עיניים ירוקות

בס"ד
היי!
וואו, יש חופש ולכן אני כותבת את זה מאוחר, אז המוח שלי ריק ועם זאת גם מלא ברעיונות מוזרים (לשם השוואה: המוח הישראלי המצוי בעת צפייה בטלוויזיה) אז... הפרק הזה יהיה מלא בשיגעונות בדברים שרובכם לא יבינו, אבל זה בדיוק המטרה.
תסתקרנו, אנשים. אנחנו מתקרבים בדיוק לתשובות שייחלתם להם כל הפאנפיק.
אז...
מה בדיוק קרה עם אלאן? מה קרה בעבר של סוורוס, ומי הוא בכלל? למה הכתובות המוזרות צצו שוב ושוב? איך אמידארוט קשור לכל העניין? והכי חשוב...
מי אבא של סוורוס? (ספולייר: תשובה בפרק הזה!)
ועדיין, אם יש לכם שאלות והערות או הארות אתם תמיד מוזמנים לשאול אותי בכיף!
וואו, חפרתי היום.
והי,
תהנו!⁦❤️⁩

______________

"אבא. אני יודע שזה אתה. תראה את עצמך," אמרתי בתקיפות.

שום תגובה.

עד שנשמע קול עמוק, משועשע.
"אה, אז אתה תקיף. מעולה."
"מה?" אני כבר מתבלבל.
זה אבא שלי, לא?
טוביאס סנייפ.
האחד שלעולם לא אצליח להבין למה אמא, מכשפה חזקה, התחתנה איתו.
ויותר מכל- מוגל שתיין.
זה לא הגיוני.
"סוורוס, סוורוס, סוורוס," תהה הקול, "קרוב כל כך... אבל עם זאת רחוק."
"למה אתה מתכוון?" אני כבר מבולבל.
"אתה עלית על הפתרון הסופי, אבל בהנחת היסוד שלך... בפרט הכי חשוב... טעית."
אבא שלי לא מדבר ככה.
לא כך כך משכנע, כל כך מושך.
"מי אתה?" אני נושך את שפתיי.
"אתה אמרת."
"אבל... אבא שלי... זה לא הגיוני!" לחשתי.
"הו כן, זה כן," חייך הקול, "בן."
משהו רעד בתוכי.
למה... הכל חייב לבוא בבת אחת?
"אתה לא אבא שלי!" צעקתי.
מי שזה לא הוא, הוא משקר.
אני מכיר את אבא שלי.
הוא בחיים לא היה מדבר ככה.
בטון הזה, כמעט משועמם, ואם זאת מסקרן.
האיש הזה היה מגנט, מחושב ומשכנע.
"אני כן אבא שלך," לחש הקול, "פשוט לא האבא שאתה חושב."
רעדתי.
אמא שלי מעולם לא היתה עם מישהו אחר.
אני בטוח.
ואולי כן?
בכלל, למה היא נשארה איתו, כשהוא יכלה לקום וללכת?
פצעי העבר מתחילים להיפתח, והאיש הזה חופר בהם עמוק.
כל התיכנונים וההגנות שלי יורדים לטמיון, לנוכח הפחד הישן שלי.
האיש הזה.
מי... מי שהתעלל באמא שלי.
ואחר כך... הרג אותה.
לנגד עיניי.
אבל זה לא הוא.
אני מרגיש שזה לא הוא.
אני יודע שזה לא הוא.
ובכל זאת... זה אמור להיות הוא.
הוא.
ההוא.
נו, אתם יודעים מי.
מילה מפחדת כל כך, כאילו אני לא יכול להגיד את שמו.
טוביאס סנייפ.
טוביאס סנייפ.
טוביאס סנייפ.
טוביאס סנייפ!
המוח שלי כבר מתפוצץ, נעלם דום מחרדה.
טוביאס סנייפ.
אבל זה לא הוא.
"אתה לא טוביאס סנייפ," אני קובע.
"המממ," תוהה בשעשוע הקול.
"תפסיק כבר להתחבא. מי אתה?" דרשתי.
"אבא שלך," ענה הקול.
"אבל אבא שלי הוא טוביאס סנייפ!" צרחתי, זועק את הסתירה הברורה שבדבריו.
"אבא שלך זה מי שהוליד אותך, או בעלה של אימך?" תהה הקול העמוק.
אני לא יודע, רציתי לצרוח עליו.
אני לא יודע!
ואולי אני גם לא רוצה לדעת?
אולי אני פוחד כל כך מהעבר, שאני מדחיק אותו?
"כן, סוורוס, הגיע הזמן שתבין מה קרה שם באמת," אומר הקול.
אולי אבא שלי הוא בעצם הבעל השני שלה?
אבל זה לא הגיוני.
היא היתה מספרת לי.
הייתי אמור לדעת.
אולי... הבן אדם הזה... סתם משקר?
אבל גם זה לא ממש הגיוני.
אבא שלי מוגל. הוא מוגל!
והוא יודע על העבר שלי הרבה כל כך, שזה פשוט סותר את עצמו.
ואולי... אבא שלי, טוביאס, הוא לא באמת אבא שלי?
אחרי הכל, מעולם לא הייתי דומה לו.
פחדתי ממנו, מהרגע שאהפוך להיות כמוהו, מהכאב והזעם שבתוכי, שבעצם... הוא אף פעם לא היה שם?
ושאלת השאלות: למה אמא שלי, מאסטרית בשיקויים, החליטה להתחתן עם מוגל שתיין?
"דבר ראשון," דרשתי, "האם אתה טוביאס סנייפ?"
"לא."
נשמתי עמוק.
"אתה אבא שלי במובן הפשוט של המילה, כלומר זה שילד אותי?" המשכתי לחקור.
"כן."
אז הכל היה שקר אחד גדול.
נשמתי שוב, מנסה לעכל הכל בשניות ספורות.
"ואיך אתה מוכיח לי שאתה לא משקר?"
"לאמא שלך יש שער שחור עבה וגלי, עיניים שחורות וקוראים לה איילין פרינס. היא רוקחת השיקויים הכי טובה שפגשתי, והיא הקימה מעבדת שיקויים בארון הבית שלה. יותר מזה, היא רוקחת שיקויים מרפאים רבים. היא פיתחה את השיקוי המרפא הטוב ביותר, וגם... שיקוי נוסף חזק. לא משנה."
התנשמתי.
הוא לא משקר, לא עם כל הידע הזה.
אבל...שיקוי נוסף חזק?
אמא שלי... היתה אדם חכם. עם יותר מידי סודות, רבים מכדי שאדע עליהם.
אני זוכר אותה באחד מימי החסד האחרונים, רוכנת מול קדרה עבה, שעליה היא עבדה כבר כמה שנים.
היא מוסיפה מרכיב מסוים לשיקוי, והוא נוצץ.
"אמא?" שואל ילד קטן ושחור שער, אני.
"כן, נסיך שלי?" היא עונה ברוך.
"מה את מכינה?" אני שואל בתמימות.
"הו, נסיך שלי, שיקוי מיוחד במינו," היא ליטפה את ראשי הקטן בעדינות, "שיקוי שישנה את עולם הקוסמים כולו."
"איזה, אמא?" אני שואל, מנסה להכניס את ידי הקטנה אל הקדרה.
"לעולם, סוורי, לעולם! אל תתקרב לזה," הא אומרת בתקיפות ומרחיקה את ידי.
אני מרחיק את ידי הקטנה משם, ונראה קצת נעלב.
"אבל אמא, מה זה?" אני שואל בתינוקיות, "ולמה זה חשוב כל כך?"
"זהו סוד, נסיך קטן שלי, סוד," הוא אומרת, "ולכולם אל תגלה את זה לאף אחד; אחרת, משהו רע עלול לקרות."
"אני מבטיח, אמא, לעולם- לעולם! אני לא אגלה את זה לאף אחד," אני אומר בחשיבות, מבטיח את ההבטחה הראשונה בחיי.
"טוב, נסיך שלי," אמא מתרצה, "קח את זה, מתוק; זה ישמור עליך, תמיד. אל תראה את זה ואל תיתן את זה לאף אחד. ואולי, כשתגדל, יגיע יום ובו תבין מה טמון השיקוי הזה."
הוא לוקחת מבחנת זכוכית, ואוטמת ביסודיות חלק קטן מהשיקוי.
היא קושרת את המבחנה על חוט חום פשוט, ותולה את החוט סביב צווארי הקטן.
אני ממשש את המבחנה הזרה, נוגע בה.
"זה ישמור עליך, נסיך שלי," היא מבטיחה שוב, "ותזכור שאני תמיד אוהבת אותך."
זה הזיכרון הראשון שלי ממנה, והוא חרוט היטב בזיכרוני.
את הרגעים בהם היא באמת שמחה אני יכול לספור בקושי על יד אחת, וזוהי החשובה שבהן.
אני אוהב לזכור את הרגע בו הייתי תמים כל כך, ואת ההבטחה האימהית החמה.
עד שאבא גילה את החדר הסודי.
עד שאבא ניפץ את הקדרה והשיקוי היקר נשפך.
עד שאבא הרס את הכל.
עד היום, מעולם לא הצלחתי להבין מה הוא אותו שיקוי.
אני יודע שהוא היה חשוב מאוד, הרסני ומרפא גם יחד, ואני אוחז בשריד האחרון שלו.
אני ממשש את המבחנה שתלויה עדיין על אותו חוט.
היום כבר נוספה לה מבחנה נוספת, שתליתי בעצמי.
יש שם שיקוי כלחלכל, טהור.
השיקוי המרפא החזק ביותר, שמאז שגדלתי תליתי אותו על צווארי, לכל מצב.
והשתמשתי בו.
יותר מידי פעמים, ולא בשבילי.
עכשיו הוא מלא.
זכר לפעם האחרונה, שבה הבנתי שהכל נגמר.
שכבר לא יהיה בו צורך.
לקחתי גם אותו, זיכרון כואב שאני מקווה לא להשתמש בו לעולם.
אלה שני פיסות הילדות החשובות ביותר שלי.
ההתחלה, שהיתה זוהרת כמו שמיים מלאי כוכבים.
ואז הסוף.
שלא היה בבת אחת אחת, אלא טיפין טיפין.
עד שנשארתי בחושך.
גם עכשיו אני בחושך, עמוק בתוך הבור האפל.
נוגע בשני המבחנות, הרמתי את עיניי בנחישות אל הדמות שעמדה על שפת הבור.
ושלא הסבירה לי יותר מדי, חוץ מכמה פרטים.
אבל לפני הכל, יש לי משהו חשוב לברר.
חשוב מאוד.
נשמתי עמוק.
ואז התחלתי לצרוח עליו.
"שאלה אחרונה: לעזעזל, מי אתה?"
האבא האמיתי שלי חייך, ופנה אל הבור.
הוא הושיט לי יד כדי לקום משם.
הדמות היתה אפלה, חשוכה.
רק, בתוך חשכת הלילה, יכולתי לראות שני עיניים מנצנצות, זוהרות.
בוערות.
שונות.
לעזעזל.
אני מכיר אותן.
אני מכיר אותן!
אותן עיניים משונות שראיתי בכדור הבדולח כל הזמן.
אותן עיניים שראיתי כל בסיוטים.
אותן עיניים, שחשבתי שלעולם, אבל לעולם, לא אתקל בהן.
בטח לא כאן, בטח לא עכשיו.
אותן עיניים שונות, מחרידות, אבל גם... מושכות. ממגנטות.
הישרתי מבט אל אותן זוג עיניים.
הוא החזיר לי מבט.
שניי עיניים, אבל שונות.
נשמתי עמוק, בזמן שהתעמקתי בהן.
הוא הושיט לי יד, והיו לו שניי עיניים.

אחת חומה ואחת כחולה.

הפרק הקודם		הפרק הבא