עניתי במבוכה.
פשוט... ניתן לעניינים להסתדר.
בעצמם.
איכשהו.
אני לא... הולך להתערב או משהו.
אוקיי, אני לא הגיבור המושלם!
בסדר, בסדר.
"סוורוס?" קרא לי קנופליוס בסהרוריות.
לאורו העדין של הירח קנופליוס נראה חכם.
כאילו, ממש חכם.
אני לא מתכוון לחוכמה המדויקת והמחושבת של רוונה, אלא פשוט... מסתורי.
הוא עמד שם, עם שיער שמגיע לקצוות אוזניו ומסתלסל מאחוריהן.
הוא לבש טישרט כחולה עם סוודר אפור של מוגלגים מעל.
על צווארו היה תלוי שן של איזושהי חיה, ועל גבו היה נרתיק מוזר.
ועם כל זאת, הוא נראה יודע כל.
"כן, קנופליוס?" עניתי.
"אתה מרגיש לפעמים... לא שייך?" הוא אמר.
"תמיד," אמרתי, "תמיד."
הוא הנהן, כאילו מוודא משהו, ונעלם בטבעיות בין צללי הלילה.
"אוקיי," אמרתי, "תסתתרו."
"למה?" שאל הארט.
"טכנית, אני אמור לבוא לבד."
"אז?" הקשה הארט.
"אם אני יבוא עם עוד חברים, אז יש סיכוי שמי ששלח את ההודעה לא יגלה את עצמו!"
אמרתי, מחזיק את פיסת הבד שעליה המפה (שנגזרה מתוך... טוב, אתם בטח יודעים מתוך מה. לא, לא כיבסתי את זה! פחדתי שהמפה תעלם.)
"למה זה משנה לך?" שאל שוב הארט, שסירב להסתתר 'כמו פחדן'.
"כי..." אמרתי, מתקשה למצוא מילים.
"נו!" אמר הארט.
"אמממ..."
"סוורוס, תגיד את זה עכשיו!" הוא דחק בי.
"כי..."
"סוורוס, די!" התעצבן הארט.
"כי אני חושב שזה מאבא שלי, אוקיי!?" צרחתי.
נשמתי עמוק.
לפעמים קשה לשחרר פרטים.
"לא ידעתי," מלמל הארט בהתנצלות.
"אבל סיפרת לי שאתה באמת ממשפחת קוסמים מפורסמת?" תמהה רוונה.
סימנתי בידי שנדון בזה אחר כך.
"זה בסדר," אמרתי, "לדעתי זה יפתור גם את כל עניין הכתובות המוזרות, ואולי אפילו את כל השיגעון של אמידארוט."
"קיבלת עוד כתובות מוזרות? למה לא סיפרת את זה לאף אחד?" התרגזה לילי.
"סיפרתי לאלאן," התנשפתי בשקט.
"אה." אמרה לילי בשקט.
"אני הולך לשם בשקט. לבד." קבעתי.
"בסדר." הם מילמלו.
נפנפתי להם.
"אם תעבור שעה ואני לא יחזור, תגיעו, טוב?" אני אומר.
"ברור," אומרת לילי.
רוונה מביאה לי את הספר הקטן שהיא עלעלה בו בקדחנות כל הדרך.
"ספר לחשים," היא אמרה בתקיפות, "תעבור עליו."
"ת- תודה," גימגמתי.
"היי חבוב, אל תפחד," אמר הארט, שהיה גבוה ממני בראש.
"לא, אני לא," חייכתי אליו.
הוא בחיים לא היה בורח, משום דבר.
"סוורוס," אמר קנופליוס בדחיפות שלא שמעתי מעולם בקולו, "קח."
"תודה," מלמלתי כשהכנסתי את השן השחוקה לתוך כיסי, מוותר מראש על הניסיון לדעת למה הוא הביא לי אותה.
"סוורוס..." מלמלה לילי, ובעינייה היתה דמעה, "אני..."
שתקנו קצת ביחד.
ואז פתאום הרגשתי חום מוזר.
"לילי..." לחשתי כשהרגשתי את זרועותיה עוטפות אותי.
דמעה חמה זלגה מעיניי.
וזאת לא היתה דמעה של עצב, או של שמחה.
היא היתה שניהם, מרירה ומאושרת כאחד.
קצת כמוני.
"תשמור על עצמך," היא לחשה.
"אני אשמור," הבטחתי, מוסיף עוד שורה להבטחות הרבות שלי.
ובמילים אלו, הסתובבתי אל החושך האפל.
הלכתי והלכתי, מעמיק אל תוך החושך והאפלה.
סוף סוף העיניים שלי מצאו התאמה, האפלה הנצחית של עומק היער.
ידעתי שזה יקרה מראש, ובכל זאת נבהלתי.
אני רואה דמות מטושטשת, גבוהה ורזה.
רגע לפני שאני נופל לתוך בור.
אני לא צורח.
אני לא צועק.
אני שותק, וזה הכל ביחד וגם לא כלום.
אני נאנח, לא נותן לפחד למלא את חזי.
התכוננתי לרגע הזה.
אני כבר לא סוורוס הישן.
אני יכול.
אני מסוגל.
אני חייב.
הפעם אני לא מתכווץ.
הפעם אני לא רועד.
הפעם אני מביט ישר בעיניים, ישר באמת.
אני נושם עמוק.

"שלום, אבא."

הפרק הקודם		הפרק הבא